אפוקליפסה מחר

פיני גרשון השמין לאללה. לפי חוקי היורוליג הוא מוכרח להכניס את החולצה למכנסיים ולהגיע למשחקים חנוט בחליפה. אני שונא את המילה הזאת, חנוט, אז מה תגידו על גרשון, שצריך לחיות בתוך הסיטואציה? השלומפר הזה נראה כמו מומיה לכל דבר. כל כך לא נוח לו, כל כך רע לו בתוך מסגרת הלבוש המאולצת הזאת. מה לו ולזה. בגדים יפים זה לעורכי דין, יועצי השקעות וסוכני ביטוח. אבל גרשון מריח את הסוף ומוכן לסבול בשקט, גם אם מזיע וצפוף לו שם בפנים. עניין של חודשיים צפונה, והוא זורק לעזאזל את כל העניבות.

בינתיים, בלילות, מתקיימת מלחמת עולמות בין החלומות שנאבקים על הזכות להעסיק את גרשון בשנתו. החלום הצפוי, המובן מאליו, הוא זכייה שלישית ברציפות ביורוליג - אירוע די יוצא דופן למאמן שבמהלך הקריירה שלו פוטר מהפועל ת"א ולא סיים עונה במכבי רמת גן. החלום הדומיננטי האחר, האישי לגמרי, מזכיר לו את התקופה שבאה אחרי הפרישה ב-2001: גרשון נח, השתזף, הפחית משקל, שמר על דיאטה, הקפיד לשחות, טייל בעולם, שימש פרשן בערוץ הספורט. חי את החיים בלי להתעסק בזוטות כמו "או שהשחקנים טיפשים או שאני טיפש", ו"עוד רגע אני מביא לסולומון פצצה".

איפה החליפה? (צילום: צילום: אלי אלגרט)

גרשון רוצה להגשים את שני החלומות. מפעם לפעם מגיח חזיון שלישי, צנוע, שמזכיר שיש גם אליפות מקומית לזכות בה, והפעם היא מוכרעת במשחק אחד. הוא יודע שאם יפשל דווקא במקום הכי לא צפוי, הוא לא יוכל להרשות לעצמו לפרוש כלוזר. ואז העניבה תמשיך לחנוק, החליפה לבאס, והדיאטה תידחה בשנה. חלום בלהות. אבל זה עוד כלום לעומת הסיוטים שתוקפים את שמעון מזרחי כשהוא חושב על עידן פוסט-גרשון - בהנחה שהוא בכלל חולם בלילות, כי אצלו באמת שאי אפשר לדעת.

הקבוצה זה אני

את החלומות שלו אני אולי נאלץ להמציא בעצמי, אבל בכל מה שנוגע לתוכניות של פיני גרשון, הן די ברורות לכל מי שהקשיב לו במהלך העונה: הרי רק בחודשים האחרונים הספקנו לשמוע ממנו פעמיים על כוונותיו "לא להיות כאן", על הקווים, המקום הנורא הזה שממנו המריא אל פסגת ההר. עוד שנייה והוא לא יכול יותר. תחזיקו אותו. הוא סובל.

חו"ל? תעשו לי טובה. אם גרשון באמת היה רוצה להתחיל בקריירה חדשה מעבר לים הוא כבר היה עושה את זה, אבל בסופו של יום הוא היה יכול להשיג סכומים גדולים יותר במו"מ של "תחזיקו אותי" עם מכבי. מלחה? טוב, לא במקרה זאת השאלה שכולם - ובראשם ארקדי גאידמק ופניו המחורצפות-משהו - מלבים לאחרונה. יש הטוענים שגרשון הוא בדיוק האדם שכסף יגרום לו לשלוח לעזאזל את החברים ומקום העבודה שלו; לא יודע, אני חושב שהאמת במקרה הזה הפוכה. הוא מסוג האנשים שאוהבים להזכיר שגדלו במקום שאין בו כפיות של זהב, ואת האנשים האלה כסף לא קונה. הוא עצמו אמר שאם וכאשר תבוא פגישה עם האוליגרך, תוך שתי דקות יהיה ברור לצדדים מה נסגר. קל להבין את זה כאילו גרשון יזרוק מחיר וגאידמק ישלוף ארנק; לי נראה יותר שזה יסתכם ב"שמע, תודה, אבל לא".

האלטרנטיבות האמיתיות היחידות של גרשון הן לפרוש או להמשיך במכבי, ואף רוסי - מצסק"א או מירושלים - לא יעזור. אלא שכרגע הרוח נושבת חזק לכיוון הפרישה, והאמת היא שלא צריך להתאמץ כדי להבין למה גרשון רק רוצה להיות לצד האמא הזקנה והאהובה שלו (ואם אפשר, אז שזוף ורזה ועל שפת הבריכה ובלי עניבה).

אף פעם לא היה במכבי ת"א מישהו שניהל והינדס את הסיטואציה לנוחותו כמו שעושה גרשון מול האנשים שמנהלים אותה. גרשון ומזרחי (צילום: ראובן שווארץ)

בעונה הזאת של מכבי ת"א ראה גרשון דברים שהוא לא ציפה לראות יותר לעולם. שחקנים שעושים מה בראש שלהם ולא מה שאומרים להם; אלופת אירופה שמאבדת מהריכוז והחדות שלה וקורסת במשחקי חוץ; טעויות ניהוליות שהצטרפו לטעויות בבניית הסגל; מאבק קבוע בהחייאת האנרגיות של השחקנים ושמירה על אש פנימית משל עצמו. די, נשבר הזין. וזה לא מפתיע, כי החיבור גרשון-מכבי היה הזוי מלכתחילה.

במשך שנים היה גרשון מוקצה, שרוף, ייהרג ובל יעבור את שער 11. החן, הקריצה, השנינה, הדיבורים על "שופטים של מכבי", איגוד מושחת ומדינה שלמה שפועלת למען מכבי ת"א - שעברו מצוין דרך הפילטרים של התקשורת - לא מצאו חן בעיני שמעון מזרחי. האיש הזועף, שחי בתוך החליפה שגרשון כל כך רוצה להיפטר ממנה, פסל את אמירותיו השונות באותו אופן שהוא מבטל כיום את הכרזות המלחמה של ארקדי גאידמק: או שלא הגיב בכלל, או שהתייחס אליהן בזלזול.

אבל גרשון לקח למזרחי את האליפות עם גליל עליון, משך לו את גביע המדינה עם הפועל ירושלים, ליכלך וקרע את מכבי לגזרים על כל גזיר עיתון - ובסוף הגיע למכבי כמושיע, אחרי שחביב המועדון יורם חרוש התבלבל בין הידיים לרגליים בתום חודשיים מהצ'אנס הגדול שניתן לו להוביל את הקבוצה בסוף 1998. גרשון הוצנח למקום שבו לא האמין שיאמן אפילו יום אחד, והיום כבר תופסים לו בידיים שלא ילך.

גרשון, צריך להבין, הוא היחיד שמחזיק את מכבי בביצים באופן כל כך בוטה. כלומר, היו בהיסטוריה כאלה שכופפו לה את היד, אבל הם גם שילמו מחיר אישי כבד בכל מה שקשור לקידום הקריירה. מיקי ברקוביץ' יצא לנסות את האן.בי.איי בזמנו, אבל מכבי הטילה וטו והשאירה אותו כאן עד שחדל להטיל ביצי זהב; נדב הנפלד ניסה להביע מחאה לפני כיבוי אורות, וגילה שלהערכה כלפיו יש גבול כספי מאוד מסוים. אבל אף פעם לא היה במכבי ת"א מישהו שניהל והינדס את הסיטואציה לנוחותו כמו שעושה גרשון מול האנשים שמנהלים אותה.

למעט שתי עונות, גרשון מאמן במכבי ת"א מאז נובמבר 1998. הזהות בינו לבין המקום והקבוצה מוחלטת; הוא דבוק לנוקיה כאילו היה שם תמיד. הקהל של מכבי ת"א אוהב אותו ומבדיל בין המאמן הגדול לאיש הקטן שמציץ לפעמים מתוך השרוול ושולח אמירות מתנשאות ופליטות פה מטופשות. ומבחינת ההנהלה של אלופת אירופה, זה אולי הקטע הכי מפחיד בסיוטי היום שאחרי.

תנקום היא אמרה לי, תנקום

מה שנכון נכון: מכבי ת"א כבר שרדה בעבר כמה וכמה "ימים שאחרי". היא חוותה את זה עם ארל ויליאמס, והקיצה לבוקר חדש עם קווין מגי עליו השלום. ביום שאחרי אובדן האליפות בגליל, הצהובים ישבו זוגייה - סוג של שבעה, רק מקוצרת מחמת קוצים בתחת - והתעוררו לתריסר שנים רצופות של רמיסת הליגה ללא שום סיכוי לאחרות. ביום שאחרי עודד קטש היא מצאה את עצמה עם אריאל מקדונלד, שהביא אותה למקומות שקטש לא הצליח. היום שאחרי נדב הנפלד היה קצת יותר קשה, אבל מאז עברו בסך הכל שלוש שנים ומי בכלל חושב עליו היום, אם יסלח לי כבוד היונה. אלא שבמקרה של גרשון זה עלול להיות הרבה יותר בעייתי.

בעונה הזאת של מכבי ת"א ראה גרשון דברים שהוא לא ציפה לראות יותר לעולם (צילום: אלי אלגרט)

כשהוא תלה את המגבת בפעם הראשונה, כאלוף אירופה (אחרי הזכייה בסופרו-ליג ב-2001 ובעיקר אחרי "נאום המוקה"), דייויד בלאט קיבל את התפקיד במקומו. וכמו הרחשים והלחשושים שהפכו לזעקות מחאה בעניין ויל סולומון, מחליפו של שאראס, שמעון מזרחי זוכר טוב מאוד את קריאות הבוז של הקהל לעבר בלאט - ששיתף תשעה שחקנים כבר ברבע הראשון של המשחקים, ובעונה השנייה שלו כמאמן ראשי הביא ילד סלובני בן 20 במקום אריאל מקדונלד, העדיף את חוסיין בשוק על פני ניקולה וויצ'יץ', ופיקשש את הפיינל פור.

אבל טראומת בלאט היא רק חלק מהסיפור, כי גרשון הוא כנראה המפתח לכל הדברים הטובים שקורים למכבי ת"א על המגרש בשנים האחרונות. הוא שואו-מן ולא מאמן טכני ויבש (גם אם בקיא ומלומד, כמו בלאט). הוא מחוספס, ישיר, בוטה, שורשי, מין עמך-אבל-אינטליגנטי כזה. הוא אחד שתמיד מעניין לשמוע אותו, וכל עוד קיים ונשמר הניצוץ הממזרי בעיניים - אתה יודע שאתה רוצה אותו כמאמן שלך ולא של הקבוצה היריבה. לעולם.

אגב לעולם, באחד הפולמוסים בטריבונה של אבי רצון אמר מזרחי - באלה המילים, ובלא שמץ של שעשוע בקולו - שגרשון יישאר במכבי עד מותו. בחיי, זה מוקלט איפשהו באחד הארכיונים. גרשון ישב שם מולו, חייך והאדים. פתאום הוא תפס את עצמו. שמעון באמת מתכוון לזה.

גרשון הפך את עצמו לחלק בלתי נפרד ממכבי ת"א. ההתבטאויות שלו מחושבות אבל גם אמוציונליות, הוא קושר את עצמו ואת השחקנים בחבילה אחת כשצריך, ומבדיל ביניהם לבינו כשהוא מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות. כשצביקה שרף או מולי קצורין אימנו אי-אז בימים את מכבי הם לא היו פתוחים כל כך, ובטח לא חשובים כל כך. המאמן היה חלק מהמערכת, מחובר בטבורו להנהלה, ולא אייטם או כוכב בפני עצמו.

בלאט. בשביל מה הוא צריך את זה? (צילום: יוסי רוט)

גרשון שייך אמנם לדור של שרף, קצורין ואפי בירנבוים - שלא אימן במכבי ת"א, ומעניין אם זה לא בגלל שגם הוא מין סטאר טבעי - אבל הוא הפך לגמרי את הסיטואציה. הוא יכול לדבר נגד חבר בכיר מבעלי מכבי ת"א, הוא יכול להאשים שחקנים בפשעים נגד האנושות, הוא יכול לחשוף דברים שמקומם במכבי ת"א היה תמיד מאחורי הדלת ולא מחוץ לה. וזה יכול להיות כל דבר, מהפצצה שהוא רצה לשלוח לכיוון סולומון ועד להעלאת שם של זר שהיה מועמד להגיע ולחתום. פיני אנושי. והוא מתנהג כמו שהתנהג תמיד, גם אם העניבה לוחצת עליו קצת וגורמת לו להפעיל קצת צנזורה עצמית פה ושם.

כשמולי קצורין אימן במכבי והודח ברבע גמר קוראץ' על ידי פאניוניוס "מי?" אתונה, הוא הסתגר במשך חודש ונעלם. מבחינתו זה היה אבל לאומי. הוא הפסיק להתראיין, נעלם מיד אחרי אימונים ופשוט לא היה אפשר להשיג אותו. היום הוא האיש הכי פתוח עלי אדמות - אבל הוא לא מאמן מכבי ת"א. גרשון הוא מאמן מכבי ת"א, וגם האיש הכי פתוח עלי אדמות. זה אולי ההבדל הכי גדול בינו לבין הנציגים האחרים של דורו. הכריזמה זורמת אצלו במבט, בחיוך, בדיבור. וגם על הפרקט.

אחד הרגעים המשמעותיים בעונה הנוכחית של מכבי היה הרבע השני במשחק הבית נגד אולקר, בטופ 16 של היורוליג. אחרי פיגורים ב-20 הפרש עוד לפני המחצית בשלושה משחקי חוץ רצופים, הגרשונים התייצבו למשחק בית שחובה לנצח בו - ופתאום, כאילו כלום לא השתנה, הם התפרקו שוב ל-18 נקודות מתחת לאפס.

ממרומי היציע הבטתי בגרשון המעונב והמתפקע בחליפה, הדובון מהגליל שטעם קצפות ואכל דובדבנים לפני 13 שנים בכפר בלום. לא יודע מה הוא הרגיש, אבל אני יודע מה הרגשתי: שזאת נקודת האל-חזור. שגרשון קרוב-קרוב להרים ידיים, על סף ייאוש מהחבורה המבולבלת שלו. אבל אז, גם אם חיוור והמום, הוא אסף את עצמו והסתער מחדש על המשחק. הוא המשיך להאמין וחזר תוך דקות להיות גרשון. זה שיחסל את הטורקים בסופו של עניין, שינצח את בולוניה באיטליה נגד כל הסיכויים, שיבעט גם בהפועל ירושלים בגמר הגביע ולקינוח ינקום בריאל מדריד. כי נוקם גדול הוא גרשון. אף אחד לא נשאר יבש אצלו. ולכו תמצאו לזה תחליף.

הצידה בדרך שרון

נו, אז מי זה התחליף? שרף וקצורין ובירנבוים, לא נעים לומר, זה ללכת לעבר ולא לעתיד. ארז אדלשטיין מצידו כנראה אימץ את תוכנית הפעולה המוכחת של גרשון, שתקף את מכבי במשך שנים מבחוץ ובסוף נכנס בדלת הראשית. הוא חורט בהתמדה על דגלו האדום-אדום, פעם תל אביבי ופעם ירושלמי, את עיקרי תוכנית האלטרנטיבה שתפיל את הצהוב. הוא מתקרב, הוא בדרך. ואולי לא.

נכון שהג'ינג'י - שבעצם לא נותרו על ראשו הרבה שערות, אבל נראה אתכם מאמנים את הוראס ג'נקינס - טיפח שחקנים והצליח עם קבוצות, אבל בינתיים לא מצורפים לשמו תארים רשמיים. וכדי לעמוד בראש מערכת שחיה ועובדת בבית חרושת לזכייה בתארים ושום דבר פחות מזה, צריך להיות מומחה מיומן ומוכח. הבעיה היא שרוב התארים שמציע הכדורסל הישראלי הולכים למאמן של מכבי; המאמנים מהקבוצות האחרות צריכים לבצע פליק-פלאק לאחור ומיד גם סלטה לפנים כדי לתפוס את השיירים. וגם אחרי התרגיל המסובך, זה לא תמיד עובד.

אז מה עושים? הנה, שרון דרוקר המציא דרך חדשה. הוא לא זכה באליפות כאן וגם לא בגביע, אבל בגיל 38 יש לו שני תארים אירופיים. לאחד קוראים גביע יול"ב והוא זכה בו עם הפועל ירושלים לפני שנתיים. לשני, נעים להכיר, קוראים גביע האתגר והוא זכה בו בחודש שעבר עם אוראל גרייט מרוסיה. אה, ולאמן בהצלחה קבוצה בחו"ל זה עוד משהו שאדלשטיין לא עשה.

אדלשטיין. השטיקים של גרשון (צילום: אלי אלגרט)

אז כן, זה יכול להיות דרוקר, שכבר הודיע שלא תהיה לו שום בעיה לעבוד במכבי גם אם גרשון יישאר כמנהל מקצועי. וזה יכול להיות בלאט, למרות הטראומה ההיא. מה שכן, גם הוא יודע שזאת תהיה טעות מצידו לעבוד שוב - ולא משנה באיזה מתכונת ובאיזה קרדיט - עם פיני גרשון. האיש הוא מאמן בנטון טרוויזו ונבחרת רוסיה, ילד גדול ומאמן מוצלח בפני עצמו. אם יש משהו שהוא לא צריך יותר בקריירה המתפתחת-יפה שלו (לכיוון השתלבות באן.בי.איי, שלא תטעו), זה צל בטעם מוקה.

בתרחיש מסוים זה יכול להיות אפילו דן שמיר, העוזר הנאמן של גרשון שמשמש מאמן ראשי בחלק ממשחקי הליגה של מכבי, כשגרשון יושב משועמם ונטול חליפה על הספסל ולא קם אפילו פעם אחת. אם לדרוקר "לא תהיה בעיה" לעבוד עם גרשון, ולבלאט לא מומלץ לעשות את זה, הרי ששמיר יקפוץ על ההזדמנות בשתי רגליים. רק שזה נראה קצת לא מציאותי, אפעס. גם כי שמיר מעולם לא אימן קבוצה כראש וכמנהיג, אפילו לא בליגה השנייה, וגם כי קידום עוזרי מאמנים במכבי לעמדה המרכזית תמיד נכשל איכשהו. ורק כדי לכסות את האופציה האחרונה, נכון שמאמנים אירופים טובים יש בקילו, אבל מאז מקרה וינקו ילובאץ (שלא הבין מה כל כך נורא אם מפסידים משחק מפעם לפעם), שמעון מזרחי חושב כחול-לבן.

בסופו של דבר, היום שאחרי - או האפוקליפסה עכשיו, אם תרצו, של מכבי ת"א - תלוי בעיקר במידת העוצמה שמזרחי יפעיל בלפיתת העניבה של גרשון, ובקונטרה שייתן אלוף אירופה כדי להשתחרר מהקשר הכובל-אך-חמים הזה. ובואו לא נשכח שהאופציה של פונקציית המנג'ר יכולה להוציא את שניהם מרוצים.

אגב עניבות ומכבי, הנה משהו שאולי לא ידעתם: שמעון מזרחי קושר לפיני גרשון את העניבות לפני משחקים. גרשון לא יודע לעשות את זה, ומזרחי מצידו מתנדב בקביעות. ממש סימבוליקה לעניים, היו"ר קושר את המאמן. מבחינת הבוס, רק שיישאר ככה. מבחינת הגרשון, רק תנו לו לשלוף בנחת את הכרס ולדחוף בין השפתיים סיגר טוב על שפת הבריכה בבית החדש שבנה לעצמו. ומי שינצח במשיכת החבל הזאת - או משיכת העניבה, כי למה להרוס דימוי טוב - יהיה זה שיכתוב את התסריט הכי דרמטי של הכדורסל הישראלי בשנים הקרובות.