רנה ורבין ענתה ל"משפיעים"

אתחיל עם השאלות שכבר נמצאות כאן. כידוע לכם אנחנו קוראים אתכם באדיקות, ואת מרבית השאלות כבר ניחשנו וקראנו מראש. לכן אענה תשובה כללית קודם כל:

הספר "אני" מבוסס על חוויות ביוגרפיות אמיתיות, לכן המחבר החליט (נדבר בלשון זכר, זה פשוט יותר) שאינו רוצה לשים את שמו על כריכת הספר, משום שמדובר בדברים אמיתיים ואין ברצונו להיחשף לגביהם.

דווקא הטיפול הפסיכולוגי אינו חלק מן החוויות הביוגרפיות של המחבר. המוטו של הספר מדבר על הליכה במשעולי הדמיון, במחוזות האילו. כמה מכם הבחינו בכך. מה היה קורה אילו היה פוגש את הילד שהוא אני פסיכולוג? מה היה קורה אילו הפסיכולוג הזה היה נוקט בדרכי טיפול לא שגרתיות? מה היה קורה אילו אני היה זוכה לחיבוק בזמן? לתחושת חוזק פנימי? מה היה קורה אילו כעבור שנים המבוגר שהוא אני היה יכול להכנס פנימה אל הסיפור הביוגרפי שלו ולהפוך אותו ליצירה ספרותית?

ובהקשר הזה ניתן לדון בנושאים רבים אחרים - מהו הצורך שלנו כקוראים בשם של מחבר? ובכלל, מה הופך סיפור ביוגרפי ליצירה ספרותית? מדוע כשניגשתם אל הטקסט הזה פניתם אליו ראשית כל כאל טקסט ריאליסטי-פסיכולוגי? בעיני, וגם בעיני המחבר, "אני" הוא קודם כל פנטזיה. לא במובן של ספרות פנטסטית, אלא במובן של פנטזיה על החיים האמיתיים. זהו טקסט שמבוסס על ריאליזם, שמשתמש בכלים ריאליסטים, אך ממריא אל בניית מציאות לא ריאליסטית. כמו בחלום. כמו בפנטזיה.

המשך בתשובות הבאות.

רנה.

בהמשך לזהות הסופר- האם כבר כתב ספרים בעבר? (וסתם בשביל יצר הסקרנות- האם הוא מוכר?)

קראתי את תשובתך בנושא הפנטזיה, ואני גם חשתי כך בקריאת הספר. הדרך והקצב בה השתנו הדברים קצת הזכירו לי אגדה. כמובן, גם הסוף. גם דמותו של שמואל (האסוצ' הראשונה היתה של שמואל הנביא. שוב- אסוציאציה בלבד....) נראתה לי איזה דמות שבאה לתקן ולהיעלם כשמסתיים תפקידה (גם מוטיב של איזו פיה מהאגדות).

מחבר/ת : רנה ורבין

את מוזמנת לראות בשמואל את מי שאת רוצה, כמובן.

בעיני הוא שמו-אל. הוא אלוהים שנכנס להציל את הילד, אם תרצי. בעיני, לא בכדי הספר מסתיים במשפט "ניפגש מעבר לקשת". אני מאד אוהבת את המשפט הזה.

ויש לי עוד משהו להוסיף משל המחבר:

פנטזיה מתאפיינת בזה שבהתחלה היא יציבה ובהמשך, כשממשיכים לקרום אותה, היא מתחילה לאבד חיים. היא שואבת את החיים שלה מן המציאות, אבל ככל שהיא מתנתקת ממנה היא מתחילה להיות יותר אוורירית, לא משכנעת ולא מספקת. וחוסר הסיפוק הזה הוא שמפריע, אולי, לאנשים שלא אהבו את הספר. אבל חוסר הסיפוק הזה הוא מרכיב של הפנטזיה. הוא מאפיין אותה.

(אני פשוט מאוהבת במשפט הזה).

מחבר/ת : sharroni

זאת אומרת שלא היה טיפול. האם היו חייו/ה חיים כאלו, אלימים וללא הבנה מצד ההורים?

האם הכתיבה עזרה לו/ה להשתחרר?

בתגובה ל: שעה, שעה שאני מחפשת...את...הים... - sharroni

טוב, אז אני חייבת להתייחס למה שהיה בפורום השכן. לא יכולה להתאפק. כבר רמזתי על זה באחת התשובות האחרות. אני חושבת שכל העניין הזה סביב מי כן מבין ומי לא מבין בספרות הוא מגוחך לחלוטין. אני לא בעד קתוליות, אני בעד הפצת ידע, בעד נגישות, בעד הכללת קהלים חדשים וגדולים ומגוונים. אני חושבת שכל מי שאוהב לקרוא מבין בספרות. ברור שיש רמות שונות של קוראים. אבל מי קובע? זכותו של כל אחד לאהוב מה שהוא אוהב, יתרה מזאת, זכותו של כל אחד לאהוב פעם ספרות "גבוהה" ופעם ספרות "נמוכה", ליהנות מספר מורכב ויומרני ולהתענג מקריאה קלילה ושטחית. יש לנו חיים שלמים, נכון? יש בהם כל מיני תקופות. זה יכול גם להשתנות מסוף שבוע לסוף שבוע. אני נגד מומחים שפוסלים דעות של אחרים. בעיני אין אמת אחת. ואני בעד ספרים שפונים לקהלים שונים. בעד ספרים שפונים רק לקהל אחד. בעד ספרים שונים שפונים לאותו קהל. או כל הוריאציות האחרות.

ולגבי ההשמצות האישיות... לדעתי זו באמת מישהי ששונאת אותי עוד מהגן. אהבתי את ההשערה הזו. אם כי יתכן שהיא שונאת אותי מהיסודי או הצבא.

נושא : שתי שאלות: מימד הזמן והאם אוטוביוגרפי?

מחבר/ת : sharroni

אינני יודעת אם אוכל להיות מחר בשעה היעודה, ולכן אוסיף שאלתי. מעניין אותי מימד הזמו, שגם הקדשתי לו ז מ ן והסבר משלי, בדברים שכתבתי לגבי הספר. בהנחה שהספר הינו ביוגרפי, הופה - הנה עוד שאלה:האם הספר הינו אוטוביוגרפיה, האם יש בו יסודות ביוגרפיים?, ובכן - האם התהליך היה קצר כמצויין בספר? האם ארך חודש בלבד?

מחבר/ת : רנה ורבין

בתגובה ל: שתי שאלות: מימד הזמן והאם אוטוביוגרפי? - sharroni

1. ישנו גם היום טיפול קצר טווח.

2. הפסיכולוג שמואל, בהדגשת ההברה האחרונה, הוא באמת מעין פסיכולוג-על או פסיכולוג-אל, או איך שתרצו לקרוא אותו. הייתה כאן התייחסות לכך שלא יתכן שבזמן כה קצר הילד ירגיש מחוזק כל כך בעקבות הטיפול. אני חושבת אחרת. מנסיוני האישי, לפעמים גם שתי פגישות עם מטפל מצליחות ליצור תחושת חוזק פנימי. כבר מעצם ההליכה לטיפול. אבל מעבר לכך, הטיפול כאן, כמו יתר הסיפור, לא אמור להיות ריאליסטי לחלוטין, וראו את תשובתי הקודמת.

3. מערכת היחסים בין שמואל והילד, שמרגע שהיא מתחילה, מתחילה גם הפנטזיה, היא מערכת יחסים מושלמת. אמר המחבר: ישנן מערכות יחסים שהן מושלמות משום שהן זמניות. הזמניות דוחקת והופכת אותן ליותר מושלמות ממה שיכול להיות בקשר אמיתי או קשר מתמשך. מרגע ששמואל ניגש לילד מתחיל השעון לתקתק. הסוף כבר נכתב. ברור שזה קשר לזמן מוגבל באותו אופן שברור שהאבא לעולם לא יסכים לפנות לפסיכולוג משום שאז הוא יחשף. הטיפול של שמואל כמו גם הפסקתו הם הערובה לכך שאולי האב יהיה מסוגל להגיע לטיפול עם הילד. אבל זה לא נושא הספר. הספר הזה נותן חרך להציץ אל המציאות הפגומה. והוא מראה כמה היא פגומה לאור מה שמתגלה מן הקשר בין שמואל לבין הילד. הנואשות שבקשר הקצר הזה היא שדוחפת אל המושלמות שהילד חושש לאבדה בפגישה האחרונה. גם הוא שומע מבפנים את השעון מתקתק את הסוף ומנסה להלחם בזה. זה הסוד של הפגישה האחרונה.

4. במישור אחר, הספר הזה כולו הוא הצצה של המחבר אל היותו ילד, והצעה לחזור בזמן בדמות פסיכולוג שמציל את הילד שנותר מאחור. הפסיכולוג הזה הוא, במישור הזה, המחבר. שמבקש להושיע. מכאן השקט, ואי הוודאות, וחוסר היכולת לשנות, וההשלמה עם זה.

ועוד בתשובות הבאות.

נושא : אני שואלת

מחבר/ת : קוראת לעצמה

קודם כל, הספר בהחלט קריא וזורם, אם כי היו כמה דברים שהפריעו לי בו, כמו למשל שהוא יותר מידי שטחי. שאין מספיק העמקה - לא בדמויות, לא בטיפול הנפשי., הרי אין "זבנג וגמרנו".. וכבר היו פה בפוורם גיונים על זה, בטח המחבר/ת קרא/ה הכל הכל..

טוב רציתי לשאול -

1. האם הספר מבוסס על סיפור אמיתי? האם באמת המלאך שמואל קיים?

2. למה ההחלטה להוציא את הספר בעילום שם? האם זה מבושה? האם זה מפחד מחשיפה סביב נושא כ"כ אישי? האם כי הנושא עדיין לא פתור במשפחה של הכותב/ת?

3. האם הספר נכתב כחלק מהתליל טיפולי (כמו הרעיון שלדעתי אורית העלתה פה ?)

4. האם זה הספר הראשון שלו/שלה?

מחבר/ת : רנה ורבין

בהמשך לדברי הקודמים - תשובותיך נענות בין היתר על ידי קריאת הספר לא כחלק מז'אנר הריאליזם הפסיכולוגי, אלא בהנחת מוצא, הנגזרת מהמוטו שלו, שמדובר בדמיון, בפנטזיה.

ומעבר לכך אני רוצה להוסיף עוד כמה נקודות:

הסיפור מסופרת מנקודת המבט של הילד. כפי שאמרו כאן חלק מהמגיבים, זהו ילד בן 12. הוא אינו רואה סביבו דמויות עגולות, או שלמות, או מורכבות. אפילו את עצמו הוא בקושי תופס כדמות עגולה או מורכבת. נכון, יש לו אחיות, אבל הוא לא ממש יכול לתפוס אותן כישויות בעלות מהות משל עצמן. אלא רק כדמויות משנה בסיפור של עצמו. הילד לא נכנס לעומק בנושא הטיפול הנפשי, מכיוון שהוא כותב את הדברים מבחינתו באותה התקופה שבה הם התרחשו. אולי אם הוא היה כותב ברטרוספקטיבה, בגיל שלושים, או חמישים, הוא היה מסוגל להתעמק בנבכי הטיפול או המצב הנפשי שהיה שרוי בו. אבל הוא כותב אותו בגיל 12. ובכל מקרה, לא זה נושא הספר.

ועוד משהו בנושא עילום השם:

מדוע כה חשוב לנו לשים שם של מחבר על טקסט? ועוד בנושא כל כך טעון כמו הכאת ילדים?

זרם הביקורת החדשה בספרות טען שאין חשיבות לביוגרפיה של המחבר. שטקסט צריך להיקרא ללא כל קשר למי שכתב אותו.

רולאן בארת, חוקר הספרות הצרפתי, הציג טענה שנקראה מות המחבר. לטענתו אין לתת כל ערך לכוונת המחבר בכתיבת הטקסט. הקורא הוא שכותב מחדש את הטקסט תוך כדי קריאה. כוונת המחבר מתבטלת לעומת מה שמוצא הקורא בטקסט.

לדעתי, "אני" הוא הגשמה של שתי התיאוריות האלו יחד. מה חשוב אם כתב את הספר אחד משה כהן או אילן לוי. מה חשוב אם באמת היה לו אב מכה או באמת היה לו פסיכולוג. "אני" הוא כל אני שקורא את הספר. כל אני שמתחבר אליו. כל אני שכתב אותו וכל אני שכותב אותו מחדש תוך כדי הקריאה. גם ל"אני" אין שם. אפילו על הכריכה הוא רק צל. אני הרגשתי שתוך כדי הקריאה אני הופכת להיות "אני". הייתי רוצה, ואני חושבת שבמידה רבה זה קורה כאן, שמי שיקרא את אני, יצופו לו חוויות מהאני שלו תוך כדי קריאה, חוויות שלא יעומעמו על ידי שם של מחבר. חשבנו להמציא למחבר פסבדונים. אבל החלטנו להשאיר את אני כפי שהוא.

נושא : האם יתכן ו''אני'' הוא אחד מאיתנו?

מחבר/ת : מנשה11

מחבר/ת : רנה ורבין

וכמובן שאני מכירה את הכותב. ילדה מתוקה בת 16. סתם. קשיש בן 80.

טוב, הבנתם כבר שאני לא מתכוונת לענות על השאלות הביוגרפיות.

מחבר/ת : בסטיאן

האם לא היה פשוט יותר לכתוב תחת שם בדוי? האם זה לא היה משרת טוב יותר את הספר או שהיה כאן בכל זאת איזה שהוא אקט שיווקי כפי שנרמז כאן.

נושא : התמקדות בזהות

מחבר/ת : רנה ורבין

על מרבית שאלותיך כבר עניתי בתשובות קודמות.

אני לא יודעת מה מחבר הספר מרגיש לגבי העיסוק בזהותו. אני חושבת שעסקו די הרבה גם בנושאים האחרים שהספר מעלה וזה הגיוני שירצו לעסוק גם בזה.

בעיני, יש מקום לדיון בעניין העילום שם. ואני חושבת שהדיון הזה פותח פתח לשאלות מעניינות מאד, כפי שציינתי קודם, לגבי הצורך שלנו, של חלקנו, בעוגנים ריאליסטיים. אני חושבת שאפשר לנתב את הדיון הזה למקומות מעניינים. מהיכן מגיעה התחושה שנשמט השטיח מתחת לרגליים ברגע שאין שם מאחורי הספר?

לפני שלוש מאות שנה, בתקופת תחילת ז'אנר הרומאן, סופרים היו מתעקשים לציין בפתח כל ספר שהוא מבוסס על סיפור אמיתי. דניאל דפו התעקש שרובינזון קרוזו היה מלח אמיתי. סופרים אחרים התעקשו לטעון שספרם מבוסס על חייה של יצאנית מזדקנת שפגשו בביבי לונדון, או על חייו של יורד ים בגמלאות, וכולי. במהלך שלוש מאות השנים שעברו מאז, הרומאן התפתח, והיתה הערכה גדולה דווקא לפיקטיביות. הריאליזם תפס צורות שונות ומשונות, עד זרם התודעה, שהוא אולי הז'אנר הלא ריאליסטי מכולם, בראייה מסויימת. ועכשיו, נדמה שחזרנו לעידן של ריאליזם דוקומנטרי - בטלויזיה סדרות ריאליטי, בספרות שגשוג של ספרות אנתרופולוגית, בקולנוע הצלחות ענק של יוצרים דוקומנטרים. המציאות שולטת (חוץ מאצל הארי פוטר).

אני חושבת ש"אני", כמו שכתבתי קודם, מערער את המקום הזה. גם בתוכן ובסגנון שלו, וגם בכך שיצא ללא שם מחבר. זה שספר נכתב ללא שם הדמות המספרת, ניחא. אבל ללא שם מחבר? בלי שנדע היכן לתייק אותו, איך לתייג אותו?

בכל אופן, לדעתי הדיון הזה מאד מעניין, וחבל שלא מלמדים את הגישות השונות לביקורת הספרות כבר בתיכון. כך קהל קוראי הספרים היה מגיע מצוייד בכלים שונים ומגוונים. כרגע רק מי שלמד בחוג לספרות באוניברסיטה נחשף לדיונים מסוג זה, וחבל. כולם קוראים ספרים. הלוואי שכולם היו לוקחים חלק בדיונים כאלו.

מחבר/ת : בסטיאן

אני לחלוטין מסכימה עם מה שכתבת וכבר הערתי כאן בהזדמנויות קודמות שאני חוששת שההתמקדות ב"צהוב" דהיינו בעובדה שהמחבר בחר להישאר עלום שם תיפגע בהתמקדות בספר עצמו. את מי מעניין אם היה או בדיה (לא אותי לפחות) . אני חוששת שהזרקור עבר מהספר עצמו לדיון בשאלה משנית לגמרי מבחינתי. לכך כיוונתי בשאלתי מעלה.

מחבר/ת : רנה ורבין

ותודה.

אני פשוט מרחיבה בכל תשובה ומנצלת את ההזדמנות לענות על כמה עניינים בבת אחת...

מחבר/ת : Read&Ask

בניגוד לרוב הביקורות על השפה של הילד המספר את הסיפור, אני חושב שהשפה מחזקת את אותנטיות הדמות ועליה להשמר.

האם אתם מתכוונים לבצע שינויים או להשאיר זאת כך ?

נושא : אני מסכימה

מחבר/ת : רנה ורבין

השארנו את הספר כפי שהוא. היו לנו דיונים מקיפים מאד בשלבי עריכת הספר, לפני שהגיע אליכם כספר לבן, בנושא השפה של הילד.

הסכמנו על כך שזו השפה הכי נכונה לילד הזה. הוא ילד חכם ורגיש מאד, שקורא ספרים. הוא משלב באופן טבעי בין מילים גבוהות יותר לתחביר לא תקני לעיתים. אני מסכימה איתך שזו שפה נכונה ומתאימה בדיוק ל"אני". כיוון שהוא זה שמוסר לנו את כל הסיפור, נכון היה לא לשנות את השפה של הדמויות השונות יותר ממה שהילד מוצא לנכון. כך הוא מוסר את הדברים, בשפתו שלו.

מחבר/ת : sharonami

לדעתי "אני" תופס את האם כדמות חיובית בחייו. האם אכן זה כך ?

מחבר/ת : רנה ורבין

ראשית, תודה, ואני אמסור.

שנית, אני חולקת עליך. אני חושבת שאפשר להיות אינטלקטואל וגם להעריך חוויות רגשיות. אני חושבת שהספר מעלה נושאים רבים לדיון אינטלקטואלי, כפי שניסיתי להדגים בתשובותי הקודמות. ואני חושבת שהספר אמנם רגשי ביותר, אך אינו רגשני, כפי שהסברתי בתשובתי בשרשור למעלה. ובקיצור, אני חושבת שאינטלקט לא חייב להתחבר באופן מיידי לניכור או לקור רגשי. זה אולי סוג של אתוס אינטלקטואלי שכזה שהשתרש משום מה, ומקושר עם אליטיזם ספרותי. אבל אולי הגיע הזמן לנפץ את התדמית השגויה הזו.

ולגבי דמות האם - אפשר להסכים איתך. בקריאה אחת, אפשר לראות כך את האם. בקריאה אחרת, אפשר לראות בדמות האם את הפנטזיה. את הרצון של הילד לאמא כזו. בקריאה אחרת שוב, אפשר לומר שהאם היא דווקא די פסיבית, ורק כששמואל "מאיים" עליה שהילד יתאבד היא מוצאת את העוז לעמוד מול האב, וגם אז אינה עוזבת אותו. לסיכום, אני חושבת שאפשר לקרוא את הסיפור הזה מכיוונים שונים, ברבדים שונים. ובכך חוזקו.

אני בעד שכל אחד יקרא בספר הזה את מה שהוא מוצא בו. ואז יסיים את הקריאה, יחשוב קצת, ואולי יקרא שוב. זה ספר קצר. אני חושבת שבכל קריאה אפשר למצוא בו עוד רובד. לאחר הקריאה הראשונה, הרגשית, אפשר לקרוא אותו שוב מהראש. אולי. שווה לנסות.

מחבר/ת : Shira1

מודה ומתוודה שכלל לא ראיתי את הסיפור כפנטזיה...היכן טעיתי?

מחבר/ת : רנה ורבין

זו לא טעות.

אי אפשר לטעות כשקוראים ספר. או כשמביעים דעה אישית שנוגעת לטעם אישי. אפשר לחשוב משהו אחד, ואחר כך לשמוע משהו אחר, ולחשוב שוב, או לא, ובכל מקרה, טוב תמיד להשאיר את כל האופציות פתוחות.

מי שלא רוצה לראות את הסיפור כפנטזיה, מוזמן לראות אותו כמציאות. אני חושבת שכדאי בכל זאת לשים לב לכך שהמספר הוא ילד בן 12 ולכן מוגבל בראיית המציאות שלו (זה בלי קשר לנושא הפנטזיה). ואגב, בנושא מספרים שמוגבלים בזווית הראייה שלהם, זה לא רק מפני שהוא בן 12. גם אדם בוגר יכול להיות מוגבל בראיית המציאות. גם אם הוא לא פגוע שכלית או נפשית. בכל אופן, חשוב לזכור שבספרים שמוגשים בגוף ראשון ישנה דמות של מספר. הדמות היא שמוסרת את הסיפור. אפשר לאהוב אותה או לא, להתנשא מעליה או לא. אבל בכל מקרה, היא דמות. אפשר גם לבקר את הסופר על הבחירה דווקא בדמות כזו של מספר. בקיצור, הכל פתוח. כל אחד וטעמו הוא.

ובחזרה לנושא הפנטזיה - מאחר ולי, כעורכת הספר, דווקא כן חשוב לפתוח את האפשרות הזו בפני הקוראים, החלטתי לשים את המוטו של הספר על הגב. למעשה זה הדבר היחיד שמופיע על גב הספר. תאמרו שזו הכוונה - אומר שאתם צודקים.

נושא : רנה שלום ותודה שאת איתנו....

מחבר/ת : מנשה11

האמת שהספר הזה עשה לרובנו משהו,וכולנו מתיחסים אליו כאל סיפור אמיתי.וכבר כתוב בתחילתו -פרוזה ודמיון,אך כמו תמיד תכאב מצוקת ילד קטן.

אנא,האם הכותב מכוחותינו או שגם אני מפליג על כנפי הדמיון.

מנשה.

מחבר/ת : רנה ורבין

חיכיתי לך.

אבל עוד מעט כבר אפרוש. אני מקווה שתקרא שוב את השאלות והתשובות בניחותא.

אשתדל לחזור אליכם בהמשך, אם יהיו שאלות שלא אספיק לענות עליהן.

ורק לענות לך - לא, לא מכוחותיכם הפעם.

אולי זה עוד יקרה בהמשך.

לילה טוב ותודה

רנה

נושא : על הסיפור אני

מחבר/ת : rtamir1

שלום רב וערב טוב

הסיפור מתחיל מאיזו נקודה לא ברורה, בלי רקע, בלי מידע על הדמויות

הסיפור מסתיים לאחר זמן מה בכוון אופטימי, הדברים מסתדרים, חלק מהדמויות הופכות לטובות יותר

מה פרק הזמן שעבר מתחילת הסיפור ועד סופו?

מחבר/ת : רנה ורבין

בתגובה ל: על הסיפור אני - rtamir1

הסיפור מתחיל בהתחלה. למה צריך רקע? מבינים לבד בהמשך.

יודעת מה, הוא לא מתחיל בהתחלה, הוא מתחיל אין מידיאס רקס (באמצע ההתרחשות, ביטוי לטיני, מהתקופה שבה חשבו שזו הדרך הנאותה להתחיל סיפורים).

אני חושבת שהדמויות לא בהכרח הופכות לטובות יותר בסופו. אבל זה נתון לשיקולך, כקוראת הכותבת של הספר.

פרק הזמן? כעורכת, חישבתי אותו. הכנתי יומן, ציר זמן ופגישות. כקוראת, אני חושבת שאת לא צריכה לחשב אותו. תרשי לו להיות חלק מהפנטזיה. חלק מהמציאות החמקמקה הלא ממש מציאותית של הסיפור הזה.

נושא : שאלות לרנה

מחבר/ת : mayamia

מחד אני סקרנית לדיון עם המחבר, מצד שני משהו בריחוק הנשמר משמח אותי..

- גיל מחבר הספר (כיום וכאשר כתב אותו לראשונה)

- האם מדובר על חויה שעבר בעצמו? אם כן, האם בתור הילד, הפסיכולוג או האב?

- האם הספר בא לשתף או ללמד (או שניהם)?

- כמה מהמסופר בו מסתמך על חוויות שקרו וכמה מותאם להעברת המסר דרך הספר?

- כעורכת, מי קהל היעד שאליו מכוון הספר? העטיפה מרמזת שהספר אינו לצעירים..

מחבר/ת : רנה ורבין

על רוב שאלותיך כבר עניתי בשרשור הקודם.

לגבי קהל היעד -

אני חושבת שהספר מתאים לכל גיל. הייתי שמחה לקרוא אותו בגיל 12 בעצמי. כבר קראתי ספרים למבוגרים בגיל הזה. אני גם חושבת שאין קשר בין העטיפה ובין גיל קהל היעד. העטיפה, לדעתי, ממשיכה במדויק את רוח הספר, ומעבר לכך היא גם מאד יפה. כשאני הייתי בת 12, או 16, לא קראתי רק עטיפות בצבעי פסטל או בצבעוניות עליזה עם תמונות חמודות.

סתם, אני מניחה שלא לכך התכוונת. אבל באמת שאני חושבת שזה ספר שמתאים לכולם, ואני מקווה שקוראים בכל הגילאים יקראו אותו וייפתחו אליו, או בעקבותיו.

מחבר/ת : אורית ב-ז-ס

אני ניחשתי בעבר שמדובר באדם שעבר טיפול, ושהספר הוא חלק מהטיפול הבבליותיראפי. מה תוכלי לומר על כך?

תודה

מחבר/ת : רנה ורבין

שלום אורית

כאמור, לא יהיו תשובות ביוגרפיות.

אני לא יודעת אם מחבר הספר עבר טיפול, אבל אני יודעת בוודאות שהספר לא היה חלק מסוג כזה של טיפול. יחד עם זאת, מתוך היכרות עם כותבים רבים, אני חושבת שיש מקום לומר שכל כתיבה היא סוג של טיפול. או יצירה בכלל. כל יוצר עוסק בחומרים שמציקים לו, בוערים בו, מטרידים את מנוחתו. במובן הזה, הכללי מאד, יצירה וכתיבה הן סוגים של טיפול.

אני חושבת שמה שהיה קשה בספר הזה, ומה שהצליח בו בצורה נפלאה, זה העיבוד של החוויה הביוגרפית ליצירה ספרותית. כזו שהמאמץ, לדעתי, כמעט ולא מורגש בה. כלומר - הספר יכול להיקרא בלגימה אחת, הוא סוחף. הוא לא מתעכב על האיזורים הטראומטיים. הוא מאד מינורי מהבחינה הזו. הוא משאיר את ההתרגשות לקורא. הוא לא מעכל בשבילו. בקושי מעבד. אני חושבת שבמובן הזה הוא הצליח לעשות דבר קשה מאד בכתיבה. לתת את הבמה לקורא. כמו שחקן טוב, שמשחק כך שנדמה לקהל שהוא היה יכול לעשות את אותו הדבר בעצמו, מרוב שזה טבעי. אבל זה המשחק הכי קשה.

ככה הספר בעיני. ואני חושבת שכשקוראים טקסטים שנכתבו ללא היכולת הזו - ואני מקבלת טקסטים כאלו על בסיס יומי - ההבדל ניכר מאד לעין. כשיש כתיבה על חוויה טראומטית ללא עיבוד מוצלח שלה ליצירה ספרותית, התוצאה שונה לחלוטין, בדרכים כה רבות שקשה למנותן. בין היתר אפשר לומר שההבדל ניכר ברגשנות. כלומר, "אני" מצליח לרגש בלי להיות רגשני או לוחץ. כך זה בעיני.

תודה לסיגלית ב. על ריכוז החומר.