שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קיצור תולדות הפחד

    זה לקח לה 20 שנה, אבל בסוף טל גורדון הבינה שגם היא רוצה שיאהבו אותה ואת האלבום החדש שלה

    "לא לחפש אהבה, רק במקרה היא תבוא

    לא לקרוא עיתונים, לא לראות חדשות

    לא להצביע לירח.

    אף פעם לא לסמוך על אנשים,

    גם הם כמוני משקרים,

    לא להתנגד למערבולות

    ואף פעם לא לשתות יותר משתי כוסות,

    ולא לוותר על החלומות,

    לא לוותר על החלומות".

    (טל גורדון – "עורבים")

     

    טל גורדון כבר לא מפחדת. רגע לפני שאלבומה החדש "לפני שהשמש עולה" יוצא לחנויות, היא כבר לא מתביישת להיחשף ולרצות בהצלחה ובאהבת הקהל. קצת יותר מחמש שנים עברו מאז אלבומה האחרון. במהלך הזמן, שאת חלקו העבירה בהנחיית תוכנית המוזיקה "תוצרת הארץ" בערוץ 1, גורדון התעמתה עם פחדיה דרך כתיבת השירים וההקלטות. התוצאה היא האלבום הראשון שבו היא ניצבת במרכז, לבד.

     

    • צילום וידאו: יאיר קיסרי

     

    גורדון (37) קוטלגה כנערת הרוק האולטימטיבית בסצינה הרוקסנית-אלטרנטיבית של תחילת שנות ה-90. מאז, הרוקרית בעלת הקול הצרוד והפנים המסתוריות מעט נעלמה, כמו גם הסצינה, הרוקסן וחולצות הפלנל שהתאיידו מרחובות תל אביב.

     

    אבל גורדון לא הפסיקה לעבוד וליצור. ב-15 השנים האחרונות הוציאה גורדון שלושה אלבומים ("מסכות", "טל גורדון" ו"רציתי שזה לא ייגמר"), בשנה שעברה היא זכתה בפרס אקו"ם לעידוד פירסום היצירה, ובמהלך השנים שיתפה פעולה עם שלל אמנים כגון רונה קינן, גידי רז, ירמי קפלן, רוקפור, ברי סחרוף, רמי פורטיס ועוד.

     

    עכברי הרוק יזכרו גם להקת בנות בשם "המזדיינות" בה הייתה חברה גורדון יחד עם איגי וקסמן, אסי לוי וענבל פרלמוטר ז"ל. "היינו ארבע בנות שרצו לעשות חזרות", מספרת גורדון, "ענבל רצתה לקרוא לנו 'המזדיינות' ואנחנו לא הסכמנו. לאחר שהיא נפטרה הסכמנו עם השם הזה כמחווה לענבל. רצינו להיות כמו בנים, לא לעשות כלום עם מפיקים וחברות תקליטים, לשים כל אחת את ה-40 שקלים לשעה בחדר חזרות, להזמין פיצה ולקלל. זה היה סוג של משחקי ילדים".

     

    עד עכשיו, גורדון תמיד העדיפה להיחבא אל הכלים. "בכל אלבום שהקלטתי עד עתה היה לי שותף ואיתו עבדתי מול המפיק", נזכרת גורדון, "האלבום הקרוב היה לפעם הראשונה שניגשתי לעשייה לבד. השותפים שלי באלבום שיקו פלדמן (שייגעצ) ועופר קורן (אלג'יר) הכריחו אותי לבנות את השיר עליי ועל הגיטרה, וזה משהו שנשמע נורא טריוויאלי בשביל כל מוזיקאי, אבל בגלל שכל היצירה הזו כל כך חשובה לי, זה קצת סירס אותי".

     

    "תן לי לשבת בבית, לנגן ולשיר, הכל יהיה מעולה. אבל כשיש לידי אנשים, ממש כמו המצלמה פה", היא אומרת ומסתכלת לעדשת מצלמת הווידיאו, "הכל קורה. השפתיים שוקלות שני קילו, הידיים לא יודעות לזוז ואני מאבדת הכל".

     

    יש לך פחד במה?

     

    "יש לי פחד הכל. יש לי ראש שעובד כל הזמן וזה דבר מאוד לא מומלץ לאמן. עכשיו, כשאני מתגברת על הפחד, הכל גם נמצא בטקסטים. כשהייתי קטנה תמיד אמרו לי שאני חיה בתוך בועה ולא הצלחתי להבין על מה כולם מדברים, כל מי שהכיר אותי, אמר: 'תצאי ממנה'. רק כשהתחלתי לצאת ממנה, הבנתי גם מה היה בתוכה. הבועה הייתה משהו בראש, בפחדים, במחשבות, מין עולם פנימי בו אני חיה בצורה מאוד קיצונית. עכשיו אני כבר בוחרת אם אני רוצה להישאר בפנים או לצאת החוצה. הסיטואציה מאוד דומה לגולם שהופך לפרפר, רק התהליך היה איטי וזה התבטא בהכל. ביכולת להזיז את השיער, להסתכל ישר בעיניים ולא לפחד, לומר שהשירים שלי טובים, היכולת להגיד כן. וכן, אני מאמינה באלבום הזה ואני רוצה שיאהבו אותו. לא הייתי יכולה לומר את הדברים האלה בעבר".

     

    במהלך השנים תויגת כמין אושיה תל-אביבית אלטרנטיבית. אשת הרוק הפרועה.

     

    "זה אחד הדברים הכי נחמדים, נוצרת תדמית בזמן שאני יושבת לי בבית. והאמת, אם הייתי משלמת לאיש יחסי הציבור הכי טוב בעולם, הוא לא היה מצליח לשווק את זה. אולי בגלל שהייתי בתקופת הרוקסן ואז אולי היה את עידן הדיסטורשנים שהלכתי איתו ואולי בגלל שיש איזו נטייה תל אביבית תקשורתית להעצים כל דבר. אבל הם העצימו לטובתי, אז זה לא מפריע לי.

     

    "בארץ ישנה נטייה: כל דבר שבו לא נוכחנו - הופך למיתולוגי. כל דבר נהיה כל כך מוגזם, רוקסן היה סבבה. הייתי בסה"כ אחד מהברגים, לא הייתי פורטיס. זה היה מקום שבשיאו, בזמן הופעה שלי, הגיעו אלף אנשים. אבל הם לא באו בגללי, הם באו בגלל שבימי שישי באותה תקופה היו הולכים לרוקסן.

     

    זה היה שיא הפיקציה בכל מה שנוגע למדינת ישראל ולמוזיקת הרוק. אני נורא מאמינה באמת של החיים, ואני לא גדלתי על מוזיקה מזרחית ולא האזנתי ל'גשש החיוור' כשהייתי קטנה, למרות שהיום אני דואגת לצמצם את הפער. אבל אני מסתכלת על השמש ששרפה אותך ואותי לפני רגע שישבנו תחתיה, פה באמצע תל אביב, וזו שמש של דרבוקות. אנחנו לבנטינים ואנחנו חיים במזרח התיכון. אתה זוכר שהיו מוזיקה מזרחית בגטאות? במשך 30 שנים אסור היה להשמיע אותה ואנשים התביישו בה, תראה איך זה גרם בדיוק לתוצאה ההפוכה. זה לא רק הגדיל אותה למימדי ענק, היא גם קשורה לאמת של הרחוב הזה, של המקום הזה.

     

    סצינת הרוק הזו שנולדה בשנות השמונים ואז החתימו ב'מדבר' את כל מי שרק ניגן בגיטרה – התנפצה. היא לא הולידה אחריה הרבה. עובדה שבמוזיקה של ברי סחרוף למשל, ישנם הרבה דברים מתחת למעטפת הרוק, יש לו איזשהו קצב מזרחי, כמעט בכל ההרכבים בהם הוא היה שותף. זה חי. יש לזה צידוק".

     

    הכל פיקציה

     

    גורדון החלה להרגיש את הזיוף כבר ב-1991. לאחר שיצא אלבומה הראשון "מסכות" סיפר לה חבר של אחותה שבמהלך טיול שורשים חורפי לפולין הוא לא הפסיק להקשיב בווקמן לאלבומה ופתאום הרגיש כמה השירים ברורים לו. "הוא רצה להחמיא לי", מספרת גורדון, "אבל אז אני הבנתי מה לא בסדר. אם אתה צייר בנורווגיה, אתה לא תצייר שמש אדומה, אתה תשתמש בצבעים קרים, להבדיל מציירים ישראלים. לפני 15 שנים היינו למין אחווה תל אביבית שכזו שמתעלמת מהים, לובשת שחור, עושה פרצוף קשוח ומעמידה פנים שהיא בלונדון. אלו היו תנאי הקבלה. זה לא אמיתי".

     

    אחד מסימני הזיהוי של גורדון הוא הקול הלא שגרתי והצרוד. עוד מעירים לך על זה?

     

    "כל הזמן. 'מה? ככה את שרה עם הקול הזה?'. זה הולך ומעמיק עם השנים. קול זה פונקציה של מצב רוח, אישיות ותחזוק, להלן סיגריות. למשל לאחותי יש קול מאוד דומה לשלי, אבל יש לה אישיות מתרוננת, אז הקול שלה מתרונן ואני קצת יותר 'דאונרית', זה ממש קשור בפיסיות. בהתחלה זה הפריע לי מאוד כי לא היה לי ביטחון שהוא שווה משהו, אבל לאט לאט על כל אחד שהסתייג היה גם אחד שאמר שזה יפה, אז זה בסדר, להיות שנויה במחלוקת זה גם בסדר".

     

    איפה תרצי להיות עוד כמה שנים?

     

    "יש לי בבית מלא רשימות עם חלומות. אני גרפומנית. הכי רחוק שאני רואה זו קריירה רציפה. לנסות להופיע עם הדבר הזה, לנסוע עם זה, שיבואו מלא אנשים, לגדל קהל, זה חדש לי. 'תוצרת הארץ' גם נורא עזרה לי להבין את העניין, כשאני מראיינת יוצרים וזמרים זה קצת כמו להסתכל על עצמי. אז הצלחתי לעשות את ההשוואות, מה בסדר ומה לא.

     

    "בעקבות העבודה בטלוויזיה התחלתי להתעניין בנושאים שקשורים למאחורי הקלעים. בימוי, תסריטאות, זה נורא מרתק אותי, אז אני מחפשת לאט לאט. ועדיין מוזיקה היא הדבר הראשון על הפרק. לפני כמה ימים ראיתי סרט מדהים על דוד אבידן שהשאיר אותי מצומררת. הוא האדם הראשון שערך סרטים כמו קליפים. בתור ילדה הייתי הרוסה עליו ולא בדיוק הבנתי את הסרטים או את מה הוא מנסה להעביר. ממש השבוע ראיתי מה הוא ראה בחזון שלו לפני 30 שנה. הייתי רוצה להתנסות בדברים מהסוג הזה. יש גם את התוכנית התחקירים העולמית של לואי ת'רו בערוץ 8. לעשות משהו באותו הסגנון זה חלום אמיתי".

       

    האזינו לשיריה החדשים של גורדון:

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "יש לי ראש שעובד כל הזמן"
    צילום: דנית סיגלר
    לאתר ההטבות
    מומלצים