"השמועה אומרת ש..." - קליל ומתקתק
ראיתי הערב את "השמועה אומרת ש...". סרט נחמד וחביב, מהסוג שאני בדרך כלל אומרת "זה סרט לדיוידי", או בגירסה האינטרנטית "זה סרט לאימיול". לא אני בחרתי את הסרט (אם זה היה תלוי בי, הייתי לוקחת את החברה שלי לקוריאני החדש של ההוא מ"אביב, קיץ, חורף, סתיו ואביב". אז לפחות אני יודעת שבפעם הבא אני בוחרת סרט וכבר סימנתי לי איפה הוא מציג וכו' וגו'.
ונחזור לעניין לשמו התכנסנו. "השמועה אומרת ש" הוא אכן סרט קליל ומהנה, מצחיק אפילו וקצת מרגש - כמו שקומדיה רומנטית אמורה להיות. זה סרט שנצמד בהחלט לכללי הז'אנר. אז יש שם את ג'ניפר אניסטון, שמה לעשות, אני לא ממעריצותיה הגדולות. היא תמיד תהיה עבורי רייצ'ל גרין, לא משנה כמה היא תתכונן היטב לתפקיד, תאנפף קצת באפה ותזרום עם הגרוב הרומנטי. רייצ'ל זו רייצ'ל, ובחורות כמוה אני תמיד אדמיין עם אחד כמו רוס גלר, ולא עם בראד פיט, אבל שוב - טעמי האישי. היא לא כזו יפה, אבל היא נראית טוב. יש לה גוף מהמם ועיניים נהדרות, וכשהיא עם דמעות, בזום על פרצופה המיוסר והמבולבל בסרט, אני לא ממש מאמינה לזה, מה לעשות.
ויש שם גם את מארק ראפולו (ככה כותבים ת'שם שלו?). אותו ראיתי לפני שבועיים ב"זיווג משמיים" (סרט לאימיול, ברור, הורדתי, ראיתי, מחקתי. נקסט). ואני זוכרת לו חסד מ"שמש נצחית בראש צלול" וכמובן כמובן מ"מישהו לסמוך עליו" הנהדר. למארק חביבנו יש טייפ קאסטינג שכזה של בחור צעיר עם חניכיים קצת מוגדלים, ויש לו חיוך כובש ועיניים מנצנצות, וכשהוא אומר למישהי שהוא אוהב אותה או מאוהב בה, לא משנה אם את יושבת בכורסא בסלון, על כסא עץ מול מסך המחשב, או בכסא הלא נוח במיוחד בקולנוע - את בטוחה שהוא מדבר ישר לתוך הלב שלך.
הוא קסם של בחור, ושחקן טוב - אבל וואלה, הוא תמיד משחק את הצעיר המיוסר הזה, עם המבט הזה שמורח אותך על הכרית, או על הכתף של החברה שלך, כי נורא בא להעמיס אותו הביתה ולעשות איתו אהבה (הוא לא הטיפוס של זיונים, לפחות לא הדמויות שלו, אני חושבת, מאלה לפחות שיצא לי לראות אותו). הוא לעולם לא טיפוס אפל או מורכב ורב רבדים. טייפ קאסטינג, נו. כבר אמרתי.
ויש שם שלושה שחקנים/ות מסיקס פיט אנדר. נתניאל האב, המת הנוכח, משחק את אביה של אניסטון, ויש שם את קתי בייטס בתור הדודה הקצת טרה לה לה לה, ויש שם את הבלונדינית הקטנטונת מאמריקן ביוטי (החברה של הבת של קווין ספייסי) שגם שיחקה בתור החברה הלסבו-שיקית של קלייר מסיקס פיט. ויש שם גם את הסבתא. שאסור לקרוא לה סבתא. משחקת אותה שירלי מקליין הנפלאה (!) שלדעתי מצילה את כל הסרט עם המשחק הנפלא וההורס מצחוק שלה. היא פשוט מלכה.
ויש גם את קווין קוסטנר, שתאמינו או לא, ההזדקנות עושה לו רק טוב. הוא קצת השמין, אבל במקומות הנכונים, והשיער האפיר, והקמטים נחרשו. אז החיוך נראה טוב יותר. אז זה הקאסט.
ועכשיו לעלילה. אז זאתי, אניסטון, חוזרת לעיר הולדתה (בחורה כל-אמריקאית ממוצעת - עם הבלונד הזוהר, עיניי הפאפי וכל הקומפלט שמתלווה לדמות - שחיה בניו יורק וטסה לאירוע משפחתי בקליפורניה) יחד עם הבויפרנד מוגדל החניכיים, ושם מתחיל סיפור משעשע במיוחד, עם מתומנים רומנטיים (בכוונה לא השתמשתי במילה שילוש). כמו כל ניו יורקית מעט נוירוטית עם כמה חסכים שלא באו על סיפוקם וסיפור רקע משפחתי שהותיר אותה עם בלבלות ותהיות לגבי עתידה הזוי והמקצועי - אין כמו הבית לפתור את האישיואים הבוערים (וגם לגלות סוד גדול, ואמיתות של איזו שמועה - שזה בכלל השוס הגדול של הסרט, ואני לא מספרת מה השמועה כדי לא להרוס לאף אחד את איך שטיפלו בסיפור המסגרת הזה. אותי זה הצחיק מאוד, אגב. בכלל - יש הרבה קטעים מצחיקים בסרט).
זה סרט על יחסים (כאילו דה), ועל אהבה, ומשפחה, וסבתא אחת מגניבה, וקווין קוסטנר אחד שמפגין פה כישורים חינניים של משחק (הוא מעולם לא היה כוס התה שלי). ומארק ראפולו. העניינים קצת מסתבכים, אבל כבר כתבתי בהתחלה - זה סרט שנצמד לכללי הז'אנר, אז סוף טוב הכל טוב (נו, מה, רוב ריינר ביים).
בקיצור - ללכת, למה לא. בכיף, אפילו, אני אומרת. חביב ומגניב, אמריקאי, קלישאתי, מתקתק ומהנה. החברה שלי לא נפלה (ואז סיפרתי לה שזה סרט הרבה יותר טוב מ"זיווג משמיים" המשעמם, אז היא התרצתה קצת). האמת גם אני לא. אבל ידעתי מראש שזה מה שהולך לקרות, אז לא באתי עם ציפיות בשמיים. אין שם תחכום, זוהר ותסריט מבריק. המשחק של שירלי מקליין שווה את כל הסרט, ובכלל היה כיף לחזות בנתניאל פישר מסיקס פיט לובש חולצות בצבע פסטל, ואת קתי בייטס בבלונד פלטינה שותה בלאדי מרי על הבוקר.
