פן ירבה ערבי ופן יפרוץ

"ויקם מלך חדש על מצרים שלא ידע את יוסף". במילים הללו בחר המקרא לפתוח את הפרק השני והפחות הרמוני בתולדות יחסיהם של בני ישראל והמצרים. פרק שהגיע לשיאו בעשר המכות, אשר הובילו בסופו של דבר להסכמתו של פרעה לשחרר את בני ישראל. יותר מכל סיפורי התורה, סיפור שהותם, שעבודם ויציאתם של בני ישראל ממצרים הוא המפורט והארכני ביותר, ולא בכדי; המסורת המקראית רואה בו אירוע לאומי מכונן, שבמהלכו אוסף של עבדים שבורים ורצוצים "הולחמו" לכדי אומה בעלת אמונה, זיכרון ותודעה משותפים.

על עובדה זו קל לעמוד, בין היתר על פי מספרם הגדול של אזכורי יציאת מצרים, הן בספרות המקראית המאוחרת והן בספרות היהודית הבתר מקראית. דומה שלא רבים זוכרים כי הפרשה החלה בשל מה שמכונה כיום במקומותינו "בעיה דמוגראפית", רק ששם, דווקא בני ישראל הם אלו שנפל בחלקם להיות מחוללי ה"בעיה". וכמו כל בעיה, שמקורותיה הם עצמם קוגניטיביים ותרבותיים, גם במצרים היא לא הייתה קיימת כל עוד לא בא מישהו והחליט כי אכן מדובר בבעיה. למרבה המזל, המקרא אכן מספר לנו גם מיהו אותו האיש.

"ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה ופן יפרוץ". פרעה מלך מצרים הוא זה שבא אל המצרים ומצהיר לראשונה כי יש בעיה בממלכה. לקורא הביקורתי נותרת הזכות לתהות, האם בכך ניסה פרעה להתחמק אולי מעיסוק בכמה בעיות לאומיות דחופות נוספות שעמדו על סדר היום: גודלו של סל התרופות? מערכת חינוך כושלת? עוני נרחב? ואולי נגעים של שחיתות פוליטית וממסדית? לאלוהים הפתרונים.

בהמשך הסיפור אנו למדים כי גם פרעה סבר בהתחלה שיוכל להתמודד עם הבעיות הדמוגראפיות באמצעות שעבודם הפוליטי והכלכלי של גורמיהן. וכך, אולי באופן בלתי מפתיע עבור הקורא הישראלי, המצרים בחרו להעסיק את בני ישראל בעיקר בעבודות בנייה: "..ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתום ואת רעמסס". אבל דבר לא עזר. מספרם של בני ישראל דווקא הלך וגדל בהתמדה: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". ועם מספרם הגדל והולך של בני ישראל, נראה כי הלכה וצמחה לה גם "התודעה הדמוגראפית" בקרב המצרים. והמקרא, שכהרגלו אינו נצמד לכללי התקינות הפוליטית, מתאר תופעה זו במילים הבאות: "ויקוצו מפני בני ישראל".

רצה הגורל והשנה נסמכו להן לחג הבחירות לכנסת ה-17, שגם בהן עמדה במרכז הדיון "הבעיה הדמוגראפית".

האירוניה הטראגית היא כמובן העובדה שלאחר כמעט 40 שנות התנחלות תזזיתית בשטחים, תפסה אותה "בעיה" את קברניטי המדינה מופתעים. הם כנראה לא שמעו על כך שבאותם שטחים חיים אנשים. חרטומי מצרים, שהוחלפו בימינו על-ידי חילות של דמוגראפים חרוצים, מספקים מדי יום ביומו לציבור הישראלי מידע מבעית באשר לשייכותו הדתית הצפויה של כל תינוק שעשוי להיוולד בעשורים הקרובים בין הירדן לים. כאילו שאנו זקוקים לחרטומים הללו על מנת להבין כי העם יהודי היה, הווה ויהיה מיעוט מספרי זניח במזרח התיכון.

כדי לפתור את הבעיה הדמוגראפית שיצרו ההתנחלויות, בונה ישראל בהשקעות של מליארדי שקלים נחש מפותל באורך של יותר מ-650 ק"מ (פי שניים מאורכו של הקו הירוק), המכונה באופן רשמי "גדר הביטחון". ובשעה שפרקליטות המדינה מתעקשת להמשיך ולשקר לבג"ץ שמדובר רק ב"אמצעי ביטחון זמני", עסוק כבר ראש הממשלה בשיווק הגדר בארץ ובחו"ל כ"גבול דמוגראפי", שממערבו יהיה "רוב יהודי מוצק". במקביל, המועמד המועדף למשרת השר לביטחון פנים, אביגדור ליברמן, מציע לציבור המוקסם דרך להיפטר ממקסימום אזרחים ערבים, שבנו כאן יחד איתנו ב-58 השנים האחרונות את המדינה הזו, על כל הטוב והרע שבה. ואילו ראש עיריית כרמיאל, שהוקמה על אדמות שהופקעו משכניו הערבים, מכריז ללא מורה ובושה כי בכוונתו לקרוא לשכונה חדשה על שמו של רחבעם זאבי, שגם הוא כזכור הקדיש עצמו בעיקר לפתרון "הבעיה".

לפיכך, בזאת מוצע לכל אוהביה הנאמנים והמודאגים של הארץ לשנן היטב את העובדה הבאה: בשום שלב מוכר בהיסטוריה של הארץ, שאנו מכנים ארץ ישראל ואילו שכנינו מכנים פלסטין, לא היו בה יהודים בלבד. תמיד חיו כאן זו לצד זו מספר קבוצות דתיות, לשוניות ואתניות. כל מי שטוען לאהבת הארץ הזו, מוטב שיבין כי אוכלוסייתה הילידה - האוכלוסייה הפלסטינית הערבית - הינה חלק בלתי נפרד מממנה. ולמי שמתקשה לקבל עובדה זו, אולי ראוי לו לשקול לומר את המשפט שחותם את ההגדה, "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ממקום מרוחק, שבו בעיות דמוגראפיות אינן בנמצא.

דרור אטקס מרכז את פרויקט מעקב ההתנחלויות ב"שלום עכשיו"