שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מתחת לשפם - האווי לאסוף פותח פה
    מביתו שבפילדלפיה, עוקב לאסוף בדאגה אחר התבוללות הכדורסל בארץ, אותו סייע לקדם במשך 15 שנים. "הליגה המקומית אינה ישראלית, יש בה יותר מדי זרים", אומר המתאזרח המיתולוגי שחושף את יחסו האמביוולנטי לקבוצה של המדינה: "מכבי ת"א זה לא רק כסף, זה גם מסורת, פרסום וכבוד. הבעיה שכשהם לא צריכים אותך, הם מתייחסים אליך כמו לאפס"

    אולי כדאי להתחיל דווקא בשפם. אותו שפם מלא, כהה, שהיה סימן הזיהוי של האווי לאסוף בימיו כסלבריטי בישראל של שנות השמונים. ארץ קטנה עם כמה יהודים גבוהים עם שפם. היום, 12 שנים אחרי שעזב את מחוזותינו וחזר לארצות הברית, הפך מר האווי למיסטר לאסוף – עוד אחד מאזרחיה האנונימיים של פילדלפיה. אבל, השפם… הוא עוד נטוע בחוזקה מעל פיו, שאינו נדרש עוד לשתוק. שנים רבות כל כך אחרי, לאסוף יכול להרשות לעצמו לדבר בגלוי על הכל: איגוד הכדורסל, הליגה המקומית ומכבי תל אביב. דברים שהסתיר שם עד היום, מתחת לשפם.

     

    אז השפם נשאר, אבל איך אתם זוכרים את האיש האווי לאסוף? בצהוב, אדום או אולי בכחול-לבן? זוכרים את החיוך הנבוך ביציאה מחדר ההלבשה? הביישנות המקסימה והחביבות הכנה? אלו נשארו מנת חלקו גם היום בארה"ב, כמו גם הזיקה לישראל, המדינה ששימשה לו בית חם במשך 15 שנים.

     

    "אני בקשר עם הרבה ישראלים, חלקם מעולם הכדורסל, חלקם כאלו שהכרתי בישראל, או כאן בפילדלפיה", מספר לאסוף בעברית שוטפת – שפה בה הוא שולט עדיין ובה התנהל הראיון כולו. זה די מפתיע בהתחשב בכך שביקר פה רק פעם אחת מאז סיים את קריירת הכדורסל שלו וחזר למולדתו ב-1993. "יצא לי לבקר בארץ ב-1997 כשחקן קבוצת הוותיקים של ארצות הברית במכביה. היה כיף לשחק מול מיקי ברקוביץ' ובועז ינאי. התחשק לי להישאר, אבל כל המשפחה שלי בפילדלפיה. שני אחים, הורים בריאים, וכמובן שני בנים – ג'וש ואלכס. זו הסיבה שלא חזרתי לישראל. אני רוצה להיות קרוב למשפחה".


    האווי לאסוף עם שני בניו, ג'וש ואלכס. נולדו בישראל 

     

    למעשה, מאז חזר לארץ האפשרויות האינסופיות, השיבה לישראל דווקא קרצה לו לא פעם. כמו כדורסלנים רבים אחרים, מולדתו לא ממש האירה לו פניה לאחר שפרש והוא התקשה למצוא לעצמו משרה קבועה וביטחון כלכלי. "חזרתי לארה"ב ופתאום גיליתי מחדש את הגישה ‘Welcome to Corporate America’ (ברוך הבא ל"תאגיד אמריקה"). זה קשה. יום אחד אתה משחק כדורסל ופתאום הכל משתנה ב-180 מעלות ואתה מוצא את עצמך מנסה להסתגל לשינויים ולהתבסס בעולם העסקים האמריקני.

     

    "לא פעם חשבתי לחזור לישראל. קיוויתי שאוכל לבוא לכמה חודשים בשנה, אולם לא מצאתי משרה שתאפשר לי לעשות את זה. בכל מקרה אני מתגעגע", מספר לאסוף, שעובד היום כאיש מכירות בחברה העוסקת במאגרי מידע של פסקי דין וספרות משפטית ונותנת שירותי מחקר לעורכי דין. "מדובר בחברה גדולה ויציבה ואני נהנה לעבוד עבורה, אולם זה לא היה כך כל הזמן".

     

    ברחובות של פילדלפיה

     

    חייו של לאסוף כאזרח מן השורה לא היו קלים. אחרי שחזר לארה"ב מירושלים, בה סיים את הקריירה, חיפש עבודה בתחומים שונים. מסתבר שלענק בגובה 2.10 מטר אין כל כך הרבה קונים בשוק התעסוקה האמריקני, אולם לבסוף התקבל כאיש מכירות בחברת 'ברינקס' בפילדלפיה. "עסקתי בשיווק אמצעי אבטחה לבתים, משרדים וכדומה, אולם אחרי שנה סגרו את המחלקה שלי ומצאתי עצמי ללא עבודה", מספר לאסוף. מכאן ואילך החלה שיגרה די מתסכלת של חיפוש עבודה, פיטורין וסגירת עסקים, שהביאו לאי יציבות בחייו של לאסוף, שאף נפרד בדרך מאישתו.

     

    "אחרי שעזבתי את 'ברינקס', התקבלתי לעבודה במכירת מודעות לחברת דפי זהב, אך זו נסגרה ועברתי לחברת השכרת הרכבים 'אוויס', שם שימשתי כמנהל שיווק ומכירות בניו ג'רזי, דלאוור ופנסילבניה. אהבתי את התפקיד, אולם שינוי ארגוני שביצעה ההנהלה דרש ממני לעבור לעיר אחרת. באותה תקופה התגרשתי ולא רציתי להתרחק מהילדים, אז ויתרתי על המשרה. חזרתי לעסקי האבטחה, הפעם בחברה מקומית קטנה, אבל שוב זה היה אותו סיפור מוכר, המחלקה שלי נסגרה ופוטרתי. עכשיו אני מרגיש יותר בטוח בג'וב הנוכחי שלי, למרות שעם הרקע הזה, ברור שאי אפשר לדעת".

     

    ההתנסויות הלא נעימות במיוחד בעולם העסקים האמריקני מעלות לא מעט געגועים לארצנו אצל לאסוף, שעכשיו מעריך יותר מתמיד את הלכידות החברתית הזכורה לו מישראל (טוב, רואים שהוא לא היה פה הרבה מאוד זמן). "אהבתי את הישראלים, את האכפתיות והנדיבות. תכונות שלא קיימות אצל האמריקנים", קובע לאסוף.

     

    "יש בישראל אנשים שייתנו לך את הגרוש האחרון שלהם, למרות שאין להם הרבה כסף. אני אוהב גם את אורח החיים בארץ. ישראלים הם אנשים ישרים, שאומרים מה הם חושבים, גם אם לא תמיד נעים לשמוע. רוב החברים שמצאתי בישראל, ויש לא מעט כאלה, הם אנשים מחוץ לכדורסל. עם זאת, אני עדיין שומר על קשר עם סטיב שלכטר ורלף דניאלס ששיחק איתי בהפועל חיפה".

     

    מהמכביה למכבי

     

    כן, הפועל חיפה. זו היתה הקבוצה הראשונה של לאסוף בישראל והוא הגיע אליה כמעט במקרה ב-1978, קצת אחרי שטעם לראשונה מהחוויה הישראלית במשחקי המכביה העשירית ב-1977. "הגעתי עם נבחרת ארה"ב למכביה, שכללה גם את ווילי סימס, ג'ואל קרמר ודני שייס. הייתי אז בחור צעיר, סיימתי את לימודי באמריקן יוניברסיטי וזו היתה הזדמנות להכיר את ישראל. נהניתי מאוד. המדינה מצאה חן בעיני והרגשתי נוח.


    האווי לאסוף עם רלף דניאלס. עדיין בקשר (באדיבות משפחת לאסוף) 

     

    "כשהגיעה הצעה מהפועל חיפה להצטרף לקבוצה, חשבתי שזה יהיה נחמד לנצל את ההזדמנות ולהישאר שנה בישראל, לשחק קצת כדורסל, לעשות קצת כסף, לטייל ולחזור לארה"ב. בסופו של דבר ההרגשה חזרה על עצמה כל פעם מחדש, שנה אחר שנה, וכך זה התגלגל לאורך 15 שנים", נזכר לאסוף, שטוען כי המתיחות המדינית במזרח התיכון מעולם לא היוותה שיקול שיש להתחשב בו. "לא פחדתי מהמצב הבטחוני. הרגשתי בטוח במכביה, למרות שאז לא היתה מתיחות כמו היום. ידעתי שיש בעיות בכל מיני אזורים, אבל בכל עיר גדולה באמריקה יש הרבה יותר אלימות ופשע, והחיים הרבה יותר מסוכנים מבארץ".

     

    מאז החל את הקריירה הישראלית שלו בגיל 23, הספיק לאסוף לשחק בלא פחות משש קבוצות מקומיות ושירת נאמנה גם את הנבחרת הלאומית עם 99 הופעות - שיא למתאזרח שלא נשבר עד היום וספק אם יישבר בעתיד. הוא התחיל כאמור בהפועל חיפה, ונשאר שם שלוש שנים עד שמכבי תל אביב חמדה אותו והעבירה אותו לשורותיה ב-1981, לאחר הזכייה בגביע אירופה לאלופות. אחרי שש שנים ביד אליהו, חצה את הכביש להפועל תל אביב בצעד חסר תקדים, שגרם לאימפריה הצהובה להאדים מכעס. שלוש שנים באוסישקין הספיקו ללאסוף כדי לעזוב את הזירה המרכזית לטובת א.ס. רמת השרון, מכבי חדרה והפועל ירושלים.

     

    באופן מפתיע, לאסוף זוכר דווקא את השנה שלו בחדרה כמהנה ביותר ככדורסלן בישראל. "היה לי הכי כיף שם מבחינה חברתית, למרות שנלחמנו נגד הירידה וניצחנו רק ארבעה משחקים", הוא מספר. "בחדרה היו חבר'ה טובים - שלכטר, רנדי אוואנס, וגם ההנהלה היתה טובה ונחמדה. אני שמח שבסוף הצלחנו להשאיר את הקבוצה בליגה".

     

    נקודת השפל מבחינת לאסוף היתה בשנתו האחרונה בישראל, עת ניסה למתוח את הקריירה בהפועל ירושלים. "היו שם כל כך הרבה בעיות כספיות. אני זוכר שהם הביאו את פי.ג'יי. בראון (היום כוכב ניו אורלינס הורנטס מה-NBA) וזרקו אותו מיד בתחילת העונה. היתה לנו קבוצה טובה, אבל אי אפשר היה להצליח עם כל כך הרבה הפרעות מחוץ למגרש. אחרי השנה הקשה שהיתה לי במלחה החלטתי לפרוש. חשבתי לשחק אמנם עוד שנה, אבל לא הצלחתי למצוא קבוצה באיזור תל אביב. היתה אמנם התעניינות מצד הפועל גליל עליון וחיפה, אבל אני רציתי להישאר במרכז וכשלא מצאתי הצעה מעניינת, הבנתי שזה כבר לא משנה אם זה 15 או 16 שנים והחלטתי לפרוש ולחזור עם המשפחה לארה"ב. הרגשתי כל כך רע, עד שלא היה לי כוח אפילו לראות כדורסל. רק לאחרונה חזרתי לשחק באופן סדיר במרכז הקהילה היהודית בפילדלפיה".

     

    הקבוצה של המדינה?

     

    ללאסוף יש רק דברים טובים להגיד על חדרה ובעיקר דברים רעים להגיד על הפועל ירושלים של איש העסקים והבעלים דאז, מאיר בר. ומה בנוגע למכבי תל אביב, אותה שירת במשך שש שנים? למרות שהגיע לשיא הקריירה המקצוענית שלו כשחקן הצהובים, לאסוף נשאר אמביוולנטי ביחסו לקבוצה של המדינה.

     

    "זה היה אירוע מאוד משמח עבורי להגיע מחיפה למכבי תל אביב, שהיתה אז אלופת אירופה", מודה לאסוף, "כל שחקן אמריקני שמגיע לישראל יודע מה זה מכבי. זה לא רק הכסף, זה גם המסורת, הפרסום והכבוד שאתה מקבל. ולמרות הכל, קשה להגיד שנהניתי לשחק במכבי. לא כיף לשחק שם כדורסל. בגלל שכולם שם כוכבים, המשחק מאוד סוליסטי וכל אחד משחק בשביל עצמו. היה קשה לי להתאקלם שם בהתחלה".

     

    לצד הקונספציה האינדיווידואליסטית של אלופת אירופה הטרייה, היתה זו נוכחותו של המאמן רלף קליין, שהרתיעה את לאסוף ולטענתה בלמה את התקדמותו. "לא ממש הסתדרתי עם רלף. הוא מאמן טוב ויודע המון כדורסל, אבל הוא היה קצת חלש אופי", מספר לאסוף וממהר להדגים: "אני זוכר הרבה מקרים שרלף היה מתעצבן על ארל וויליאמס והיה קורא לי מהספסל. הייתי פושט את הטרנינג ומתכונן להיכנס למגרש, אך כשארל היה רואה אותי, הוא ידע שרלף הולך להוציא אותו וזה היה מרגיז אותו. הוא היה צועק על רלף: 'אני לא יוצא'. רלף פחד ממנו והעדיף לא להתעמת איתו. כך הוא היה מתחרט ומוותר על החילוף ומחזיר אותי לספסל, גם כשזה היה לרעת הקבוצה".

     

    לא רק שזה היה לרעת הקבוצה, הישיבה על הספסל לא היטיבה גם עם לאסוף, למרות שמשם חזה מקרוב בכמה אירועים יוצאי דופן, ואחד מהם זכור לו במיוחד ממשחק ליגה בקרית מוצקין. "באולם במוצקין היה ספסל קצר עליו ישבנו אנחנו השחקנים, בעוד שאנשי הצוות המקצועי ישבו על כסאות פלסטיק שהיו מחוברים באזיקונים. באחד מפסקי הזמו קמנו כולנו כדי לשמוע את התדרוך, אבל שמעון מזרחי נשאר ישוב על הכסא בפוזה הרגילה – כשהוא נשען אחורה וידיו משולבות מאחורי ראשו. פתאום הכסאות נפלו אחורה וראינו רק את המגפיים של שמעון באוויר. כמה שניות לאחר מכן הוא התאושש, נעמד, סידר את השיער ושמר על פנים חתומות. אנחנו מצידנו לא יכולנו להפסיק לצחוק ובטח שלא לדבר על כדורסל באותו פסק זמן".

     

    למרות מערכת היחסים המורכבת עם קליין, לאסוף המשיך לעמוד לרשותו בכל מצב וניסה להרוויח את דקות המשחק שלו בדרכו השקטה ובעיקר עם עבודה קשה. "לאורך השנים הראשונות שלי במכבי עבדתי קשה כל הזמן, נתתי את כל מה שהיה לי ולמרות זאת, לא זכיתי כמעט להזדמנויות להוכיח את עצמי", אומר מספר 4 בצהוב. "לא היה לי קל בתקופה ההיא, אבל אחרי שנתיים צביקה שרף מונה כמחליפו של רלף בעמדת המאמן והמצב שלי השתפר. ב-1986 אפילו קודמתי לחמישייה הפותחת. שיחקתי יותר, נהניתי ותרמתי. הייתי אחד השחקנים היחידים בחמישייה שידע למסור את הכדור והיה מוכן לוותר עליו. צביקה ידע את זה והשתמש בי כדי למצוא את קוין מגי ולי ג'ונסון מתחת לסלים".

     

    למרות הקידום, לאסוף נשאר מעט מתוסכל מהתנהלות הקבוצה - על המגרש ובעיקר בחדר ההלבשה. "אם תשאל שחקן במכבי אם הוא נהנה, הוא יגיד לך שכן, אבל ספק אם מישהו באמת יכול ליהנות מלשחק כדורסל במכבי", קובע לאסוף. "אתה נהנה מלנצח, נהנה מהביקורים באירופה, נהנה מהתהילה, אבל אני הגעתי בשביל לשחק כדורסל וזה קשה במכבי. יותר מדי אגו. לא חושב שמישהו נהנה אז. תמיד היו מדברים על זה שמגי ומוטי דניאל לא מוסרים, שג'מצ'י סוליסט. לזה לא הצלחתי להסתגל, גם אחרי כל כך הרבה שנים. למעשה, הרגשתי שלא נותנים לי להתאקלם".

     

    קשיי התאקלמות במכבי? זה בהחלט לא היה נראה כך ב-1987, כשלאסוף היה אחד המצטיינים בניצחון ההיסטורי של הצהובים 79:94 על טרסר מילאנו - הראשון על אדמת איטליה. לאסוף, שסיים את "נס מילאנו" עם 13 נקודות, זכור במיוחד בזכות הטבעה יוצאת דופן על הפנים של בוב מקאדו, שסימנה את הניצחון שבדרך.

     

    לאסוף עצמו צוחק כשהוא נזכר באותו מהלך מפתיע - א-לה קובי בראיינט (אולי לא ידעתם, אולם בראיינט ולאסוף הם שניהם בוגרי תיכון 'לוור מריון' בפילדלפיה – וכאן בערך נגמרים קווי דמיון בינהם). "נשארו דקות ספורות לסיום ולמרות שהובלנו לאורך רוב שלבי המשחק, חששנו שהאיטלקים יחזרו", מתאר לאסוף. "במצב הזה, קיבלתי כדור בפינה השמאלית, הטעיתי את השומר שלי בכדרור ועליתי לדאנק על מקאדו ודינו מנגין. לצערי, פסקו נגדי עבירת תוקף, אבל שתי הנקודות אושרו. אלו היו נקודות חשובות, שעזרו לנו להתחיל מומנטום עד לסיום. אף אחד לא האמין שאני יכול להטביע, והאמת היא שגם אני לא מבין מאיפה זה בא. זה היה מהלך מדהים".

     

    בסוף אותה עונה, הפסידה מכבי למילאנו 71:69 בגמר בלוזאן. חודשים ספורים לאחר מכן, קיבל לאסוף החלטה לא קלה - החלטה של אין ברירה מבחינתו - לא לחדש את חוזהו במכבי ת"א ולחפש את מזלו מעבר לכביש, באוסישקין. "אם עוד הרגשתי טוב עם צביקה, הרי שבשנה האחרונה שלי במכבי היו שמועות שרלף חוזר וזה הוסיף להתלבטות שלי האם להישאר בקבוצה. פחדתי שכל ההישגים שלי יילכו לאיבוד. רציתי לשחק כדורסל וליהנות ממנו. בגלל זה עזבתי, ובגלל זה במכבי כועסים עלי כל כך ולא היו מוכנים לסלוח על כך, אולי אפילו עד היום. כך זה תמיד היה עם מכבי. כשהם לא צריכים אותך, זו לא בעיה מבחינתם להתנהג אליך כמו אפס. כשהם צריכים אותך ואתה מסרב להם, הם מרגישים כאילו קיבלו סטירת לחי מצלצלת ולא מוכנים להשלים עם זה".

     

    - איך במכבי קיבלו את ההחלטה התקדימית לעזוב להפועל?

     

    "קיבלתי הצעה מכובדת מהפועל וחשבתי ששם אוכל להתפתח. התלבטתי, אבל על רקע השינויים במכבי החלטתי לעזוב. אני זוכר שהגעתי למשרד של שמעון. אמרתי לו 'תודה על כל השנים, אבל אני עוזב'. שמעון היה המום. אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת זאת. הוא לא דיבר. לשמעון חשוב מאוד שאנשים יחשבו שהוא חזק, גם כשהוא בסערת רגשות - ממש כמו באותו משחק במוצקין. הוא לחץ את ידי ונפרד ממני לשלום.

     

    "שעה אחרי זה התקשר אלי מוני פנאן, שאז לא היה בהנהלה אלא אוהד שרוף של הקבוצה. 'האווי, מה לעזאזל אתה עושה?' הוא שאל אותי ועניתי לו שאני בסך הכל רוצה לשחק כדורסל ולא טוב לי יותר במכבי. למרות שהסברתי את עצמי, מוני התעקש ושאל: 'עזוב שטויות, תגיד לי כמה אתה רוצה?'. אמרתי לו: 'מוני, אתה לא מבין. זה לא קשור לכסף. אני רוצה הזדמנות ליהנות מכדורסל'. למרות שהסברתי את עצמי, הוא לא הרפה והמשיך לשאול כמה כסף אני רוצה, כאילו שזה מה שישנה את ההחלטה שלי. זה היה מעליב, אבל כמו שאמרתי, כשאתה רוצה לעזוב אותם, הם חושבים שאפשר לפתור הכל עם כסף, וכשזה לא עובד זה נהיה עניין של כבוד. שמעון לא סלח לי אף פעם על זה שעזבתי להפועל".


    מוני פנאן ושמעון מזרחי. התעקשו, נכשלו וזעמו (יוסי רוט)

     

    לפי לאסוף, מזרחי וחבריו בהנהלת מכבי לא השלימו עם עזיבתו להפועל, גם אחרי שחתם באדומים. לטענתו, ניסו גורמים במכבי לטרפד את קליטתו באוסישקין. "ההשפעה של מכבי על הקריירה שלי המשיכה גם אחרי שסיכמתי עם הפועל", מספר לאסוף. "בהנהלה כל כך שמחו על שצירפו אותי, אבל המאמן דאז משה ויינקרנץ אמר לי בשיחה הראשונה שלנו שלא נראה לו שאני מתאים לקבוצה ואמר לי 'אני לא יודע אם אוכל לתת לך הזדמנויות'. זה נראה לי מוזר ולא הבנתי מה קורה פה.

     

    "בהמשך התברר לי שמוישל'ה (שעזב שנה לפני את תפקידו כעוזר מאמן של הצהובים), בנה על תפקיד מאמן מכבי ופחד להסתבך עם ההנהלה שלהם. אנשים ממכבי רמזו לו שלא ייגע בי, כדי לא לשרוף את עצמו. למרות שהיתה לי ולמויש'לה התחלה קשה, בסופו של דבר היתה לנו עונה טובה. שיחקנו טוב והיה כיף. מאוד נהניתי, זה היה כמו בקולג'.

     

    "בקריירה שלי שיחקתי מול ארווידאס סאבוניס, מקאדו ודראזן פטרוביץ', שהיו השחקנים הכי טובים איתם התמודדתי. מיקי ברקוביץ', קוין מגי ולו סילבר היו השחקנים הכי טובים ששיתפתי איתם פעולה, אולם יש לי הערכה עצומה לעמוס פרישמן ושמעון אמסלם, שהיה להם הרבה לב ורצון להצליח ולמרות שלא היה להם הרבה כישרון, השיגו הצלחה גדולה. איתם ועם לבאן מרסר, לינטון טאונס וג'ונתן דלזל, היתה לנו קבוצה טובה. היו כאלה שחשבו שאנחנו אפילו יותר טובים ממכבי, אבל בסוף הפסדנו בסדרת הגמר".

     

    - איך היה המפגש המחודש עם מכבי באותה סדרה מיתולוגית?

     

    "מה שהדהים אותי זה שאני הולך ברחוב ואנשים קוראים לי בוגד. לא האמנתי שאחרי כל כך הרבה שנים בהן נתתי כל כך הרבה למכבי, יתייחסו אלי כך. זה פקח את עיני וגיליתי מי הם החברים האמיתיים שלי. באוסישקין דווקא קיבלו אותי יפה. הרבה יותר מכובד מהדרך בה נפרדו ממני במכבי. לפני אחד ממשחקי הדרבי, צבי רול (חבר בהנהלת מכבי דאז) ירד מהיציע כדי להעניק לי מגן הוקרה מטעם מכבי. הבנתי ששמעון, שישב על הספסל, לא רוצה לתת לי את הכבוד הזה בעצמו".

     

    לדעת לאסוף, הוא גם לא זכה לכבוד הראוי לו זכו רבים וטובים אחרים במכבי. "שמעון לא היה מוכן לקיים משחק פרידה ממני, כמו שעשו למיקי ברקוביץ' ולו סילבר (אותו, מספר לאסוף, אילצה הנהלת מכבי לפרוש טרם זמנו). אני חושב שהיה מקום להודות לי על כל השנים, אבל הכעס של שמעון לא נרגע. זו החלטה שלו, והוא כאמור לא רגיל שאומרים לו לא. בשבילו זה פגיעה בכבוד".

     

    רחוק מהזרקורים - קרוב לעצמו

     

    אחרי תשע שנים במרכז הבמה של הכדורסל הישראלי - בין יד אליהו ואוסישקין, יצא לאסוף את גבולות תל אביב - תחילה לרמת השרון ואחר כך עד לחדרה. לטענתו, היתה זו התרחקות מבורכת עבורו מאור הזרקורים. "אף פעם לא אהבתי את ההמולה בחדר ההלבשה במכבי. אני חושב שצריך לכבד את הפרטיות של השחקנים, אבל כולם רצו להיות קרובים לקבוצה. בכל משחק היו נכנסים אוהדים לחדר ההלבשה ואני תמיד חשבתי שזה לא המקום בשבילם. זה היה כמו קרקס. האוהדים והאח"מים רוצים להיות חלק מהעולם של מכבי. זה אחד הדברים הטובים של לשחק בקבוצות קטנות כמו רמה"ש וחדרה. לא התגעגעתי לפרסום. העדפתי את האינטימיות בקבוצות האלה".

     

    מוזר, אבל אחרי כל ההישגים אליהם הגיע עם מכבי ת"א והחופש המקצועי שנהנה ממנו בהפועל ת"א, לאסוף נזכר בערגה דווקא בעונת 1991-92 בסופה עזר למכבי חדרה להישאר בליגה הבכירה, ממש כמו שעשה לפני כן עם א.ס. רמה"ש. אפשר אולי להבין גם למה, כשהוא מספר את הסיטואציה הקומית הבאה - והדי אופיינית לטענתו.

     

    "בחדרה, שלכטר ואני היינו עושים צחוקים, ולא פעם על חשבונו של המאמן חיים קימלמן", אמר לאסוף. "הוא היה בחור צעיר ומוכשר, אבל לא אהב להתקרב אלינו כשאנחנו מזיעים. הוא לא היה לוחץ לנו ידיים לפני משחקים. הוא לא רצה את הזיעה שלנו על היד שלו. אחרי שהשגנו את הניצחון הראשון שלנו בלאומית, שמחנו מאוד ואני רצתי לחיים וחיבקתי אותו בכוונה. אמרתי לו מזל טוב על הניצחון, אבל כל מה שהוא חשב עליו היה לרוץ לחדר ההלבשה כדי לנגב את עצמו. ברגע שהוא סיים להתנקות, ניגש אליו שלכטר וחיבק אותו חזק. בזה הוא כבר לא עמד וחזר מיד הביתה להתקלח. בגלל זה הוא איחר בשעה לארוחה החגיגית שההנהלה אירגנה לנו לרגל הניצחון".

     

    מלבד האווירה הטובה והמבודחת בחדרה, לאסוף מציין כי אחת הסיבות בגללן נהנה כל כך דווקא בחדרה היא היותה קבוצה ישראלית שורשית. בניגוד לקבוצות התל אביביות עמוסות המתאזרחים והזרים, חדרה היתה מבוססת על סגל ישראלי כשרוני ואם תהיתם, אז כן...הוא בהחלט רואה את עצמו ככזה - כשרוני ובעיקר ישראלי. ממקום מושבו בפילדלפיה שבמדינת פנסילבניה, הוא ממשיך לעקוב ומביע דאגה בנוגע לכדורסל המקומי. "עצוב לי על המצב של הכדורסל הישראלי. ראיתי שבמכבי אין כמעט שחקנים ישראלים. זה לא כדורסל ישראלי. אני לא מבין איך איגוד הכדורסל נותן לזה לקרות. זו ליגה של זרים ואני לא מבין איך האוהדים והשחקנים הישראלים מוכנים לקבל את זה".

     

    - איך פותרים את הבעיה?

     

    "אני חושב שזו תמיד היתה הבעיה של האיגוד ועכשיו כבר אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. בתקופה שלי עוד היו קצת הגבלות, אבל האיגוד חלש מדי בשביל לשמור עליהן. לא יכול להיות שאת האיגוד ינהלו נציגי הקבוצות, שהם אינטרסנטים. צריך צוות של אנשים ומקצועניים שיתוו מדיניות, אנשים כמו צביקה שרף, שהוא איש חרוץ, ישר וחזק, אחד שיש לו אמת פנימית והוא לא נותן לאף אחד לשנות לו. הבעיה היא שבגלל זה לא ירצו אותו בתפקיד ולא ייתנו לו כוח".


    צביקה שרף. יותר מדי חזק עבור האיגוד? (איי.פי)

     

    נשמע שלאסוף מאוד מתוסכל מהתבוללותו של הכדורסל הישראלי וסבור כי בניגוד לשחקנים היהודים שלכטר, ברד ליף, לו סילבר והוא עצמו, המתאזרחים הזרים לא תרמו רבות לבניית בסיס הכדורסל המקומי ולא יעשו זאת בעתיד. לטענתו, מטרתם היא להרוויח כסף וללכת, אין להם תחושת שליחות כמו זו שליוותה אותו לאורך שנים רבות כל כך בישראל. שליחות שבאה לידי הביטוי המשמעותי ביותר דווקא

     במדי הנבחרת הלאומית. עד היום, מחזיק לאסוף בשיא ההופעות למתאזרח במדי נבחרת ישראל, עם 99 משחקים בינלאומיים.

     

    "למרות שהגעתי עם מכבי לשני גמרים אירופיים, נראה לי ששיא הקריירה שלי היה הזכייה במקום השביעי באליפות העולם בספרד ב-1986. זו היתה התרגשות של ממש ולדעתי גם הישג השיא של הכדורסל הישראלי עד היום. חבל שלא הצלחתי להשלים מאה משחקים בנבחרת - היה חסר לי רק משחק אחד, אבל בכל מקרה לשחק בנבחרת זה כבוד ואני הרגשתי מחויבות. זו היתה הדרך שלי לתת ביטוי לגאווה הלאומית העזה שחשתי.

     

    "זה לא כמו המתאזרחים האחרים, שהם לא באמת יהודים ואפילו לא טרחו ללמוד עברית (לאסוף נזכר שהמילים היחידות שארל וויליאמס נהג להגיד היו "אתה קמצן"). כולנו רצינו להרוויח וליהנות, ממש כמוהם, אבל לנו היה חשוב גם מהמדינה. אני חושב שבאופן כללי המתאזרחים פגעו בשחקנים הישראלים ובהזדמנויות שלהם. זה היה מדאיג אז והיום זה כבר ממש עצוב. מבחינתי לפחות, כי לי נשארה האהבה לכדורסל ובעיקר למדינת ישראל".

     

    - ומה עם השפם? גם הוא נשאר.

     

    "כן, השפם עדיין איתי, כמו גם השיער על הראש שלי למזלי. גידלתי את שפם עוד בימי בקולג' ומאז הוא נשאר. פעם ניסיתי לגלח אותו, אבל קיבלתי ביקורות רעות. אמרו לי שאני לא נראה טוב בלעדיו. אחרי שבועיים התייאשתי וחזרתי לגדל אותו. אני כבר לא חושב שאגלח אותו אי פעם".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים