האדום של פרץ ורוד
התביעות החברתיות הן סבירות, ופרץ יכול להיות שר אוצר מצוין
אולי כדאי שניקח אוויר ונירגע - מהפכה סוציאליסטית לא תהיה כאן. דגלים אדומים לא יונפו מעל הבניין המכוער של משרד האוצר בירושלים, גם אם עמיר פרץ ייכנס אליו כשר. עובדי המשרד לא ייאלצו מדי בוקר לעמוד דום לשירת ה"אינטרנציונל הסוציאליסטי". את ישראל לא ינהלו מועצות מהפכניות של פועלים וחיילים, וצווי הלאמה לא יודבקו על קירות מפעלים וחנויות. המשק הישראלי כמנהגו ינהג. אפילו ילך אולמרט על הקואליציה החברתית ויבקש לכונן ממשלה עם העבודה, הגמלאים וש"ס - תביעות השותפים יהיו בגדר הסביר. אין בהן דבר העלול לגרום לקריסת הכלכלה או לסטייתה מתוואי היציבות.
ישראל הייתה, הינה ותהיה מדינה קפיטליסטית עם שוק חופשי פתוח תחרותי. נתניהו ניסה לדחוף אותה לכיוון של קפיטליזם שלוח רסן ושוק קנאי. על כך נענש בקלפיות. הוא פגע באינטרסים של בוחריו והצטייר כמי שמקצץ ברווחה לא בשל כורח בל-יגונה, אלא בשל אידיאולוגיה מפוקפקת ומיובאת, שרוב הציבור לא שותף לה ולא השתכנע ממנה. פרץ ושות' ינסו להחזיר את ישראל אל משטר של קפיטליזם מרוסן, מתחשב, סוציאלי, בעל פני אנוש; להשיב את המטוטלת החברתית מהקצה הימני, שם תקע אותה ביבי, ולחדש את מסורתה של מפלגת העבודה, שתמיד - אבל תמיד - ניהלה מדיניות כלכליות אחראית.
תשכחו מפידל קסטרו או מהוגו צ'אבז הישראלי. פרץ איננו כזה; האדום שלו ורוד ורך. הוא לא פופוליסט, הוא סוציאל-דמוקרט, ולמפלגות סוציאל-דמוקרטיות יש רקורד מצוין בניהול מדיניות כלכלית, בכל המערב ואצלנו. רפי איתן, ראש מפלגת הגמלאים ובעצמו גמלאי עשיר ובעל נכסים רבים, ודאי אינו רבולוציונר. אלי ישי רחוק מכל השקפה מהפכנית; התנאי שלו לכניסה לממשלה יהיה תקציבים קצת יותר גדולים לקהילת המצביעים שלו. די לקרוא את מצעי המפלגות החברתיות - מצעים שהם בבחינת דרישות המקסימום - כדי לגחך לנוכח החששות של סוחרי הבורסה ואנליסטים של בתי השקעות זרים, המחמיצים סדרתית כל מפנה במשק הישראלי. אם כבר, הבורסה הייתה צריכה להגיב על תוצאות הבחירות בעליות שערים, בגלל המסר המדיני שבהן. באשר לכלכלה, אף מפלגה גדולה לא דרשה במצעה העלאת מסים על ההון או על הכנסות גבוהות במיוחד. מובן מאליו שכולן נשבעו לשמור בשבע עיניים על אינפלציה, תקציב וגירעון נמוכים, כשם שנשבעו להילחם בעוני.
ואלה היו המצעים. כיום הדיבורים אף יותר מתונים ומפויסים. נניח אפוא לפחדים ולהפחדות. עמיר פרץ יכול להיות שר אוצר – ואפילו שר אוצר טוב; השקל לא יקרוס והכסף לא יברח מישראל. כשר האוצר, הוא לא יהיה יותר שמאלני מכפי שהיה בייגה שוחט לפניו. אמנם נאומיו חוצבי הלהבות יציפו את ירושלים, אך בפרקטיקה, בניהול השוטף של המשרד על כל אגפיו, פרץ ילך בדרכה הסלולה של מפלגת העבודה ההיסטורית. צמיחה עם חמלה, קפיטליזם עם רווחה.
אישית הייתי מעדיף לראות בתפקיד שר האוצר של מפלגת העבודה את פרופ' אבישי ברוורמן. גם הוא יתגלח על זקננו, אבל פחות. פרץ עצמו נראה כמתלבט אם בכלל לדרוש את הג'וב חסר התקנה הזה. הוא יודע שמאז לוי אשכול לא היה שר אוצר בישראל שהשתמש במשרתו כקרש קפיצה לראשות הממשלה. לא רק משום שהתפקוד באוצר שוחק וסוחט, אלא גם משום ששר האוצר צריך להיות האיש הרע בממשלה. הוא צריך לומר "לא" לדרישותיהם הבלתי מוגבלות של חבריו השרים. הוא צריך לקבוע במסמרות את מסגרת התקציב ולחשלה מפריצה. האם מתאים לפרץ להיות הקופאי של ממשלת אולמרט? אולי כן, אם היה משוכנע שהקופה תהיה תמיד מלאה. ואולי לא, אם היה רוצה לצבור ניסיון מנהיגותי. פרץ לא מתאים לכהן כשר הביטחון, אך ייתכן שיתפרו עבורו תיק חברתי עבה, שיכלול את משרדי העבודה, הרווחה והתעשייה ויוספו לו תואר מיוחד, "שר הביטחון החברתי" - פשרה מכובדת ומיניסטריון מכובד.
ייתכנו גם סידורים אחרים, כמו העברת אגף התקציבים למשרד ראש הממשלה (חלום ישן של ראשי ממשלות בישראל) או מינוי פוליטיקאי ממפלגת קדימה כשר במשרד אוצר של העבודה - או להיפך. בכל מקרה, פרץ לא יוכל למשוך את ידיו מהשפעה מכרעת על המדיניות הכלכלית של הממשלה בה ישתתף, יהיה מעמדו הרשמי אשר יהיה. בשביל זה הוא רץ בבחירות.
הפרחים לביבי
מהמצעים הכלכליים והאזרחיים של קדימה והעבודה אפשר לערבב שקשוקה טעימה של קווי יסוד משותפים. החפיפה ביניהם נרחבת והמחלוקות בעיקר טכניות, לא אידיאולוגיות. קדימה, למשל, תומכת בהנהגת "מס הכנסה שלילי" (שהוא קצבה להשלמת שכר נמוך) ובהנהגת חובת דיווח כללית למס הכנסה (שתאפשר בעתיד תשלום קצבאות סלקטיבי). העבודה מסוגיית, אך לא תוכל להתנגד למהלכים הנתפסים כסוציאליים מובהקים. אבל מי ישלם את מחיר התיקונים הסוציאליים שממשלת קדימה-עבודה תסכים לעשות? קודם כל, לא מעמד הביניים. המעמד הזה - שמקום מגוריו הטיפוסי הוא ראשון לציון - העלה לשלטון את קדימה, והיא לא תיתן יד לשחיקה או פגיעה בו, יהיה שר האוצר אשר יהיה. מעמד הביניים חסין כי הוא המסד של הצלחתה. אולמרט כבר הבהיר זאת לכל שותפיו האפשריים. העבודה מצידה תסרב לנטל נוסף על החלשים. אז מי כן ישלם? הצמיחה תשלם.
כשהעוגה הלאומית גדלה, כשהמשק מתרחב, כולם יכולים ליהנות מפירות הצמיחה. אצל נתניהו העשירים נהנו, ואילו העניים לא קיבלו אפילו פירורים. בממשלתם העתידית של אולמרט-פרץ צריך לקרות ההיפך: השכבות החלשות חייבות לקבל הרבה יותר והחזקות פחות. אבל אין הכרח בגזרות, קיצוצים או העלאות מסים; אסור שיישום התוכניות החברתיות יפגע באופן כלשהו בתהליך הצמיחה. צמיחה היא המפתח לקואליציית אולמרט-פרץ ואין בלתה. מן הצדק שהשניים ישלחו זר פרחים משותף לנתניהו: תודה על כך שהשאיר להם כלכלה פורחת, ותודה על כך שהשאיר להם ציבור פגוע וממורמר, שבחר בהם ולא בו.
במצב המשק והתקציב הנוכחי, יוכל אולמרט להיענות למרבית הדרישות של העבודה, הגמלאים וש"ס בעלות שוטפת נמוכה של לא יותר מחצי אחוז מהתוצר הלאומי ואחוז מההוצאה התקציבית. אנשי אגף התקציבים באוצר יחוללו מהומת אלוהים וינסו להוכיח שההיענות תהרוס את המשק ותעלה "עשרות מיליארדים", אך אין בכך ממש. העודפים הגדולים שהצטברו אשתקד והעודפים המסתמנים בבירור בתקציב השנה מעניקים לממשלה הבאה חופש תמרון כלכלי גדול. יש גם מספיק זמן לשינויים; על פי החוק, המועד האחרון בהחלט לאישור תקציב הממשלה ל-2006 בכנסת הוא בעוד שלושה חודשים. עד אז כבר ילמדו אולמרט ופרץ לשלוט איכשהו ביחד, כי זו ההזדמנות הראשונה והאחרונה של שניהם.
עוד בבלוג של סבר פלוצקר: פרץ הביס את ביבי
לא קסטרו ולא צ'אבז. ברוורמן ופרץ
צילום: איי פי
מומלצים
