שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מה יהיה בסופנו?

    מרגרט אטווד, סופרת נפלאה, מסאית מבריקה וגם ממציאה של העט לחתימה מרחוק, מתארת בספרה החדש עולם עתידי שלא בטוח שהייתם רוצים לחיות בו. את הסוף האמיתי שלנו היא מעדיפה שלא לנבא: "נביאים הם אנשים שלא זכו לחיים טובים מדי, גם לא שמעו להם, ולא מתחשק לי לסיים את חיי במערה, או כאסירה של שליט אידיוטי". ראיון

    ברוך בואכם לעולם חדש. יש בו שתלזירים - חזירים משודרגים בגנים אנושיים, כדי לסייע בנפלאותיה של רפואה משובחת לעשירים. יש בו דביבונים שהוכלאו עם בואשים, כלבים-זאבים חסרי מנוח, ויש בו גם בזאים. בזאים הם יצורים יפים עד מאוד, כמעט אנושיים. עורם חסין מפני פגעי השמש, קיבותיהם מעכלות דשא בקלות ומוחם לא צויד במגוון

    העצום של קשרים סינאפטיים שיהפכו אותם לפילוסופים, ספקנים, מדענים או סוחרי סמים מצליחים. כשהם מתייחמים, אברי המין שלהם מכחילים והם מנופפים בהם לראווה, עד שיימצא בזאי או בזאית שייעתרו לחיזור מכוחם של דחפים הורמונליים עתיקים. הם ימותו בגיל שלושים. את השם "בזאים" נתן להם האדם האחרון בעולם, שפעם קראו לו ג'ימי. עכשיו הוא נודע בכינוי איש השלג, כמו בימים בהם שוטט ברחבי ממלכת הפורנו באינטרנט עם חברו הטוב, בז. בז הוא האיש שהינדס את היצורים הללו. בז שיחק גם בווירוסים: את התוצאות, כולל חורבנו של העולם המוכר לנו – עולם של תאגידי ענק ומתחמים מוגנים, של מאות מליוני פלבאים ומעט מדי בעלי-זכויות, תוכלו לפגוש ב"בז וניאלה" של מרגרט אטווד.

     

    ניאלה – קודו ניאלה – היא חיה אפריקנית דמוית אנטילופה, יפהפיה וענוגה וקרובה להכחדה: במקור הספר קרוי Crake and Oryx, על שם עוף אוסטרלי נדיר וחייה מקורננת אחרת, גם היא קרובה מאוד לאבדון. ניאלה שבספר היא ילדה, בתחילת הדברים: ילדה בת שבע או שמונה שעובדת בתעשיית הפורנו ברשת. מבט אחד שלה אל הגולש ג'ימי בן העשרה, מבט מצמית ולא מאשים, ילווה אותו כל חייו. עד סוף הספר לא נדע אם באמת היתה אחר כך למייסדת של תיאולוגיה חדשה המיועדת לבזאים בלבד, או לא: אם היתה או לא היתה, תחליטו בעצמכם.

     

    באשר לשאלה, אם באמת אנחנו צפויים לעולם דומה לזה שבין דפי הספר – די לקרוא כותרות עיתונים ולהחליט לבד: שפעת העופות, גנים אנושיים שהושתלו בעכברים, מצוד משטרתי בינלאומי אחר סוחרי פורנו-ילדים, התחממות אסונית של כדור הארץ: אלה רק כמה מן החודש האחרון.

     

    "אני לא כותבת מדע בדיוני", אומרת מרגרט אטווד בראיון טלפוני מביתה בטורונטו. מי שכבר הוכתרה פעמים רבות כ"מלכת הספרות הקנדית" היא אישה שמתנסחת בבהירות וברהיטות של מאמר מוכתב, אבל גם יודעת לצחוק, בעיקר על עצמה. "אני כותבת – נקרא לזה ספרות ספקולטיבית."

     

    לקוראי העברית היא מוכרת מעט מדי. "האישה האכילה", "מעשה השפחה", "עין החתול" ו"פנלופאה" עדיין לא מצאו בישראל את כל הקוראים שהספרים האלה ראויים להם. מעט מדי תורגם, לא בסדר כרונולוגי. היא לא רק סופרת שניחנה בראייה נוקבת ולא-סלחנית, היא גם משוררת מצויינת, מסאית מבריקה, מאיירת וקריקטוריסטית חובבת – ועכשיו גם ממציאה.

     

    "בז וניאלה" ( תרגם: עמנואל לוטם, הוצאת כנרת) ראה אור באנגלית לפני שלוש שנים. כבר אז עייפה ממסעות בעולם כדי לחתום על עותקים של ספריה במערכות משומנות של יחסי ציבור. "להיות תקועה בארבע בבוקר במלון בעיר שאת שמה תשכחי עוד מעט, לזחול על ארבע בחדר ולחפש איזה חטיף שאולי נפל מן המיניבר לרצפה, כשאת עייפה מכדי לחייג לשירות חדרים", כך היא מתארת את מה שנועד להיות מפגש מלבב עם קוראים: וכך נולד ה-LongPen, עט לחתימה מרחוק, שם מסחרי רשום: בצדו האחד של העולם יושב סופר ספון בביתו. בצידו השני, קורא שזה עתה רכש ספר ומייחל למגע אישי, לקסם של חתימת היוצר על העותק. לסופר יש עט אלקטרוני, לקורא – מכשיר עליו מניחים את הספר. השניים רואים זה את זה על מסכי מחשב, משוחחים קצרות – והסופר חותם על פד אלקטרוני בחדר העבודה שלו. חולפות שניות אחדות, והמכשיר משרטט הקדשה אישית וגם חתימה בכתב היד של הסופר על גבי העותק של הקורא. כולם מרוצים, חוץ מסוחרי החתימות – "אני לא כותבת עבור האנשים האלה וממילא לא חשוב לי שערכם של הספרים החתומים עלול לרדת", אומרת אטווד. "מה שחשוב יותר הוא, שכך נוצר קשר משמעותי יותר בין סופרים לקוראיהם. הרי במצב שבו אני חותמת על ספר בגופי ממש, אין אפילו קשר עין. אני יושבת, קורא גוהר מעלי. זה לא נעים לשני הצדדים".

     

    ה-LongPen הוצג לאחרונה ביריד הספרים של לונדון ועורר ענין עצום של מו"לים, של עסקני-תרבות מטעמם של כוכבי זמר וספורטאים: "העט הזה יכול לחתום על כדורסל או על תקליטור, והוא מעניין במיוחד אם נחשוב על כך שכוכבים לא מגיעים למקומות קטנים, שגם בהם מגיע לקהל לחוות מפגש עם אמנים אהובים ופופולאריים", היא אומרת.

     

    - תעשי מזה מליונים?

     

    "זה לא סוג העתיד שאני נוהגת לנבא".

     

    אין נביא בעירה

     

    אטווד נולדה ב-1939, וחלק ניכר מילדותה בילתה בחיקו של הטבע הקנדי בחברת אבא שלה, שהיה חוקר חרקים. אחיה נוירופיזיולוג. בן זוגה, גראם גיבסון, הוא צפר נלהב ומחברו של ספר על הקשר המתמשך בין בני האדם לבין היצורים המכונפים. "בארוחות משפחתיות בחגים, מגיפות ומחלות ושואות אקולוגיות הם נושאים מאוד ראויים לדיון", היא אומרת, "וכך השתדלתי שמבחינה מדעית הספר שלי לא יחרוג מגבולות האפשרי: אספתי כותרות ומאמרים וספרים ששרטטו את תמונת העולם העכשווית, ועשו זאת מבלי לחשוב לרגע על ההשלכות המוסריות והחברתיות שיהיו לה בעתיד הנראה לעין, ובעתיד הזה כולנו אנוסים לחיות".

     

    - לו היית אלוהים, מה היית עושה כדי להציל אותנו ממנו?

     

    "לו הייתי אלוהים –ובכן, ככל הנראה היו גם לי חולשות, כמו למודל המקובל על האנושות המערבית כרגע – וללא ספק הייתי כועסת".

     

    - על מה?

     

    "על ההתערבות במעשה הבריאה, כמובן. היינו אמורים לתת שמות לכל היצורים, לא להכחיד אותם בשיטתיות מבהילה, גם לא לייצר חדשים מבלי לחשוב על התוצאות של מעשינו".

     

    - זו ראייה קצת שמרנית, כשהתוצאות למעשינו צפויות להאריך את חיינו, לשפר אותם ולמנוע סבל ומחלות.

     

    "אבל זה לא מה שמתרחש, נכון? אנחנו לא לומדים דבר מאסונות היסטוריים, אנחנו לא מביטים לרגע במורד הדרך, הצורך שלנו בסיפוקים מידיים – כסף, כבוד, הכרה, שליטה – מוביל פעם אחר פעם להתרחשויות שמסכנות את המין האנושי כולו, את כדור הארץ – והסוף הוא כמעט בלתי נמנע".

     

    - רוצה לנבא אותו במדויק?

     

    "לא, לא. נביאים הם אנשים שלא זכו לחיים טובים מדי, גם לא שמעו להם, ולא מתחשק לי לסיים את חיי במערה, או כאסירה של שליט אידיוטי".

     

    - אז נחזור לאלוהים. נניח שיש לך האפשרות להציל את המין האנושי מעצמו. מה היית משנה בעצוב האדם?

     

    "הייתי מעניקה לו קצת יותר חזון, אפשרות להביט אל תוך מעשיו בקפידה ולהבין מה הוא עתיד לחולל. במיוחד הייתי מדליקה נורה גדולה מאוד מעל ראשיהם של מנהיגים: הנורה היתה אומרת, תראו, אם לא תעשו משהו מיידי לתיקון שינויי האקלים שהמטתם על כדור הארץ, עוד מעט יהיה אסון. אם לא תמצאו מיד חלופות לחומרי גלם לתעשיית האנרגייה, וודאות האסון תעלה. והייתי מכריחה אותם לקרוא מעט היסטוריה. שואות אקולוגיות מתחברות היטב למגפות ביולוגיות, ובכל פעם שמקורות המים מזדהמים מיד עולה אפשרות של מגיפה המונית, והיא כבר לא מוגבלת לעולמות רחוקים ונידחים שאפשר להמשיך להתעלם מהם. יחד עם מערכות בריאות מופרטות וציניות, עם אינטרסים חזיריים של תאגידי-תרופות, עם חוסר האחריות של גאוני הביוטכנולוגיה - המגפה הגדולה הבאה קרבה לבוא, והיא תהייה הרסנית הרבה יותר מכל מה שידענו במגפת הדבר של ימי הביניים".

     

    - אבל כל התופעות האלה הן נגזרת של היכולת האנושית לחשוב באופן מקורי. אותה יכולת שנולדים ממנה מדענים חסרי מצפון וסופרים מצויינים.

     

    "וזו בדיוק הבעיה, וזה מה שיפה כל כך ומתסכל כל כך במין האנושי. לא, לא הייתי משנה את יכולתם של בני האדם לחשוב, רק איכשהו משפרת אותה. ובאשר לתפקיד של אלוהים – ובכן, אלוהים אוהב סיפורים. יש המון סיפורים בספר הגדול שלו. וכל סיפור טוב מתחיל באי-הבנה שממנה מתחוללות קטסטרופות ואירועים נפלאים כאחד: סיפורים זקוקים לאי הבנה גדולה כדי לעניין אותנו, לזכות בתשומת הלב שלנו. אולי ההתרחשויות שכתבתי עליהן מתוך תחושת חדה הן רק חלק מאי הבנה בסיפור גדול יותר. מי יודע".

     

    איך נולד סיפור? ג'ימי, או איש השלג, "הופיע בפני בשלמותו, כולל הסדין המלוכלך שלו", היא אומרת. זה קרה בעת שבילתה חופשה בשמורת טבע אוסטרלית וצפתה, בין היתר, בבז-הציידים הנדיר שנגרר משם אל הספר. "בז" הוא הניק של המדען חסר המצפון שבספר. ג'ימי הופך לאיש השלג. בנעוריהם, שמקבילים לעידן שלנו, הם צופים בתערובת של שעמום והנאה פרימיטיבית לא רק באתרי פורנו בהם מככבות ילדות קטנות, אלא גם בהוצאות להורג שמשודרות לכל מי שרק מעוניין בהן, בהתאבדויות "חיות" ברשת, בזוועות מאורגנות שכבר לא ברור אם הן מבויימות או לא. הם משחקים במשחקים אלימים ומתוחכמים במיוחד, שבהם אפשר לנצח אם הורסים את התרבות המערבית בכמה מהלכים מתוזמנים היטב. והם עדים-מרצונם למסחר בבני אדם, שגם הוא הולך ונהייה נפוץ יותר בעולמנו זה. "מספרם של קורבנות המסחר שהם ילדים הולך ועולה", היא אומרת בטון מדוד. "הבעייה איננה ייצוגים של המציאות ברשת אלא המציאות עצמה, וגם כאן הייתי מדליקה את אותה נורה גדולה מעל ראשיהם של כל בני האדם באשר הם, וגם כאן נדמה לי שלא יראו את הנורה".

     

    - אבל הספר הזה עתיד לחזק עוד את מעמדך כיקירתה של קהילת חוקרי המגדר וסיפורת הנשים. בכלל, את תופעה מעניינת. כתבת 25 ספרים, ואפשר למצוא יותר מ-50 ספרים שכולם מוקדשים ליצירתך, וגם אגודה אקדמית רצינית שכולה עוסקת בך, ואינספור מאמרים ועבודות אקדמיות: מה את חושבת על זה?

     

    "אני שמחה לייצר עבודה לאנשים. תארי לעצמך, אם לא הייתי, אולי הם היו מדרדרים לסחר בסמים. עדיף לשבת באקדמיה".

     

    תשובות כמו זו הקנו לה הילה של קרחון מתנשא ומרוחק. בדרך אל פרס הנובל שיגיע מתישהו, היא מוקפת חומה של עוזרים שתפקידם העיקרי הוא לאפשר לה לכתוב. האתר הרשמי שלה מסביר מדוע לא תענה לכם אם תשלחו לה מייל מלא הערצה: לו התיישבה לענות לכל אחד, לא היתה מסוגלת להמשיך ולייצר עולמות מסוייטים, שיש בהם נחמות קטנות וגחמניות מאוד: למשל, הבזאים יודעים לגרגר כחתולים. "המעשה האלטרואיסטי היחיד שלי בחיי היה לגדל חתולים", היא אומרת. זה לא מדויק. בין מפעלותיה מחוץ לספרות אפשר למנות תמיכה עקבית ביוצרים שחיים במקומות פחות נאורים מקנדה ונתונים לסכנות שמזמנים משטרים לא כל כך נחמדים. היא מסרבת להתהדר בזה. בכלל, בגלגול הבא, היא חושבת, תחזור לכאן כחשופית. "בגלל שאני עצלנית כרונית". אבל לו היתה הבחירה בידה, היתה רוצה לשוב לעולם כציפור. אולי קוקאברה אוסטרלית תכולת-כנף, מרהיבה וססגונית.

     

    - למה?

     

    "בגלל המיתוס, כמובן. בגלל רשימת המשאלות הלא מוגשמות של האדם, שמוצאת לה מקום בסיפורים הארוכים ביותר שהוא מספר לעצמו, שהופכים ברבות הזמן למיתוסים. כל עוד לא נעוף בלי מכשירים, נספר לעצמנו סיפורים כאלה. כל עוד נחשוש מפני המוות ונרצה בחיי נצח, נמציא לנו ערפדים. וכל עוד נמשיך לחשוב לטווח קצר, נהיה אנוסים לחזות בקטסטרופות שנמיט על עצמנו".

     

    - אם תהיי קוקאבארה בעולם שיש בו חתולים, בהחלט תיתכן קטסטרופה.

     

    "לא, זו תהייה רק עוד אי הבנה אחת, כזאת שבלעדיה אין סיפור".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "הסוף הוא כמעט בלתי נמנע"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים