ציונה™

יוסף ריבה, ראש העירייה העשירי של תל-חורף, נרצח מסיבות פוליטיות נטולות עניין, אבל מותו הביא לו אהבה חסרת תקדים. אולי משום שהיה ראש העירייה הראשון שנרצח; אולי משום שנולד בתל-חורף והיה, כמו שאומרים, "מבכירי בניה"; אולי משום שהיה זה רצח מזוויע ופשוט כאחד; אולי משום שיוסף ריבה סימל משהו במותו ("קץ התמימות", למשל); אולי סתם משום שיש משהו מסביר פנים בסבילותם של המתים (הרי למתים אין מילים להזים בהן את הרגשות כלפיהם). קצת מזה ומזה, וגם זאת: היה זה הרצח הראשון שתועד במצלמה הולוגרמית, ואחר-כך נצפה בשלושה ממדים, בגודל טבעי, מכל זווית אפשרית. כך ניתן היה, תמורת תשלום מינימלי בהיכלי המשחקים, להמיר את גוף הרוצח או את גוף הנרצח בגוף הצופה, ולהשתתף בפנטזיית הדמיה שהיתה גם, בה בעת, תיעוד צילומי-היסטורי ממש - מעין גרסת קריוקי לרצח. אנשים שילמו, ועוד איך שילמו.

בשנתיים שלאחר מות ריבה הוקמו לזכרו ארבע אנדרטאות, נקראו על שמו בית-הזיקוק המרכזי, טיילת החוף, אחד-עשר מרכזי קניות, שלוש שדרות, חמישה רחובות, שלושים וארבע סמטאות, הגנים העירוניים של רובע הכספים, אגף המחשבים והביון של המשטרה העירונית, מפעל חדשני לייצור בירה (בירה ריבה), ואפילו בית-זונות אחד. מצבם של תיירים ונהגי מוניות הפך לבלתי נסבל. רחוב ריבה הוביל לסמטת ריבה; שדרות יוסף ריבה הובילו לטיילת ריבה; סמטת המוות הובילה לרחוב המוות. המצוקה המעשית נפתרה בתחילה באמצעות כינויים לא רשמיים שהוצמדו לרחובות והתאפיינו בהומור וולגרי ("רחוב ריבה המחרחר", "רחוב ריבה בר מינן", "סמטת ריבה בזול", "רחוב ריבת שזיפים"). פתרון מוניציפלי גמלוני ("המנוח אחת", "המנוח שתיים", "ריבה א'", "ריבה ב'") עורר ביקורת בעמותת ע"ט ("עברית טהורה"), ומחאה חריפה של אגודת שי"ר לנצח ("שוחרי יוסף ריבה לנצח"). השכל הישר והמזל הטוב חברו לבסוף, משנחשפה בעיתון חדשות השחר הידיעה שריבה היה חולה סופני בסרטן האשכים.

הפופולריות של הנרצח צנחה מיד. חטאו היה כפול: ראשית, הוא הסתיר מחלה - ובתל-חורף מחלות עוררו פחדים, ופחדים לא תורמים למצב הרוח; שנית, דומה שריבה השיג לעצמו בגניבה מוות הרואי: כחולה סופני אחריתו לא היתה בבחינת מוות טרגי ממש, אלא רק בחזקת החשת קץ. כך הפכה החשיפה התקשורתית את הקדוש העירוני המעונה לחולה מוג לב, מאחז עיניים וגנב. הבוז החדש כלפי הנרצח חיזק את ידי מהנדס העיר וחברי ועדת השמות, הסמלים והאנדרטאות כשהציעו פתרון אריתמטי מתבקש לבעיית השמות הזהים (סמטה אחת, סמטה שתיים וכו'). וגם אם לא היה קשר מרחבי בין מקום הסמטה למספרה, זמן מה גאתה גאווה קיבוצית בקרב התושבים בזכות האווירה התבונית שמשרים המספרים.

סמטה עשרים וארבע, צרה ומטונפת באופן פוטוגני, התפתלה מאחורי הבניין הישן והמרתיע של בית-הזונות החסידי בנות נוח.

בקצה הסמטה, בין פחי האשפה, עמדה מנהיגת הכנופיה להקת הלהקה, הזמרת-פושעת היפהפייה די.ג'יי דבש, ליד גבר רזה, תרבותי למראה, גם הוא יפהפה (גילו הצעיר רק הדגיש את החיוט הגבוה של בגדיו).

מכנסיו של הגבר היו מופשלים עד ברכיו, והוא רטט מאימה ומקור.

זה היה היום הקר בשנה, והוא עמד למות.

את הצמד, די.ג'יי דבש וקורבנה, הקיפו עשרה מחברי וחברות להקת הלהקה, לבושים במדיהם מנקרי העיניים: חולצות ומכנסי משי בדפוסי פייזלי וטאי-דאי בסגנון שוחר השלום והאהבה של ילדי הפרחים, ומעליהם אפוד ירי, חגורי נשק ראוותניים ומגיני ברכיים שחורים.

בקצה השני של הסמטה, במרחק ביטחון, צפה במחזה קהל מתגודדים קטן.

די.ג'יי. דבש עמדה להחדיר לגופו של הגבר הצעיר את הלהיט החדש שלה!

להקת הלהקה לא היתה סתם כנופיה. חבריה עסקו אמנם במעשי שוד, ביזה ואלימות, אך הניע אותם הרצון האמוני ממש להפיץ ברבים את שיריה של די.ג'יי דבש. כל פזמון חדש פרי עטה של המוזיקאית הפורייה זכה להשמעת בכורה פומבית באמצעות מערכת סטראו - ממוזערת אך איכותית ורבת עוצמה - שהוחדרה בכפייה לגופו של נשא אנושי. כך היה קורבנה של דבש למעין גרסה מהופכת של קריוקי; כפי שהעירה בפיקחות המשוררת ומבקרת הטלוויזיה היפהפייה ורבת ההשפעה עלית אגוזי, "לפי חוקי הקריוקי של דבש, לא האדם מבצע להיט אלא הלהיט מבצע אדם."

הלהקה ומנהיגתה עוררו ויכוחי בעד ונגד בתל-חורף. מצד אחד היתה אכזריות רבה באופן ההפצה של הלהיטים: הערכה הממוחשבת - מגבר, מצבר, מקול דיגיטלי ושני רמקולים - היתה אמנם ננסית, ובכל זאת, המְכָל דמוי כמוסת האנטיביוטיקה, כשלושים וחמישה סנטימטר אורכו, גרם בעת ההחדרה לכאבים עזים, בין שנדחף במורד הגרון בין ששוגר במעלה המעיים. ההליך הניתוחי ששימש לעתים את להקת הלהקה לביתוק מיתרי הקול של הנשא (כדי שצווחותיו ודיבוריו לא יפריעו למוזיקה) היה מחפיר אפילו במונחי תקן הרפואה למהגרים לא חוקיים; הדימומים הפנימיים שגרמה ההחדרה והתפרקות הרכיבים לאחר השידור היו, לעתים קרובות מדי, קטלניים. משך ביצוע הלהיט, שהיה בימי הלהקה המוקדמים ימים ספורים, עלה לאחרונה לשלושה שבועות, וגורל הנשאים במהלכו לא היה מזהיר. הם היו בובות מוזיקה מפרכסות, מותשות ואומללות. כמו כן, ללא בידוד אקוסטי ראוי היה הרעש בלתי נסבל עבור השכנים.

מצד שני, בשירי הלהקה היה מיזוג שובה לב של הפכים: מצד אחד, סקס-אפיל נערי, מרדני ומיוזע של מהפכנים מהאשפתות, פאנק-רוק אותנטי, ומצד שני, ערכים ניאו-שמרניים שצצו תדיר בתמליליה של די.ג'יי דבש. כך קרה שהלהקה כבשה את קהל המאזינים בגילים תשע עד ארבע-עשרה (נתח שוק חשוב כמובן, הרבה מעבר לגודלו, בגלל רצונם המובן של מאזינים מבוגרים יותר להידמות לו), ובה בעת זכתה לאהדת מפלגת השלהבת הימנית: אנשים, כמו שאומרים, "מבכירי בנינו", שדבקו בעקרונות כגון קירוב לבבות, ערכי המשפחה, ניצחון האהבה, צו פיוס ועונש מוות. אם לא די בכך, להקת הלהקה ניקזה אליה תלמידים שנשרו מבתי-ספר לאמנות וטיפוסים שליליים אחרים. כדי לקדם את הקריירה המוזיקלית של דבש סיגלו לעצמם רבים מחבריה כישורים בתחומי המחשב, המכניקה הזעירה, האנטומיה, הפרמקולוגיה, הביוגנטיקה, יחסי הציבור, הפיננסים והסולפז'. היו אף שראו בדי.ג'יי דבש מעין רובין הוד של העזרה הסוציאלית; גם החריפים במתנגדיה הודו שחוננה בכישרון מוזיקלי ובמצוסופרן ערֵב. אולם האהדה שהכנופיה זכתה לה ניזונה בראש ובראשונה מיופייה עוצר הנשימה ומן הכריזמה המחשמלת של הכוכבת.

זה לא היה העימות הראשון של ציונה עם להקת הלהקה, וּודאי לא האחרון. ציונה לא אהבה פאנק-רוק; ערכים פוליטיים עוררו בה חשד; די.ג'יי דבש בלבלה, ואולי גם קצת החרידה אותה. זו היתה דעתה של ציונה: בשורה התחתונה - חזות הדברים היא הכול. עבריין הוא עבריין, וקורבן קורבן. יש טוב ויש רע.

המסכה של ציונה דמוית מקור. המסכה הופכת את אף הנשר שלה ליציר כלאיים פלאי. כשנראתה הילת האור התכלכל שהקיפה אותה בעת מעופה ונשמע הזמזום המוכר כל-כך של מעוף ציונה (למרות התרגול המפרך לא השכילה גיבורת-העל להיפטר מן הרעש המעצבן והמביך הזה), נבלעה די.ג'יי דבש אי שם מאחורי גבות ידידיה. שלושה מהם, מודעים היטב לחוש הריח הפלאי של ציונה, מיהרו להטיל לעברה פצצות סירחון. גיבורת -העל, מכַווצת את חוטמה בגועל, שילחה את זרועותיה ורגליה בתנועות סיבוביות רחבות, ללא הבחנה יתרה.

קרררראאנץ'!

פאקאבום!

ססססקוווויששש!

גופי ארבעה מחברי להקת הלהקה התוו קשתות מתונות באוויר והוטחו בקירות הבניינים הסמוכים. נתזים מנצנצים של דם לוו ברעש עצמות מתרסקות. נהמת תדהמה עלתה מהקהל, שנרתע מעט אחורה. קשיש אחד הקיא.

מבט מהיר וממוקד לצדדים הבהיר לציונה שגם הפעם חמקה די.ג'יי דבש מידיה. היא הסבה את מבטה הלוך ושוב (אנה ואנה), מהגבר הנאה ומופשל המכנסיים אל ילדי הפרחים הלוחמניים. אחדים מהם, שלא נפגעו באופן חמור, ניסו, במאמץ רב ובגבורה לא מבוטלת, לפנות את רעיהם הנאנקים מכאב ובתוך כך לחפות על גופם. שלוש לוחמות שנותרו במקום נופפו בסכינים לעומת ציונה תוך כדי נסיגה ונהמו בחשיפת ניבים כאילו היו חיות מוכות כלבת.

ריח הדם שיכך מעט את התזזית של ציונה. החרון הלוחמני נמוג (ולא ברור אם השפעה זו של ניחוח הדם הטרי על גיבורת-העל היתה רגיעה או רתיעה). באופן מכני לפתה ציונה את הגבר המבוהל תחת זרועה, כאילו היה חבילת עיתונים, והמריאה אתו אל הרקיע לקול תגובה מעורבת של הקהל: מחיאות כפיים ושריקות בוז.

הקרב כולו לא ארך יותר משתי דקות. 

• מתוך "ציונה™" מאת רועי רוזן, הוצאת כתר ספרים

• "ציונה™" הוא ספרו הרביעי של רוזן. קדמו לו הספרים "לוסי", "ז'וסטין פרנק - זיעה מתוקה" וספר הילדים "פנים משונות".