מה תאמר לעלמה שיוצאת בבוקר מחדר בנך?

כשהייתי יותר צעיר ולא ממש נשוי, לפני שנים רבות, שבתי הביתה אחרי בילוי של יום שישי. בשבת בצהריים, כשסופסוף קמתי משנתי, שאלה אותי אמא שלי מתי חזרתי. למוד ניסיון אמרתי לה שאני לא זוכר אם זה היה בארבע או בחמש, אבל זו היתה ללא ספק שעת בוקר. נושא הניסיון חשוב כאן, כי היה ברור לי (טרטורי המנוע של החיפושית שלנו לא היה משהו

שאמא שלי יכולה היתה להתעלם ממנו בשעת בוקר מוקדמת) שהיא יודעת לא רק באיזו שעה חזרתי, אלא באיזו דקה. השאלה, אם כן, לא באה כדי לברר מתי חזרתי, אלא לעסוק בנושא הרבה יותר חשוב.

"עם מי יצאת?" המשיכה ושאלה, ואני לא זוכר אם אמרתי שזאת היתה חנה, דנה, או אילנה. לא שזה שינה משהו לאמא שלי, שלא הכירה אף אחת מהן, וממילא לכל אחת מהחברות שלי היה אותו שם בפיה - "הבחורה".

"אז איפה הייתם?" (ויש לשים לב למילה "אז", שבסגנון הפולני של אותם ימים משמעותה היתה הרבה מעבר לתפקיד התחבירי של המילה הזאת).

"בדיסקוטק", השבתי לקונית (ידעתי שהנושא המרכזי עדיין בדרך).

"בדיסקוטק עד חמש בבוקר?" הגיעה התמיהה המעושה, שכן אפילו אמא שלי ידעה שדיסקוטקים נסגרים קודם.

"לא, אמא" השבתי, "עד אחת בערך".

"אז מה עשיתם מאחת ועד הבוקר?" המשיכה נציגת השב"כ לחקור, ולי לא היה ברור אם זו שאלה רטורית או אינפורמטיבית. הימרתי על האופציה השניה והשבתי בכלליות "ספרנו כוכבים".

"אני לא מבינה, להורים של הבחורה לא אכפת?"

לא ברור אם תשובה זו סיימה את מסכת השאלות משום שאמא שלי באמת חשבה שצעיר בגיל בו הפעילות ההורמונלית שלו היא בשיאה מתעניין בגופי השמיים ולאו דווקא בגוף של חברתו, אבל עובדה שאחרי התשובה הזאת, כל שנותר לה לעשות היה לרטון:"אני לא מבינה, להורים של הבחורה לא אכפת?"

אני מודה שאף פעם לא הרהרתי באפשרות להסביר אחת ולתמיד לאמא שלי, בזמני, שלצעירים ולצעירות יש חיי מין גם לפני החתונה. למיטב ידיעתי היא היתה בטוחה שזיונים אינם אפשריים מבחינה אנטומית ללא טבעת נישואים על האצבע, ממש כמו שמכונית לא מתניעה ללא מפתח.

שנים לאחר מכן, בשבת אחת, קמתי לי בנחת, אכלתי ארוחת בוקר, התיישבתי לי על כורסה בסלון עם לאפטופי בחיקי ושוטטתי לי במרחבי האינטרנט.

בעודי שקוע, הקפיץ אותי "בוקר טוב" נשי, צעיר ולא מוכר - מישהי עשתה את דרכה לשרותים, וכשחלפה על פני ולא היתה לה שום דרך להיות שקופה, כפי שהן משתדלות לעיתים, בירכה אותי.

"היי", השבתי לחמודה הלא מוכרת, מחייך אליה ומשתדל להיות חביב עד כמה שאפשר. אני ממש לא אוהב להביך אף אחד, ובמיוחד לא עלמות בשעת בוקר.

היא עוד הסתובבה קצת עם הבן שלי במשך כמה דקות, ואז התאדתה.

"מי זאת?" שאלתי אותו אחרי שהעלמה נעלמה, והוא השיב "אה, זאת איריס, כבר ראית אותה". ואני נשבע לכם שאת פניה לא ראיתי עד אותו יום, ואף את שמה לא שמעתי בביתנו, מעולם. גם בת-זוגי לא, ואם להיות ספקן לרגע, אולי גם בננו עצמו.

המפגש הזה, שלא היה ראשון מסוגו, וגם לא אחרון, העלה לי בי מחשבה. בני הדור של ילדיי דרומה, שלא צריכים להסתבך היום כשהם רוצים להזדיין כי מגיל 14 בערך הם כבר יכולים להתייחד בחדר שלו או שלה בידיעת ההורים

ובברכתם, עדיין לא מרגישים נוח עם זה. עובדה שהם משתדלים לפתח תכונות של רואה ואינו נראה, בכל פעם שהם מחוץ לחדר של החבר/ה. אבל אין להם, לצעירים של היום, צורך בתכנון לוגיסטי מדוקדק, מיומנות שהיתה נחוצה לנו כדי לתמרן ולזכות בכמה שעות התייחדות בבית בלי להיתקל בהורים ובשאר שארי בשר.

במקביל חלפה מן העולם היכולת הגופנית הייחודית שהיתה לנו, זו שהיתה הכרחית לשם קיום זיון מוצלח במושב האחורי של המכונית, במיוחד חיפושית. ועוד משהו קטן לסיום - אני מכיר את העניין של הידיות בצדדים, וזה לא עובד. בדוק.