הפסקת אוכל

בפרק השביעי של סדרת הטלוויזיה, "מורעבים", לאחר סדרת השוואות משפילה לכל סוג אפשרי של חיות, גורשו סם, בילי, אדם ודן מקבוצת "מהדקי החגורה", ומצאו עצמם בכניסה לפגישה אצל המתחרים, "אכלני יתר אנונימיים". האם שם הם ימצאו את הכלים שיעזרו להם להתמודד עם השדים והפחמימות? האם אדם ישלוט בהקאות שלו? האם דן יפסיק לשאוב ממרח גבינה בלילה? האם סם ובילי יתמודדו עם אהבתם, ויעשו שתי ילדות שייקראו "בולימיה" ו"אנורקסיה"?

התשובה העצובה היא שלעולם לא נדע, לא אנחנו ואפילו לא יוצר הסדרה, אריק שייפר, שגם גילם את סם. אותו הפרק היה גם האחרון של הסדרה, ולא במתכוון. כמו לא מעט יצירות מופת לפניה, "מורעבים" הורדה מלוח המשדרים לפני סוף העונה והותירה לנו מעט זיכרונות, הרבה ספקולציות והמון טעם מר בפה, בלי קשר למה שאכלנו קודם. קשה לעיכול, מגדיר כל מי שצפה, אבל קומץ קנאי של מתמכרים הבין את הקסם במה שיכולה היתה להיות הגלגול הקיצוני של "סיינפלד" ונותרה בעיקר פספוס. בתחילה נדמה היה כי זה גרוטסקי מכדי להיות מבדר: בחירת השם, "מורעבים", היתה מזעזעת במכוון ומה שהיה פעם שם נרדף לבעיה עולמית חברתית, הפך לסוג של לוקסוס של יאפים אומללים, עם המון כסף כדי למלא את המקרר, אבל בלי מספיק אהבה בלב כדי לשלוט בנעשה בגופם. במרכז הבלגן ארבעה חברים, שכל אחד מהם עסוק בעצמו באובססיביות. והדבק המאחד ביניהם? שלל הפרעות אכילה מגובות בקבוצת "תמיכה" סדיסטית, שרק מוסיפה דלק לתסכול.

אי אפשר להתעלם מכך, בחיים המודרניים, בשנת 2006: אוכל משגע את העולם. רובנו, מספרת הסטטיסטיקה, נמצאים איפשהו באמצע שבין הרי האדם לשלדים המהלכים, אבל איננו בהכרח מחוסנים מהשפעתו המוגזמת של האוכל על חיינו. לא במקרה בחרה "מורעבים" להציג אנשים בגודל רגיל למדי, ותייגה אותם כחולים, ועם זאת בעלי מודעות ויכולת לצחוק על עצמם. מהבחינה הזו סימנה הסדרה את תחילתו של מהפך בכל הנוגע לייצוגן של הפרעות אכילה בטלוויזיה. היא לא התביישה לצחוק על הנושא בקול רם, ונמנעה מכל הטפה דידקטית. בעבר, הנושא "הפרעות אכילה" תויק בדרמות טלוויזיוניות במקום של כבוד לצד נושאים כמו "שימוש בסמים" או "אלימות בתוך המשפחה", וזכה לטיפול החינוכי השגרתי: "הילדה לא אוכלת!", "נגיד לה שאנחנו אוהבים אותה", "הו, הנה היא חזרה לאכול כי היא מבינה שצריך לשמור על הבריאות". כשקלי טיילור שכחה כמה ארוחות באחת העונות של "בוורלי הילס 90210", ידענו מראש שאנחנו לא עומדים לעבור עם הדמות הזו תהליך של ממש. במקביל, דרמות וקומדיות התעלמו ממוסד הדיאטה, ואם כבר הציגו אנשים שמנים, הם מעולם לא התלוננו על משקלם, להפך, הם תמיד הקפידו לנשנש משהו, כמו בכדי להוכיח כמה כיף להיות הם. תחשבו על רוזאן בר, או על הגלגול הנוכחי שלה, סוקי השפית מ"בנות גילמור".

יוצרי הטלוויזיה נדרשו לשבור כמה גבולות של טאבו כדי לצאת מהשטאנץ הרגיל, ולהשתמש בפוטנציאל הקומי הקיים במלחמת ההתשה האנושית עם האוכל. כשג'ורג' קוסטנזה יצא עם בולימית ב"סיינפלד", וזעם על כך שהיא מקיאה את האוכל שהוא מזמין עבורה ומבזבזת את כספו, זה היה דוחה, אבל גם מצחיק לחלוטין. אותו הומור שחור מנחה את ייצוגן של הפרעות האכילה בטלוויזיה היום, שמטופטפות אלינו בלי טיפת בושה או התחסדות.

ואיך אפשר בלי תוכניות ה"ריאליטי-דיאט", שכמו תמיד בז'אנר, מותחות את גבולות הטעם הטוב עד לגבול המקסימלי. "יורדים בגדול" (בקרוב הגרסה הישראלית, בהנחייתה של ציפי שביט) מעמידה שתי קבוצות של אנשים שמנים זו מול זו באתגר להוריד ממשקלן - תוך שהיא תומכת במאבקן, אך גם מפתה אותן באכזריות מדי פרק עם מאכלים משמינים. "כוכבים על המשקל" עושה את כל זאת עם אנשים מפורסמים, שהסכימו לחשוף את נשמתם וגופם הרופס רק בשביל הרזיה, הכרה ופרסים יקרי ערך. זה מגעיל? זה חשוב? זה מצחיק? זה עצוב? כנראה קצת מכל דבר, וזה מה שהופך את הדמויות הטלוויזיוניות מאותגרות האכילה שפורטו להלן, למורכבות ואותנטיות יותר מכל דוגמנית הנהנית לספר כי יש לה חילוף חומרים מהיר לאללה.