גם התינוקות המגודלים צריכים צומי
משיחות טלפון של "מה שלומך, מה העניינים ולאן יוצאים השבוע?" עוברים ל"תעבור בסופר פארם" וגם ל"היא כל היום לא יורדת לי מהידיים. מתי אתה חוזר?" במקום ניחוח נרות ריחניים, הבית מתמלא ריח מטליות לחות. וכשאנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה מתיש וגדוש, אנחנו מקבלים במקום ארוחת ערב חמה פרצוף חמוץ ואשה עייפה. האם יכול להיות שהכל זה תרגיל הונאה נשי, ואנחנו רק חלק מגלויית החיים שלכן?
לפני החתונה אנחנו בטוחים שהנה, מצאנו את מכונת הסקס האולטימטיבית, שמתי שנרצה, איפה ואיך תהיה מוכנה וזמינה.
אני לא מתחרט לרגע שיש לי אותם, ואם הייתי חוזר אחורה בזמן הייתי עושה שוב אותו דבר. אבל מישהו חשב פעם איפה אני בסיפור? מישהו חשב פעם שמעבר להיותי מפרנס ראשי, בעל, גנן, אינסטלטור וחשמלאי לעת מצוא אני גם גבר? לאן נעלמה הרומנטיקה, הספונטניות והתשוקה?
אנחנו עונדים את השייבה, ואת ליל הכלולות מעבירים בסקס פרוע על ערימות צ'קים וכרטיסי ברכה. אז לא היו סיכות בשיער, היא אינה מעלה בדעתה לרגע למרוח קרם לילה. הכל זמין, נוח, ובעיקר - ספונטני. את ירח הדבש אנחנו מעבירים בעיקר בחדר, וכשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו בקושי זוכרים איפה היינו.
גם השנה הראשונה עוברת בסבבה, וכאילו שום דבר לא השתנה, רק נהיה יותר טוב. פותחים את הבוקר בסקס סוער, נפגשים בצהריים לחפוז על השיש, ובלילה נרדמים כמו שתי כפיות אחרי סקס.
העתיד נראה ורוד, ואנחנו מאוהבים מעל הראש. ממליצים לכולם להתחתן ואומרים שבעצם "זה כמו להיות רווקים, רק יותר טוב".
ואז, כמו שצריך ומתבקש, מתחילים לעבוד על הפרויקט. אנחנו מתחילים לזיין כמו מכונות, והפעם לצורך קיום המצווה ממש. בהתחלה יש איחור, בחילות, ואז את הבשורה המשמחת מכל - אנחנו בהריון!
תשעת החודשים עוברים חולפים, ומזוג אנחנו הופכים לשלישיה. וכמו בשלישיה, תמיד יש זוג ו-אחד. ומובן שאחד הוא הגבר, שמטבע הדברים נדחק הצידה וצופה בזוגיות החדשה שמתהווה אל מול עיניו.
הנשיקות, החיבוקים, תשומת הלב שעד אז הופנתה כלפינו, היציאות המשותפות והפרועות, שיחות הנפש ושיחות הטלפון המתוקות - הכל משתנה.
מצד אחד אתה נהנה מהחופש הזה, אבל מצד שני הופך לזוג נשוי של ממש, עם כל החבילה. משיחות טלפון של "מה שלומך, מה העניינים ולאן יוצאים השבוע?" עוברים ל"תעבור בסופר פארם" וגם ל"היא כל היום לא יורדת לי מהידיים. מתי אתה חוזר?" במקום ניחוח של נרות ריחניים, הבית מתמלא בניחוחות של מטליות לחות. וכשאנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה מתיש וגדוש, אנחנו מקבלים במקום ארוחת ערב חמה פרצוף חמוץ ואשה עייפה.
ושלא תבינו לא נכון, אני חולה על הילדים שלי
ושלא תבינו לא נכון, אני חולה על הילדים שלי. אין כמוהם. אין כמו החיוך שלהם, הריח שלהם, והידיעה שהם הדבר היחיד ביקום שהוא ממש שלי בלי שאצטרך לרוץ לטאבו כדי להוכיח עליו בעלות.
טוקבק כדורבנות:
במקום "מפרנס ראשי" ופוסטמה שמנגבת טוסיקים
אצלנו זה נראה אחרת. זה לא שלא קורה שמישהו מאתנו עייף. אבל אנחנו כן יוצאים, כן מפגינים חיבה, כן מאושרים - ואנחנו כבר יותר מ-10 שנים יחד. מה הסוד? נורא פשוט: במקום "מפרנס ראשי" ופוסטמה שמנגבת טוסיקים של תינוקות ומקרצפת פנלים, יש לנו חלוקת תפקידים שווה לחלוטין. גם אני מפרנסת ראשית. לאף אחד לא מובן מעליו שאני אמורה להכין ארוחה חמה או להסתובב עם כתמי מטרנה. אצלנו, הבישולים הם של שנינו, הילדים הם של שנינו, וכמובן הרצון להשתחרר ולנוח הוא של שנינו. לרוב, אין אחד עייף מת ושני שלא מנקה, לא מבשל, לא קם לילדים ואחר כך הוא מלא אנרגיות ורוצה סקס - לעומת השני שהוא סמרטוט אדם שרק מת לישון. המשפחה הפטריארכלית היא המתכונת להרס, מתי תבין. תפסיק להתייחס לאשתך כמו תנור בישול, מכונת שטיפת רצפות ופות פתוח להנאתך - ואולי תקבל זוגיות טובה.
האם יכול להיות שהכל זה תרגיל הונאה נשי, ואנחנו רק חלק מגלויית החיים שלכן שכוללת בית עם גינה, ילדים וכלב? (שוב אני לא נמצא שם...)
לא מתסכל לראות אתכן יוצאות בבוקר מהבית מטופחות, מבושמות ויפות כאילו יש לכן את הדייט של הלייף, ובסוף היום כשאנחנו מבקשים את ליטרת הבשר אנחנו מקבלים פרצוף עייף ומבט של "לך תחפש מי ינענע אותך"?
אז נכון שאנחנו לא הרבה בבית, נכון שאתן אלה שיוצאות לעבודה עם כתמים של מטרנה על הכתף, ונכון שהחל משעות אחר הצהריים אתן אלה שאחראיות על הבידור, המקלחות, ולעיתים גם ההרדמה. אבל גם אנחנו, תינוקות מגודלים שכמותנו, צריכים קצת צומי, ולא הרגשה שאנחנו מכונות הרבעה מיומנות שסיימו את תפקידם.
אנחנו לא יכולים לבוא בצהריים הביתה ולקרוע לכן את הצורה (נכון שהייתן רוצות?), ומטבע הדברים נפגשים רק בערב. אז מה עם קצת התחשבות?
לא רוצה להשתרך אחריך בקניון עם פרצוף חמוץ ובטן, לא רוצה להרגיש כמו כספומט מהלך, ולא רוצה סקס רק ביום שישי או שבת כשהילדים אצל הסבא/סבתא/חבר/יום הולדת.
רוצה לראות איתך סרטים כחולים, להדליק נרות בכל הבית, ולעשות את זה גם בסלון.
לא רוצה להתכסות בשמיכה כי "אולי מישהו יקום" ולא רוצה להסתפק רק בתנוחה אחת כדי "לא לעשות לילדים טראומה".
רוצה לנסוע איתך לסופי שבוע סוליקו וליהנות ממה שפעם היה רק שלי (או לפחות שחשבתי שהוא רק שלי) .
וכן, בהחלט, כאן המקום לראות איך הדברים נראים מהצד שלכן. מישהי מרימה את הכפפה?
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
