שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    השתלטות אוהדת

    ביציעים יושבים אנרכיסטים, פאנקיסטים, הומוסקסואליסטים - ומה שבאמת מפתיע זה שהם יושבים גם בהנהלה. תכירו את סנט פאולי, קבוצת כדורגל גרמנית שהאוהדים הם המנהלים שלה, סובלנות היא המוטו שלה - וגולגולת היא הדגל שלה

    איך שסיימתי את השיחה עם סוון ברוקס, הדובר של מועדון הכדורגל סנט פאולי, הוא הזמין אותי לבוא בשבת בערב לפאב. "אנחנו עורכים מסיבת שחרור לחבר שיצא מהכלא", הוא אמר וגילגל לעצמו עוד סיגריה.

     

    "קוראים לו דיקסי", הסביר ברוקס כשניסיתי לברר מי זה בדיוק חתן השמחה ומה הקשר שלו לקבוצה הגרמנית המטורפת הזאת. "פגשנו אותו לפני כמה שנים באירלנד. הבוקר הגיעו החברים שלו ולקחו אותו מהכלא בהאנובר, וביום ראשון הם ייקחו אותו הביתה". זה לקח עוד כמה סיגריות, אבל לאט לאט התבהרה התמונה: דיקסי, או בשמו המלא מייקל דיקסון, הוא טרוריסט. עברו העשיר כולל השתתפות בהתקפה על בסיס בריטי בצפון אירלנד, שבה נהרג חייל ונפצעו 34 אזרחים; כמה שנים אחר כך הוא נהג במיני ואן שמתוכו ירתה חוליית IRA (הצבא האירי הרפובליקני) כמה עשרות רקטות לעבר בסיס צבאי בריטי באוסנברוק. אף אחד לא נפגע באירוע, חברי החוליה נתפסו - ולפני ארבע שנים, בפראג, גם דיקסי.

     

    בשבת בערב הגעתי כמובן ל"ג'ולי רוג'ר", הפאב הביתי של אוהדי סנט פאולי (האמת היא שצריך להגיד "סנקט פאולי", אבל לא בא לי). הוא נמצא במרחק יריקה מהריפרבאן, הרחוב הכי מפורסם בהמבורג ואולי בגרמניה כולה: 600 מטר של קברטים, מועדוני סקס, בתי זונות וחנויות אביזרים מכל טוב. בחוץ נשרו פתיתי שלג על הכבישים העייפים, אבל בפנים האוויר היה דחוס. גרמנית ואנגלית במבטא אירי כבד התערבבו יחד. על הבמה הקטנה התייצב בחור שנראה לי שיכור לחלוטין, והתחיל לשיר.

     

    השירים, וניסיתי להקשיב הכי טוב שאני יכול מבעד לערפילי האלכוהול, עסקו כולם באותו נושא: כמה אנחנו שונאים את האנגלים. היו גם שירי הלל לבובי סנדס - אחד המרטירים הכי מפורסמים של המאה ה-20, שמת ב-1981 לאחר שביתת רעב בכלא בבלפסט, ובעיני הקתולים בצפון אירלנד נחשב לגיבור לאומי - שפוסטר ענקי שלו מפאר את אחד מקירות המקום.

     

    דיקסי, עם בקבוק גינס ביד, באמת הסתובב שם כמו חתן. הסתכלתי עליו. זה טרוריסט זה? נמוך, בלונדיני, לא מפסיק לחייך ולטפוח על כל כתף פנויה. לשם השוואה ניסיתי לדמיין מסיבת שחרור של חמאסניק מהכלא הישראלי; למרות שעדיין לא הזדמן לי להגיע לאירוע כזה, יש לי תחושה עמוקה שזה לא דומה. ממש לא.

     

    מכל מקום, האירוע ההזוי בג'ולי רוג'ר - לא "רוג'ר השמח" אלא השם המקובל לסמל הפיראטים, הגולגולת וצלב העצמות - נמשך לתוך הלילה. ב-1:00 אחר חצות, כשחצי מהאנשים נשפכו על הקירות ועל הכיסאות, עלה לבמה סוון ברוקס בעצמו ופצח בשירה לקול תרועות השיכורים. זה היה בגרמנית, אז לא הבנתי מילה. רק חשבתי לעצמי, אלוהים, לא רק שאני יושב כאן ונהנה במסיבת שחרור של רוצח - אלא שמארגן האירוע המטורלל הזה הוא אחד האנשים הכי בכירים בסנט פאולי. אז נכון, עוד לפני שהגעתי להמבורג ידעתי שמדובר כנראה במועדון הכדורגל הכי מטורף בעולם. אבל לא דמיינתי עד כמה.

     

    מועדון תרבות

     

    כדי להבין את התופעה שנקראת מועדון הכדורגל סנט פאולי, צריך להכיר את מרחב המחיה התרבותי, החברתי והספורטיבי שלה. לפני כמה שנים היא שיחקה בבונדסליגה, הליגה הראשונה בגרמניה, אבל זאת היתה אפיזודה חולפת. עכשיו היא בליגה השלישית, לכאורה הרחק מאור הזרקורים ומההתעניינות הציבורית, מה גם שהקבוצה הבכירה של העיר המבורג מצליחה מאוד העונה. אבל גם בליגה שנחשבת לחצי מקצוענית, אין ספק שסנט פאולי היא אחת הקבוצות המפורסמות והפופולריות בגרמניה. פחות בגלל מה שהיא עושה על המגרש, ויותר בגלל מה שקורה מסביבו - ביציעים, בין האוהדים, אפילו בהנהלה.

     

    קחו לדוגמה את נשיא המועדון, קורני ליטמן: שמועות עקשניות טוענות שהוא טרנסווסטיט. אתם יודעים, גבר שפעם היה אישה. זה גם הדבר הראשון ששאלתי את סוון ברוקס בפגישתנו הראשונה, יומיים לפני מופע האימים בפאב. "זאת אגדה", חייך ברוקס בלי שמץ של מבוכה. "קורני הוא הומו, בטח. יש לו כמה תיאטראות וכמה מועדונים לגייז כאן בעיר, אבל הוא לא טרנסווסטיט. אתה שואל כי ראית תמונות שלו בבגדי אישה, נכון? זה חלק מהשואו, לא יותר".

     

    כל מי שפגשתי בהמשך אמר לי שסנט פאולי היא הקבוצה האמיתית של המבורג. "את הקבוצה אוהדים אנשי העיר", הסביר לי אולף קרוגר, מתופף לשעבר שמתעסק בהנצחת שנות ה-60, כשהביטלס ולהקות אנגליות אחרות ניגנו במועדונים ולמדו את עובדות החיים אצל נערות הריפרבאן. "האיצטדיון שלה נמצא ליד הנמל", הוא המשיך. "לעומת זאת האיצטדיון של המבורג נמצא מחוץ לעיר, והאוהדים שלה באים בעיקר מכל הערים והעיירות הסמוכות. לכן יש כאן סימפטיה כל כך גדולה לסנט פאולי".

     

    אם הסימפטיה הזאת היא צד אחד של הסיפור, אז הצד השני הוא האג'נדה: המועדון נוסד ב-1910, ועד לפני כ-20 שנה התנהל כמו עוד עשרות מועדוני כדורגל גרמניים - אבל אז הדברים החלו להשתנות, וסנט פאולי הפכה לנושאת הדגל של האנטי-ממסדיות. מתחת לדגל הפיראטים, שהיום הוא הסמל הרשמי של המועדון, התכנסו ובאו אנרכיסטים, שמאלנים, פאנקיסטים, רוקיסטים, סטודנטים, פולשי בתים וזונות. פחות או יותר המיקרוקוסמוס של אוכלוסיית הרובע, שאמנם הוציא שם רע לעיר - אבל מהווה גם אטרקציה תיירותית אדירה.

     

    סוון ברוקס נע באי נוחות בכיסא ה"משרד" שלו - שנמצא בתוך קרוון לבן ליד המילרנטור, האיצטדיון המיושן של הקבוצה - כששאלתי אותו איך הוא חי עם זה שהיום הוא כבר חלק מהממסד. לא היתה לו תשובה של ממש, אז הוא גילגל לעצמו עוד סיגריה. ברוקס, צריך להבין, היה ממחוללי המהפכה: ב-1989 הוא היה אחד ממנהיגי האוהדים שהחליטו לשנות את דמותו של המועדון מן היסוד.

     

    "באותו זמן התחילו יותר ויותר נאצים וגלוחי ראש ללכת למשחקים של המבורג", הוא סיפר לי. "לכן כל הצעירים בעיר שהיו נגדם הלכו למילרנטור, והתחילו להיות אוהדים של סנט פאולי. אנחנו בעצם יצרנו תרבות אוהדים חדשה בגרמניה, כזאת שמתייצבת בכל הכוח נגד גזענות, פאשיזם, ובכלל נגד טיפשות. לפי החוק שלנו, באיצטדיון אסור להשמיע קריאות גזעניות, אסור להניף סמלים פאשיסטיים. זאת הסיבה לכך שהרבה אנשים בגרמניה מסתכלים עלינו כלא נורמלים".

     

    הפאשיסט והווייטנאמית

     

    התופעה התרבותית שנקראת סנט פאולי התרחבה בתחילת שנות ה-90. בלי קשר להישגים שלה ולפער הספורטיבי העצום שקיים בינה לבין האחות הגדולה המבורג, סנט פאולי משכה יותר ויותר חובבי כדורגל שלא הרגישו בנוח בתוך האווירה הגזענית והאלימה ביציעים של HSV. לעומת זאת, במילרנטור הם מצאו אך ורק אנשים כמוהם. לא היו שם חוליגנים, לא היו קריאות גזעניות ושנאת זרים. זה היה אי של שפיות בתוך ים של זוהמה.

     

    והאי הזה רק הלך וגדל. בכל משחק בית התמלא האיצטדיון הקטן, שנבנה לפני מלחמת העולם השנייה, ב-17 אלף צופים - ואם היה אפשר היו מגיעים גם 30 אלף לכל משחק. אלא שב-1989 הוחלט להקים איצטדיון חדש במתחם, לבנות בתי מלון ומרכז מסחרי. מבחינת האנרכיסטים של סנט פאולי, זה היה האות למהפכה. "עד אז האוהדים הצעירים לא היו מאורגנים", נזכר ברוקס. "אבל ההחלטה הזאת הוציאה אלפים לרחובות כדי להפגין, גם את האוהדים וגם את תושבי השכונה".

     


    אחת הקבוצות המפורסמות והפופולריות בגרמניה

     

    עד שפרצו המהומות, ניהלו את המועדון בני הדור הישן. "הם לא ידעו איך לאכול אותנו", המשיך ברוקס, "פאנקיסטים עם שיער אדום ומעילי עור שחורים. כמובן שלא היה שום דיאלוג. הם רצו להמשיך עם הפרויקט, אבל אחרי חצי שנה ניצחנו".

     

    חצי שנה האוהדים הפגינו. חצי שנה הם היו מגיעים למשחקים ועושים "שביתת דממה" - חמש דקות בלי להוציא הגה משריקת הפתיחה. ברוקס אמר שהם רצו להראות למנהלים איזה אווירה תהיה אם ייבנה איצטדיון מודרני. בסופו של דבר הקשישים נכנעו והתוכניות בוטלו. השלב הבא היה הקמת עיתון אוהדים, פאנזין, בסגנון הביטאונים הפופולריים שהוציאו בתקופה ההיא קבוצות אוהדים באנגליה; למעשה, ה"מילרנטור רור" ("השאגה של מילרנטור") היה ביטאון האוהדים העצמאי הראשון בגרמניה, ובשיאו מכר כ-3,500 עותקים. ולמרות שהאינטרנט הרג אותו לפני מספר שנים, הוא היה אבן דרך חשובה בתרבות האוהדים במדינה.

     

    בפברואר 1990, בברכת המועדון, הקים סוון ברוקס את משרד האוהדים בבריגיטנשטראסה - אמצע הדרך בין האיצטדיון לריפרבאן. המשרד עצמאי לחלוטין, ומתפקד מאז ברציפות. אוהדים נכנסים מדי יום, מתעדכנים בפעילות שכוללת הופעות, הרצאות, פעילויות למען הקהילה והסעות למשחקי חוץ. פעם היו גם קרבות רחוב, שנערכו על בסיס שבועי בין האוהדים של סנט פאולי לבין אוהדי המבורג. היום, כמובן, רוב הקרבות מתקיימים במרחב הווירטואלי.

     

    היה ברור שבמוקדם או במאוחר האוהדים ינסו להשתלב גם בניהול ממשי של המועדון, אבל זה לא היה פשוט. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהגענו לאספת חברי המועדון", אמר ברוקס. "היו שם איזה 300 איש מבוגרים, מכובדים כאלה. אנחנו הגענו בג'ינס, והסתכלו עלינו כמו פושעים. ואז אחד מאיתנו עלה לבמה, ואמר שאנחנו רוצים שמעתה והלאה ייאסר להניף באיצטדיון סמלים פאשיסטיים או לקרוא קריאות גזעניות, ויהיה חוק שיאסור מכירת חולצות עם סמלים כאלה. התחיל דיון סוער, הם חזרו שוב על המנטרה שאסור לערב פוליטיקה בספורט - אבל אנחנו לא ויתרנו, ובסוף ניצחנו שוב".

     

    ברוקס, אין ספק, נהנה לשחזר את הימים היפים ההם: "אני לא יכול לשכוח את חבר ההנהלה שצעק לעברנו, 'לי אתם קוראים פאשיסט? יש לי אישה וייטנאמית!'. ואנחנו תהינו איפה בדיוק הוא קנה אותה". הוא סיפר לי שהיתה גם חבורה אחת של אוהדים גזעניים, שהיו משתכרים ומקללים שחורים וטורקים. "אז דפקנו להם מכות, ניפצנו את חלונות הפאב שלהם, וזה נגמר", הוא סיכם את העניין. "אני עוד רואה כמה מהם לפעמים ביציע, אבל היום הם יושבים בשקט".

     

    באותה תקופה אימצו האוהדים את סמל הגולגולת והעצמות, שמפאר כיום את אתר האינטרנט ואת נייר המכתבים של הקבוצה. מבחינתם היתה בזה אמירה: אנחנו הפיראטים, המועדון הקטן והעני שנלחם במועדונים הגדולים והעשירים. היום הסמל הזה שווה לא מעט כסף מבחינה מסחרית - מה שאומר לא מעט על סופם של אנרכיסטים.

     

    איפה פה זה הזונות

     

    האופי המיוחד של סנט פאולי גורר לא פעם עימותים קשים עם אוהדים פאשיסטים של קבוצות יריבות. התופעה מובהקת במיוחד בקרב הקבוצות במזרח גרמניה, בדרזדן ובלייפציג: האוהדים האלה נמצאים בכל קבוצה יריבה, אבל כשסנט פאולי מגיעה לבקר, הנוכחות ביציעים מסיבית בהרבה מהרגיל. מה שכן, כשהקבוצה מהמבורג מגיעה למשחק חוץ, מיד מתייצבים לצידה סתם שמאלנים שמחפשים אקשן. בקיצור, כל משחק חוץ של סנט פאולי הופך לאירוע פוליטי של ממש.

     

    במשחקי הבית זה כמובן סיפור אחר. אוהדי הקבוצות היריבות עוברים חיפוש מדוקדק לפני שהם נכנסים ליציע, וכל הכרזות הגזעניות או החולצות עם ההדפסים הפוגעים מוחרמות. אוהד שמצליח להגניב פנימה כרזה כזאת, מובל מיד החוצה. אבל מה קורה כשהחבר'ה האלה מתחילים לשיר את פזמון האוהדים הפופולרי "אנחנו בונים, אנחנו בונים, רכבת תחתית מסנט פאולי לאושוויץ"? ברור שאי אפשר לפנות יציע שלם במהלך המשחק, אבל נאסר על האוהדים להיכנס למילרנטור בעונה הבאה.

     

    ראוי לציין שהרבה אוהדים ותיקים של סנט פאולי לא אוהבים את כל ההתעסקות הפוליטית-חברתית הזאת, שלדעתם משאירה את הכדורגל כעניין הפחות חשוב במועדון. חלק מהם אפילו רואים בכך את הסיבה לנפילה הגדולה של הקבוצה בשנים האחרונות. אבל הגרעין הקשה של המועדון נאמן לאידיאלים שהניעו את המהפכה. למשל, בכל משחק לוקחים כמה מהאוהדים קבוצה מיושבי האוניות בנמל המבורג, כאלה שהגישו בקשה למקלט מדיני, מלווים אותם לאיצטדיון ובחזרה. המועדון מצידו משתף פעולה ונותן לפליטים כרטיסי כניסה חינם. הוא גם היה הראשון בגרמניה שמכר למובטלים כרטיסים בחצי מחיר, כאלה שהיו מיועדים תמיד רק לנוער ולקשישים.

     

    וזה לא מסתכם רק בזה. בשנתיים האחרונות מעמידה הקבוצה שדר פרטי לטובת כמה אוהדים עיוורים, ששומעים את השידור באוזניות ולא מחמיצים את האווירה ביציע (היום כבר אפשר לשמוע את השידורים האלה בלייב, באינטרנט). ההבדל לעומת קבוצות אחרות שאירגנו שירות דומה הוא שהשדר של סנט פאולי משדר כאוהד, כולל קללות פה ושם.

     

    ומה עם הזונות מהריפרבאן, תהיתי - הן באמת באות למשחקים או שגם זאת אגדת עם? "בטח באות, אני מכיר אישית כמה מהן", אמר סוון וחייך מתחת לשפם שאין לו. "אבל אף אחד לא באמת יודע. הן הרי לא מגיעות לאיצטדיון עם הביריות והמחשוף והעקבים הגבוהים".

     

    שחקן שחור, חולצה חומה

     

    דיברנו על מנהלים, אוהדים, זונות - אבל איפה השחקנים בתמונה הזאת? ובכן, רובם לא ממש מתעניינים בפעילות האוהדים ולא ממש אכפת להם מפוליטיקה. אבל פה ושם במהלך השנים היו כמה שחקנים ("אינטליגנטים", הגדיר אותם ברוקס) שהתעניינו, הביעו עמדות ועשו מעשים. למשל הקשר בנימין אדריון, שאירגן מבצע לעזרת ילדי בתי הספר בקובה: בפגרת החורף בשנה שעברה יצאה סנט פאולי למחנה אימונים בהוואנה (הקבוצה הראשונה בעולם שבחרה דווקא באי של פידל קסטרו למטרה הזאת, ודי ברור למה). אדריון לא רק התאמן אלא גם ראה את מצב התחזוקה במוסדות החינוך בהוואנה, ויזם התקנת מתקני טיהור מים בבתי ספר ובגני ילדים. בשנה האחרונה הוא גם אירגן הופעות ומסיבות שבהן התבקשו הנוכחים לתרום כסף לטובת ילדי הוואנה, וכיום המועדון מריץ גם אתר אינטרנט מיוחד שמוקדש לנושא.

     

    ולא רק קובה על המפה, אלא גם ניקרגואה. המועדון תומך בקבוצת כדורגל הנשים של אוניברסיטת לאון שבמדינה המרכז-אמריקאית, ושולח לבנות בגדים ונעליים. אז מי שיגיע במקרה לניקרגואה ויראה משחק בליגת הנשים, שלא יתפלא למצוא שם את החולצות החומות עם סמל הגולגולת והעצמות. את הקשר יצר שוער עבר בקבוצה, פולקר איפיש, בחור מטורף שנהג לגור עם פולשי הדירות בשכונה; כששמע על המהפכה של הסנדיניסטים בניקרגואה הוא החליט לעזוב הכל, כמו צעירים שמאלנים רבים אחרים, ונסע להתנדב לטובת ה"בריגדות". כעבור שנה הוא חזר לגרמניה, חזר לעמוד בשער של סנט פאולי והפך לסלבריטי ענק.

     

    בצד השני של המטבע, שחקנים שמתעקשים להתעלם מהכללים המקומיים זוכים לטיפול אגרסיבי. זה מה שקרה לדיטר שלנדוויין, שתוקל באימון בידי שחקן שחור והגיב ב"כושי מסריח": במשחק הבא הוא קיבל שריקות בוז צורמות בכל פעם שנגע בכדור. כן, חברים. בטדי זה לא היה קורה. גם לא נראה לי שבית"ר היתה חותמת על חוזה עם "ג'ק דניאלס" כמו שעשתה סנט פאולי. זה היה דיל לא רע בכלל, כי חוץ ממכירה היסטרית של חולצות עם הסמל של הוויסקי המפורסם, החברה גם סיבסדה הופעות של להקות שהוטסו להמבורג מספרד ומאירלנד.

     

    אפילו במה שנוגע לצבעי המועדון, סנט פאולי היא הכל חוץ מקבוצת כדורגל סטנדרטית. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה נתקלתם בקבוצה שמשחקת בחולצות חומות. חולצות חומות? בגרמניה? ועוד במועדון הכי אנטי-נאצי שקיים? אז כן, העובדות הן שסנט פאולי תמיד שיחקה במדים חומים - כבר מ-1910 - ואין לזה שום קשר למדי אס.אס.

     

    אבל בכל זאת היה לסנט פאולי קשר למפלגה הנאצית: וילהלם קוך היה נשיא המועדון בשנות ה-30, ולאחר מותו נקרא מילרנטור על שמו. לפני כמה שנים גילה עיתונאי מקומי שקוך היה חבר מפלגה, ויותר מזה, עשה את הונו מכך שהשתלט על מספר חנויות של יהודים שברחו מהמבורג לשוודיה. הגילוי גרר סערה ענקית, כי הרי לא ייתכן שהאיצטדיון ייקרא על שמו של חבר מפלגה. חצי שנה ניטש הוויכוח, עד שחוקר באוניברסיטת המבורג מצא בשוודיה את בני המשפחות היהודיות שעזבו את העיר בשנות ה-30, ואלה סיפרו שקוך קנה את החנויות במחיר מלא.

     

    מכל מקום, שמו של קוך נמחק ב-1999, והאיצטדיון חזר לשמו המקורי. בצד הדרומי שלו מוצבת יד זיכרון, "לזיכרם של חברי המועדון שנהרגו במלחמת העולם השנייה כחיילים". כשהאוהדים הצעירים השתלטו על ניהול המועדון הם רצו להרוס את המצבה ולהקים במקומה יד זיכרון חדשה, שתציין גם את מותם של האוהדים היהודים שנרצחו במחנות ההשמדה. הפעם הוויכוח הסתיים בפשרה, וכיום ניצבות שתי האבנים, הישנה והחדשה, זו לצד זו.

     

    ביום בהיר רואים גביע

     

    ומה עם קצת כדורגל? טוב ששאלתם. לפני ארבע שנים כאמור שיחקה סנט פאולי בליגה הראשונה, אבל מיד ירדה בחזרה לליגה השנייה ואחר כך המשיכה לשלישית. את העונה שעברה היא סיימה במקום האחרון עם 20 הפסדים ורק ארבעה ניצחונות - שאחד מהם היה מול באיירן מינכן, הקבוצה הכי גדולה, הכי עשירה והכי מצליחה בגרמניה. השנה זה הולך לקרות שוב: ב-12 באפריל, כשכל בית ישראל יקרא את ההגדה וישיר "מה נשתנה", באיירן מינכן תתארח במילרנטור, הפעם במסגרת חצי גמר הגביע הגרמני.

     

    מבחינת המועדון הצנוע מהמבורג זה יהיה המשחק הכי גדול ב-96 שנותיו; זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה שהם מגיעים לחצי גמר הגביע. אחרי שבשמינית הגמר ניצחה סנט פאולי את הרטה ברלין בפנדלים, וברבע הגמר, על מגרש מושלג ובמינוס 7 מעלות, גברה על ורדר ברמן 1:3, מפרידה כעת רק באיירן בין האנרכיסטים לבין מקום בגמר, שייערך באיצטדיון האולימפי בברלין ב-29 באפריל. אני, מצידי, הבטחתי לסוון ברוקס שאם סנט פאולי עולה לגמר, אני מגיע לעודד.

     

    צריך להבין שהמשחק מול באיירן הוא לא רק אירוע ענקי מבחינת הקבוצה, אלא גם קרש הצלה כלכלי. ההתעניינות התקשורתית עצומה, וגם התעניינות הספונסרים. המשחק יועבר כמובן בשידור ישיר ("הם יקימו כאן אולפן זכוכית מיוחד!", התלהב סוון) והמועדון ירוויח ממנו כמיליון יורו - כמחצית מהתקציב השנתי.

     

    המצב הכלכלי של סנט פאולי קשה כי היא לא נמנית עם שתי הליגות הבכירות, שם מקבלות הקבוצות סכומים נאים ממכירת זכויות השידור. את משחקי הליגה השלישית אף אחד לא משדר, ולכן ההכנסות הן ממכירת כרטיסים וממרצ'נדייזינג בלבד. וזה לא מספיק למועדון שצריך להיות לפחות בליגה השנייה מבחינת מספר בעלי התפקידים ושכר השחקנים.

     

    וגם בהיבט הזה לא נפקד מקומם של האוהדים. בשל מעמדה המיוחד כקבוצה ליברלית ואנטי-גזענית צברה לעצמה סנט פאולי אוהדים בכל גרמניה, ולמעשה בכל העולם. לכל משחק ביתי ולחלק ממשחקי החוץ מגיעים בין השאר אוהדים מאנגליה, שווייץ והולנד. יש לה מועדוני אוהדים פעילים גם בדנמרק, סקוטלנד ואירלנד, וכולם מגויסים למענה בצורה יוצאת דופן. למשל ב-2003, כשהמצב הפיננסי היה קשה ואפילו דיברו על פירוק, האוהדים אירגנו הופעות והתרמות, מכרו חולצות עם הסיסמה "הצילו את סנט פאולי", ועזרו למועדון לצוף מעל המים.

     

    למה מי זאת הנבחרת

     

    יום לפני שנפגשתי עם סוון ברוקס ראיתי את נבחרת גרמניה, זאת שתארח את המונדיאל בעוד חודשיים, מבזה את עצמה במשחק ידידות מול איטליה שנגמר 1:4. בימים שלאחר מכן דן הפרלמנט הגרמני בנבחרת, במאמן יורגן קלינסמן ובעיקר בגאווה הלאומית. כששאלתי את סוון אם הוא צפה בשידור, הוא אמר שהנבחרת לא מעניינת אותו, ומצידו שתפסיד בכל משחק. לא שאין בין אוהדי סנט פאולי אוהדים של נבחרת גרמניה, אבל בטוח שמספר השונאים בקרבם הוא הגדול ביותר במדינה.

     

    "סביב הנבחרת הלאומית יש אווירה מאוד לאומנית", הוא הסביר. "גם בקרב האוהדים, אבל גם בין אנשי ההתאחדות. והלאומיות בגרמניה היא נושא טעון מאוד. אני אישית מעדיף את נבחרת ברזיל או אירלנד. ראיתי משחקים של נבחרת אירלנד עם האוהדים שלהם, ושם לא חוויתי את האווירה הכוחנית. היא שונה מהגרמנית, האנגלית או הקרואטית. שם האהדה לנבחרת נגועה באלמנטים פאשיסטיים וגזעניים".

     

    במהלך המונדיאל, הזכרתי לו, יהיו חמישה משחקים בהמבורג. את מי הוא יעודד - את ארגנטינה, את חוף השנהב? "אני שונא את המונדיאל המזדיין", סינן ברוקס בלי לצחוק בכלל. "קודם כל, זה בלתי אפשרי לקנות כרטיסים. כמעט כולם הגיעו לידיים של המקורבים ואנשי החברות הגדולות ששילמו על החסויות. רוב אוהדי הכדורגל האמיתיים בגרמניה מתעבים את המונדיאל הזה, בעיקר בגלל כל ההכנות הביטחוניות. כבר כמה שנים שהמשטרה מתאמנת וזה פשוט סיוט להגיע לאיצטדיונים. וחוץ מזה, כל האירוע הוא שיט מסחרי אחד גדול. אנחנו נהיה מאושרים שכל זה יסתיים ונוכל לחזור לחיי הכדורגל הרגילים שלנו".

     

    החיים הרגילים האלה כוללים גם את הקשרים המיוחדים שיש לסנט פאולי עם אוהדי אתלטיק בילבאו, קבוצת הדגל של מאבק הבאסקים לעצמאות בספרד, ואוהדי סלטיק, הקבוצה של הקתולים בסקוטלנד. סלטיק אמנם קבוצה סקוטית, אבל בנשמתה היא אירית לכל דבר. ובדיוק כשהתכוונתי להיפרד מברוקס, הוא התנצל בפני שהמשחק של סלטיק נגד וופרטאל שנועד למחרת בוטל בשל מזג האוויר - ושלא רק אני אלא גם דיקסי, החבר ששוחרר מהכלא, לא יוכל לראות אותו.

     

    "דיקסי הוא אוהד סלטיק", הסביר סוון. "הכרנו אותו כשהיה הבעלים של פאב בדנדולק, על הגבול בין אירלנד לצפון אירלנד. הוא היה מהמארגנים של טורניר אוהדים עם בירה, מוזיקה וכדורגל, כמו שאנחנו אוהבים. נשארנו בקשר, ואז נודע לנו שהוא נשפט ונשלח לכלא על חלקו בפעילות טרוריסטית. אבל בגלל שהוא חבר, לא היה אכפת לנו מה הוא עשה. שלחנו לו מכתבים, חבילות, באנו לבקר. זה דבר נורמלי, לא?". כן, ברור, חשבתי לעצמי. נורמלי לגמרי. במיוחד אם אתה יושב בהנהלה של מועדון הכדורגל סנט פאולי.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    התכנסו ובאו אנרכיסטים, שמאלנים, פאנקיסטים, רוקיסטים, סטודנטים, פולשי בתים וזונות
    כל מי שפגשתי בהמשך אמר לי שסנט פאולי היא הקבוצה האמיתית של המבורג
    אנחנו נלחמים בכולם
    מומלצים