שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    בעל / אנטון צ'כוב
    "ובה בעת חש שחסר לו דבר-מה והתחשק לו לשוב אל המועדון ולעשות כך שלכולם יהיה משעמם ומר, וכולם ירגישו עד כמה אפסיים ושטוחים החיים הללו". סיפור קצר מאת אנטון צ'כוב, מתוך "דו-קרב וסיפורים אחרים"

    גדוד הפרשים של N חנה בעת התמרונים ללינת לילה בעיר המחוז הקטנה K. מאורע שכזה, כחניית לילה של האדונים הקצינים, דרכו תמיד להשפיע על הקרתנים הזעירֿבורגנים באורח המפעים והמלהיב ביותר. חנוונים החולמים להיפטר ממלאי של נקניק מעופש שהתכסה כתמים חומים מרוב יושן, וסרדינים "מן המיטב שבמיטב" המונחים על המדף זה עשר שנים, פונדקאים ושאר בעלי פרנסות, אינם נועלים את דלתות בתי העסק במשך כל הלילה; מפקד היחידה המקומית, לבלרו ואנשיו לובשים את טובי סגיניהם; המשטרה מתרוצצת כאילו פרצה דליקה, והגברות – מי יודע איזה שד נכנס בהן!

     

    הגברות של העיר K, מששמעו את הגדוד מתקרב, השליכו את הגיגיות עם הריבה הרותחת וזינקו אל הרחוב. הן שכחו את הבגדים המרושלים שלגופן ואת מראן הפרוע, ובנשימה כבדה ונעתקת יצאו להקביל את פני הגדוד והאזינו בשקיקה לצלילי המארש. למראה פניהן החיוורות והנפעמות, אומרות ההשראה, אפשר היה לחשוב שצלילים אלה לא מחצוצרות של חיילים הם נישאים, אלא משמי מרום.

     

    "גדוד!" הן קראו בשמחה. "בא גדוד!"

     

    ולשם מה נחוץ להן הגדוד הזר הזה, שנקלע לכאן באקראי וילך כלעומת שבא מחר עם בוא השחר?

     

    כאשר מאוחר יותר עמדו האדונים הקצינים בלב הכיכר, ידיהם שלובות מאחורי גבם, ודנו בשאלת שיכוניהם הארעיים, ישבו הגבירות כולן בדירת אשת חוקר

    המשטרה והתחרו ביניהן בהשמצת הגדוד. וכבר ידעו, אלוהים יודע מנין, שהמפקד נשוי אך אינו חי עם אשתו, שלקצין הבכיר נולדים מדי שנה וְלָדות מתים, שהשָליש מאוהב אהבה נואשת ברוזנת פלונית ואף ניסה פעם לשלוח יד בנפשו. הן ידעו הכול. כשמתחת לחלונות חלף להרף עין חייל מחוטט פנים בחולצה אדומה, ידעו היטב שזהו שרתו של הלויטננט השני רימְזוֹב, שמתרוצץ ברחבי העיר כדי להשיג לאדונו יי"ש אנגלי מר בהקפה. את הקצינים הן ראו רק בחטף ומגבם, אך כבר החליטו שאין בהם אפילו אחד חמוד למראה ומעניין... לאחר שרוו מן השיחה, דרשו ממפקד היחידה המקומית ומהממונים על המועדון שיתייצבו בפניהן וציוו עליהם לערוך נשף ריקודים, ויהי מה.

     

    רצונן נעשה. מהשעה שמונה בערב רעמה ברחוב שלפני המועדון תזמורת צבאית, ובמועדון עצמו רקדו האדונים הקצינים עם הגברות של העיר K. הגברות חשו כאילו נישאו עלי כנף. שבויות בקסם הריקודים, המוזיקה וצלצול הדורבנות, הן התמסרו בכל לבן להתוודעות של רגע ושכחו כליל את שארי בשרן האזרחים. אבותיהן ובעליהן, אשר פינו את קדמת הבמה, התגודדו בחדר המבוא ליד דלפק הכיבוד הדל. כל אותם גזברים, מזכירים ומשגיחים, מוכי שתייה וטחורים וכבדי תנועה, חשו היטב עד כמה הם עלובים ונמנעו מלהיכנס לאולם, ורק השקיפו ממרחק כיצד רוקדות נשותיהם ובנותיהם עם הפּוֹרוּצ'יקים התמירים וקלי הרגל.

     

    בין הבעלים היה גם המוכס קיריל פטרוביץ' שָׁליקוֹב, ברייה שתויה, צרת אופק ורעת לב, עם ראש גדול גזוז שיער ושפתיים שמנות משורבבות. בימים עברו למד באוניברסיטה, קרא את פּיסָרֶב ואת דוֹבּרוֹליוּבּוֹב, שר שירים, אבל כעת נהג לומר על עצמו שהוא עוזר קולגיאלי ותו לא. שליקוב עמד שעון אל המשקוף ולא גרע את עיניו מאשתו. אשתו, אנה פַּבלוֹבְנָה, ברונטית קטנה כבת שלושים, ארוכת חוטם וחדת סנטר, מפודרת ומהודקת במחוך, רקדה בלי הפוגה, עד כלות הנשימה. הריקודים עייפו אותה, אך כוחה תש בגופה בלבד, לא בנפשה... כל דמותה אמרה התפעמות ועונג.

     

    חזהּ רגש, על לחייה ריצדה אדמומית, תנועותיה היו כולן רכות ומלאות עצלות מתוקה. ניכר בה שנזכרה בשעת הריקוד בעברה, באותו עבר רחוק, כשהיתה תלמידת בית הספר הפרטי לבנות, אז רקדה וחלמה על חיי פאר עליזים, והאמינה שבעלה יהיה בוודאי ברון או נסיך.

     

    המוכס הביט בה ופניו נעוו מכעס... הוא לא חש קנאה, אך ראשית, חרה לו שבעטיו של הנשף אין לו כעת היכן לשחק קלפים; שנית, לא סבל נגינה על כלי נשיפה; שלישית, דימה שהאדונים הקצינים נוהגים באנשי השירות האזרחי בזלזול והתנשאות יתר; ורביעית, ומה שחשוב מכול, נפשו התקוממה בו וחמתו בערה למראה הבעת העונג העילאי שעל פני אשתו...

     

    "גועל נפש להביט בה!" מלמל. "עוד מעט בת ארבעים, לא גוף ולא פרצוף, והנה, ראו אותה, גם היא התפדרה, סלסלה את שערותיה, לבשה מחוך! מתחנחנת, מעמידה פנים ומדמה לעצמה שכל זה הולם אותה... הו, הביטו וראו, כמה שאת מקסימה!"

     

    אנה פבלובנה היתה שקועה כל כך בריקודים, שלא שלחה ולו מבט אחד לעבר בעלה.

     

    "ודאי, אנו המוז'יקים לא מגיעים לקרסוליהם!" עלתה בו מרתו של המוכס. "עכשיו אנו פטורים מתפקידנו... אנחנו כלבי ים שמנים, דובים קרתנים! והיא מלכת הנשף; הלוא השתמרה טוב כל כך שאפילו קצינים עשויים לגלות בה עניין. בטח גם לא תתנגד להתאהב."

     

    בשעת המאזוּרקָה פניו של המוכס התעוותו מכעס. את המאזורקה רקד עם אנה פבלובנה קצין שחרחר פעור עיניים ובעל עצמות לחיים טָטָריות. הוא הניע את רגליו ברצינות רבה וברגש, משווה לפניו סבר חמור, ועשה תנועות נפתלות כל כך בברכיו, עד אשר דמה למוקיון צעצוע שמושכים אותו בחוטים. ואנה פבלובנה, חיוורת, מרטיטה בכל גופה, מרכינה ענוגות את גווה ומגלגלת את עיניה אל התקרה, ביקשה להיראות כאילו היא נוגעת אך בקושי באדמה, וכפי הנראה, לה עצמה היה נדמה שאינה נמצאת על הארץ, אינה במועדון קרתני, אלא היא מרחפת אי-שם הרחק-הרחק – בעננים! לא רק פניה, כל גופה אמר כעת עונג עילאי... המוכס חש שאינו יכול לסבול זאת עוד; התחשק לו ללעוג לעונג הזה, לתת לאנה פבלובנה להרגיש שהיא שכחה עצמה לרגע קל, שהחיים כלל אינם כה נפלאים כפי שנדמה לה עכשיו, כשהיא הלומת קסם...

     

    "חכי, אני אראה לך מהו חיוך של עונג!" מלמל. "אינך תלמידת תיכון פרטי, אינך ילדה. פרצוף זקן צריך להבין שהוא פרצוף זקן, נקודה!"

     

    רגשות קטנוניים של קנאה, התמרמרות, כבוד עצמי פגוע, שנאת בריות פעוטה, קרתנית, אותה שנאה הפושה בקרב פקידים קטנים בהשפעת הוודקה וחיי השגרה המשעממים, החלו לרחוש בו כעכברים... הוא חיכה בקוצר רוח לסיום המאזורקה, נכנס אל האולם ופנה לעבר אשתו. אנה פבלובנה ישבה אותה שעה בחברת בן-לווייתה, מנענעת במניפה ומצמצמת ברוב חן את עיניה, וסיפרה כיצד רקדה בשעתה בפטרבורג (היא קפצה את שפתיה בצורת לב וביטאה זאת כך: "אצלנו, בפּיוּטוּרבוּרג.")

     

    "אָניוּטָה, בואי הביתה!" הפטיר המוכס בקול צרוד.

     

    כשבעלה הופיע לנגד עיניה, אנה פבלובנה נרעדה תחילה, כאילו נזכרה פתאום שיש לה בעל, אחר כך התאדמה כולה; היא בושה בכך שבעלה כה שתוי, כה זעוף, כה בינוני...

     

    "בואי הביתה!" חזר ואמר המוכס.

     

    "למה? עוד מוקדם!"

     

    "אני מבקש ממך לבוא הביתה!" אמר המוכס לאט ובהדגשה, ושיווה לפניו ארשת רעה.

     

    "למה? קרה משהו?" אמרה אנה פבלובנה בדאגה.

     

    "לא קרה שום דבר, אבל אני רוצה שתלכי הביתה תכף ומיד... זהו רצוני, זה הכול, ובלי דיבורים בבקשה."

     

    אנה פבלובנה לא פחדה מבעלה, אך בושה בפני בן-לווייתה, שהציץ במוכס בפליאה ובלגלוג. היא קמה ממקומה ופרשה עם הבעל הצדה.

     

    "מה נכנס בך?" פתחה ואמרה. "למה שאלך הביתה? הרי אפילו לא אחת-עשרה עדיין!"

     

    "זה רצוני, גמרנו! הואילי בטובך ללכת – ודי."

     

    "תפסיק לדבר שטויות! לך בעצמך, אם אתה רוצה."

     

    "אם כך, אקים סְקַנדָל!"

     

    המוכס ראה כיצד פני אשתו משילות לאטן את הבעת העונג, ראה כמה היא מתביישת וכמה היא סובלת – וכמדומה, נעשה לו קל יותר על הלב.

     

    "לְמה אני נחוצה לך עכשיו?" שאלה האשה.

     

    "את לא נחוצה לי, אבל רצוני הוא שתשבי בבית. כך אני רוצה, זה הכול."

     

    אנה פבלובנה לא רצתה אפילו לשמוע, אחר כך פתחה בתחנונים שבעלה יניח לה להישאר ולוּ רק עוד חצי שעה; אחר כך, בלי שתדע בעצמה מדוע היא עושה זאת, התנצלה, נתנה את שבועתה – וכל זה בלחש, כדי שלא יחשבו הסובבים שיש לה מחלוקת עם בעלה. היא הבטיחה לו שתישאר שעה קלה ולא עוד, רק עשר דקות, רק חמש דקות; אבל המוכס עמד בעקשנות על דעתו.

     

    "כרצונך, תישארי! אבל דעי לך שאקים סקנדל."

     

    עתה, בשעת שיחתה של אנה פבלבונה עם בעלה, פניה נפלו, היא רזתה והזדקנה באחת. חיוורת, נושכת את השפתיים וכמעט בוכה, יצאה לחדר המבוא והחלה להתלבש...

     

    "לאן זה?" התפלאו הגברות של העיר K. "אנה פבלבונה, לאן זה, חביבה?"

     

    "יש לה כאב ראש," השיב המוכס במקום אשתו.

     

    בני הזוג יצאו מהמועדון ועשו את כל הדרך עד הבית בשתיקה. המוכס הלך בעקבות אשתו, ובהביטו בדמותה הקטנה הכפופה, מוכת הצער והמושפלת, נזכר בעונג שכה חרה לו במועדון, וההכרה שהעונג היה ואיננו עוד מילאה את לבו הרגשת ניצחון. הוא היה שמח ושבע רצון, ובה בעת חש שחסר לו דבר-מה והתחשק לו לשוב אל המועדון ולעשות כך שלכולם יהיה משעמם ומר, וכולם ירגישו עד כמה אפסיים ושטוחים החיים הללו, שעה שאתה הולך לך ברחוב במחשכים ושומע כיצד מתייפח הרפש תחת רגליך, וכאשר אתה יודע שמחר בבוקר תתעורר – ושוב לא-כלום, זולת הוודקה והקלפים! הו, כמה זה נורא!

     

    ואילו אנה פבלובנה בקושי הניעה את רגליה... עדיין היתה שרויה תחת רישומם של המוזיקה, הריקודים, השיחות, השאון, הזוהר; היא הלכה ושאלה את עצמה: על מה העניש אותה כך אלוהים? תחושת מרירות, עלבון ומחנק עלו בה מחמת השנאה, שעה שהאזינה לצעדיו הכבדים של בעלה. היא שתקה והשתדלה להעלות בדעתה מילת גנאי חריפה ביותר, צורבת וארסית, אותה תוכל להטיח בבעלה, ובה בעת ידעה שהמוכס שלה חסין מפגיעתן של מילים. מה לו ולמילים? הרע שבאויבים לא יכול היה להגות חוסר ישע גדול מזה.

     

    ואילו המוזיקה הוסיפה לרעום, והמחשכים המו צלילי מחול עליזים ומשלהבים ביותר.

     

    מתוך "דו-קרב וסיפורים אחרים" מאת אנטון צ'כוב, תרגמה מרוסית: דינה מרקון, הוצאת כרמל
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים