איך מציתים מחדש אהבה שכבתה?
יש חוק שאומר שלא ניתן לתבוע פעמיים בגין אותו פשע . אם היית מאוהב באדם, ולא לך ניתנה ההזדמנות לממש זאת, המשכת הלאה, התגברת, עברת, שכחת. האם זו דלת שלעולם לא תיפתח יותר? אני חושבת שיש מגירת "לא סגורים" גם לאהבה, בעיקר כזו שלא מומשה. השאלה איך מוציאים דברים מהמגירה האחורית הזאת, ואם בכלל כדאי לטרוח
אומרים ש-Once in love, always in love. אני מניחה שהכוונה היתה רומנטית ודביקה, בנוגע לזוגיות ולאהבה שנמשכת לנצח. אני בוחרת לקחת את זה למקום אחר - אם היית מאוהב באדם, ולא לך ניתנה ההזדמנות לממש זאת, המשכת הלאה, התגברת, עברת, שכחת. האם זו דלת שלעולם לא תפתח יותר?
אפשר להפוך זאת לכל נושא מתחום חיינו. תכננתי נסיעה למקום מסוים, הנסיעה בוטלה. תחילה יש אכזבה והמון תסכול, כי היתה בי ציפיה. לאחר זמן דברים נשכחים מעט וחוזרים לשגרה. אבל ברור שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אקפוץ על האפשרות לנסוע לאותו מחוז חפץ. כי זה לא שהרצון נעלם, הוא פשוט נדחק הצידה, התאכסן במגירות אחוריות, אלה שרשום עליהן "דברים לא פתורים". אי אפשר לתייק זאת כזיכרון, כי אין מה לזכור. אי אפשר למחוק זאת מהתודעה, כי זה היה. חייבים לאחסן זאת במקום כלשהו, אבל לא כזה שיתפוס שטח רב מדי ויפריע במהלך החזרה לשגרת החיים. נשמע פשוט כל כך, הגיוני כל כך. זה בדיוק מה שקורה לנו בכל תחום בחיינו. האם לא אפשרי לחשוב ולהניח שמגירת ה"לא סגורים" תקפה גם לתחום הזה, של בינו-לבינה?
אין לדעת מה יקרה ברגע שנשחרר את פריטי האבק החוצה
אני חושבת שיש מגירת "לא סגורים" גם לאהבה, בעיקר כזו שהיתה בסימן פוטנציאל שלא בא לידי מימוש. השאלה איך מוציאים דברים מן המגירה האחורית הזאת ומביאים אותם חזרה קדימה. מה ינער את אותה מגירה, על מנת שתיפתח ותשחרר מתוכה פריטים נחוצים מלאי אבק. איך עושים את זה, מה הסיכונים ותופעות הלוואי לניעור שכזה, ובמה זה כרוך. הרבה שאלות שצצות בראשי עכשיו בהקשר של המגירה האחורית.
להפוך את ה"לא סגור" לסגור הרמטית (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
להוציא מהמגירה זה כמו להעיר מישהו מתרדמת. אין לדעת מה יקרה ברגע שנשחרר את פריטי האבק החוצה. שלוש המילים שקופצות לראשי הן בעיקר: אכזבה, אכזבה, אכזבה. לגלות שהקסם שחשבת שקיים בעצם איננו, ולהפוך את ה"לא סגור" לסגור הרמטית במגירות הזיכרון האפל. לגלות שכל מה שבנית היה בעיקר בראשך, והמציאות כה שונה מהדימיון. האדם שניצב מולך, זה שעמלת רבות לנער את המגירה האחורית שלו, נראה לפתע סתמי ולא מובן לך בכלל למה התאמצת. הפוטנציאל האדיר שהיה פעם נגוז, התפוגג ונעלם כמו סידן.
ומה בעצם נורא כל כך בזה? עוד זיכרון "רע" לא יהרוג איש. זה רק זיכרון אחד מיני רבים, תמונה אחת במסדרון החיים. אז צופפת מעט את גלריית התמונות, ורוקנת בעוד פריט את המחסן. מעבר לכך לא קרה דבר.
אולי אי אפשר להיפגע פעמיים מאותה סיטואציה ומאותו אדם
איך עושים את זה? איך גורמים לניצוץ שפעם היה להתחדש? האם זה כדאי, האם זה נכון, האם זה בכלל אפשרי. האם באמת טוב לי רק "לשמוע" אותו ולהירגע, או שמא ויתרתי, מהפחד להיפגע. יש חוק שאומר שלא ניתן לתבוע פעמיים בגין אותו פשע. אם היה משפט והנאשם יצא זכאי, ולאחר מכן גילו שהוא למעשה אשם, לא ניתן לתבוע אותו שוב. אז אולי אי אפשר להיפגע פעמיים מאותה סיטואציה ומאותו אדם. אולי אפשר רק להוסיף מעט לפגיעה, אבל לא לשכפל אותה. אין הבטחות בחיים האלה, ואין דברים בטוחים (נו, בטח, מלבד המוות). מצד שני, ישנו חוק ההתיישנות. מהו חוק ההתיישנות לעניינים שבלב?
האם יש מנוי חופשי-חופשי לכל החיים, או שמא זו כרטיסיית ניקובים, אולי עם ניקוב אחד בלבד. האם יש זמן מתאים, עיתוי מתאים לכל דבר, ואיך בכלל אפשר לדעת מהו. אם אתה מנסה לנער את המגירה הזאת בזמן הלא מתאים, ומן הסתם נכשל, האם זה אבוד לנצח?
ובעצם, מה קורה לדברים שלא מומשו בחיינו, לאן הם נעלמים? מה ניתן לעשות איתם, והאם צריך, או כדאי בכלל לטרוח?
