שוק ירושלמי

לעם ישראל היה די כיף במדבר. החבר'ה רקדו כמו מטורפים ליד הפסל המוזהב, עישנו את עשב השדה, ובאופן כללי קרעו את סיני. רק מה, לא הכל היה מושלם: האוהלים לא היו ממוזגים, הכוסיות היחידות היו ערביות, ובאיזשהו שלב הגיע איזה זקן והתעצבן שנשברו לו הלוחות. אבל הכי מעפן היה האוכל, 40 שנה של מן ושלווים - ציפור מטופשת, כולה עור ועצמות וביצים קטנטנות. אלא שבדיוק שם, במעמד הר סיני, התחילו להתגבש העם היהודי והמטבח היהודי.

כמעט כולנו, אפילו אלה שמבריחים חלה מהפריזר כדי לנגב את הרוטב של הגפילטע, נזכרים בליל הסדר שהם קצת יהודים. הרי אנחנו עדיין חייבים לאלוהים: אלמלא הוציאנו הקדוש ברוך הוא מארץ מצרים, אנו ובנינו ובני בנינו עבדים היינו לפרעה עד עצם היום הזה. ולא שיש לנו בעיה עם עבודה, אבל שיתהפך העולם - אצל ערבים אנחנו לא עובדים.

אז לכבוד החג ולמען ההתחזקות קפצתי למאה שערים לפגוש את האחים שלי, החבר'ה שלא ראיתי מאז הר סיני, ובדקתי מה נשתנה ב-4,000 שנה. התשובה: כמעט כלום. הם רק החליפו את השרוואלים מהמדבר בשטריימלים, את הערבית ביידיש - ואת השלווים בהרינג הכי בן זונה שאכלתי בחיים.

דייויד בלינץ'

 תמיד הייתי חזק בניווטים. תזרקו אותי באפגניסטן, ואני מוצא לכם את בן לאדן עם מצפן ואור ירח. אבל כמו כל תל אביבי שעולה ירושלימה, ידעתי שאני צפוי ללכת לאיבוד כבר בגינות סחרוב. לא התביישתי, שכן זמן בליסה קודם לפגיעה באגו הגברי, והצטיידתי ב-ל' - בת ישראל כשרה בעברה ואשת תקשורת חילונית בהווייתה.

בוקר של ראשית אביב בירושלים, ו-ל', שמכירה באופן אישי כל קיגל והרינג בגזרת מאה שערים, מדריכה אותי בנבכי השכונה. בדרך ללב המאפליה אנחנו עוברים ליד ה"שטיבעלך", בתי התפילה שבהם יכול יהודי למצוא מניין בכל רגע נתון. קדושת המקום מטעה, מסבירה לי ל'. בלילה מתמלא המקום בשבאבניקים (בעגה החילונית: ערסים), שיושבים על המדרכות, מעשנים וטוחנים אוכל מהיר שמגיע מהעגלות שניצבות בסמוך.

אבל באנו לאכול, לא לשמוע על חיי הלילה, והתחנה הראשונה במסע שלנו היא "מעדני הזהב", שנמצאת באחד הרחובות הקטנים שעולים ממלכי ישראל. בעל הבית, איש צעיר וחביב, לוחץ את ידי ואומר משהו כמו "רגע, קיפניס זה שם מוכר. יכול להיות שקראתי משהו שכתבת?". אני מסתכל על הפאות, הזקן והציצית שלו, נזכר בשער של "בלייזר" ואומר: "אני לא חושב". החרדי מסביר: "בעוונותי אני מבקר בחדר כושר ושם יש עיתונים". ללמדנו שלא רק שום אדם, אלא גם שום מקום, איננו אי בודד.

מעדני הזהב, מכל מקום, היא יותר לונה פארק לחובבי אוכל יהודי מזרח אירופי מאשר אי בודד: יש פה הרינג בתחמיץ, במיונז, בבצל מטוגן ובגירסת "מעדן הולנדי". המקפיא עמוס בקרפלך במילוי בשר או כבד ובגרגלך (גרונות עוף) ממולאים, ויש המון סלטים מוכרים יותר או פחות. ליד הקופה אני מאתר לחמניות עם פסטרמה; מתברר שהבצק של הלחמניות טבול במי פירות, מה שמקנה להן טעם מתקתק וגם משחרר יהודי שומר תורה ומצוות מהחובה של נטילת ידיים.

לפני שמתפקע הגרגלע שלי, ל' גוררת אותי ל"הדר גאולה" ברחוב מלכי ישראל. המעדנייה החלבית חריגה בנוף האוכל היהודי הכשר, שנאמר "אין שמחה אלא בבשר וביין". בעודי מתפטם מארבעה סוגי קיגל - הונגרי חריף-מתוק וזרוע בצימוקים, ירושלמי קלאסי ומפולפל, פיוז'ן יהודי עם עלי תרד ואחד מקרטופלך - הבנתי שמדובר בטעות: גם בחלבי אפשר לשמוח. מי שמתוק זה לא הקטע שלו יכול להתענג על ממולאים בנוסח הונגרי, אבל עדיף להתמיד עם המתוק וללכת על בלינצ'ס וכדורי שוקולד.

הרינג שיק

אנחנו שוב ברחוב, עם בליל השפות השמור לריכוזים יהודיים, בין אם מדובר בברוקלין או בבני ברק: יידיש, עברית ואנגלית. נשים מכוסות ראש מוליכות עגלות ילדים. אני מביט בחטף, שלא לגרום מבוכה, על אישה שחולפת על פני עם ארבעת צאצאיה. היא מישירה אלי מבט, ואני מצליח לספור 25 שנות חיים. ככה זה במאה שערים; שכבות של בד וילדים מסתירות אישה יפה שהיתה נחשבת לצעירה מושכת בכל מקום אחר.

במלכי ישראל 11, ממש לפני שחוצים את כיכר השבת המוכה ומעברי החצייה האלכסוניים שלה, אנחנו נכנסים ל"כהן בן ציון" - אימפריה של חמוצים, דגים וסלטים. המקררים עמוסים בסוגי דגה כבושים בכל כך הרבה דרכים, שהם גורמים למחנה פליטים בעזה להיראות כמו פסל החירות. המגוון גורם לי לוותר על ההרינגים המוכרים ולנסות דגים כבושים בלימון. כדי שלא ישעמם לדגים בבטן שלי, אני מצרף אליהם חמוצים קטנים ומתפצחים.

לא זול שם באימפריה. קופסה קטנה של הרינג, כולה 250 גרם, עולה 20-13 שקל. מעט קרפלך מתומחרים ב-15 שקל. ואם מכפילים את המחירים האלה במספר הסועדים הממוצע בבית חרדי, מקבלים סכומים שבהחלט מכבידים על הכיס. ל' אומרת שבדיוק כמו ברחוב החילוני, גם כאן לא כולם קונים במעדניות. לא רק בגלל המחיר, אלא גם בגלל דרישות כשרות ייחודיות. לכל זרם חותמת כשרות משלו, ויש חרדים שרשאים להזמין אוכל מוכן אך ורק מהמטבח של הישיבה.

אז אני עושה חשבון קטן בראש, ומגיע למסקנה שאם מפחיתים מהתקציב החודשי את כרטיסי הקולנוע, חדר הכושר, אחזקת הרכב, בגדים אופנתיים, אגרת טלוויזיה ומנוי לכבלים, בטח נשאר איזה סכום לפנק איתו את החיך. והפינוק פה אינסופי: בחלק מהמאפיות למשל מכינים קיכלך מתקתקים, שכל ייעודם להיבלס יחד עם הרינג. תגידו על דוסים מה שאתם רוצים, אבל תראו לי עוד מקום שמייצרים בו קרקרים רק בשביל שיתאימו לדג.

מספיק ודייטש

כשחוצים את כיכר השבת מבינים כמה ניו-יורקי היה האזור שכיסינו, כי בצד הזה מזהירים הפשקווילים מאינספור סכנות: פאות ארוכות לנשים, עוכרי ישראל, הבחירות. אפילו אני נבהל לרגע כשאני קורא שמי שמשתתף בבחירות "כמו מרים ידו על תורת משה".

הריחות שעולים מכיוון "דייטש", ברחוב מאה שערים 60, מרגיעים אותי. זה אולי המקום היחיד בשכונה שאפשר גם לשבת בו ולא רק לקחת. הנוף מזכיר לי מסעדות פועלים באזורי תעשייה חילוניים: מנות בשריות, תוספות וסלטים. במקום פרגיות תקבלו פולקע, במקום צ'יפס תקבלו מרק עוף עם לוקשן. לקראת סוף שבוע מכינים פה גם קיגלים, אם דאגתם לרגע.

אני בוהה כתייר פעור עיניים באברכים שחוזרים מהמקווה עם מגבת על הכתף, אנשי תולדות אהרון שגלימותיהם המפוספסות הופכות אותם לזברות בספארי האנושי. זה עולם איתן ומבוצר בעצמו, ויחד עם זאת הולך ונעלם. כי עם כל החומות שמקימים פה, סופה של הסקרנות לנצח. כבר אפשר להבחין בשינויים בשולי החברה החרדית - פיצריות, למשל - שעתידים לכבוש את המרכז. אבל כל עוד הם ממשיכים לכבוש את ההרינג הטוב ביותר, לא אכפת לי שישתנו או ישתמרו כאוות נפשם. מה שחשוב זה שלפחות בתחום הדגים, לא כולל לקרדה טורקית, הם לוקחים את שוק לווינסקי בנוק-אאוט.

בציר דוב

* הכי טעים בקטגוריה

** הכי תמורה לכסף בסנגוריה. סתם, בקטגוריה