צסק"א, אחיי האדומים
"רק בישראל קבוצת ספורט יוצאת למשימה לאומית בכל משחק נגד קבוצה זרה. תמיד זה אנחנו נגדם, היהודים נגד הגויים, דוד מול גוליית". לעמרי ליבנה, אוהד הפועל תל אביב, נמאס מהקונצנזוס הלאומי שקובר תחתיו כל מי שמעז להשמיע דעה אחרת
למאות האלפים שיגיעו לכיכר היום תהיה הזכייה של מכבי עוד סיבה למסיבה. אבל מי שמבין קצת בספורט יודע שבמדינות מתוקנות כמו אנגליה, ספרד, איטליה ושאר העולם, מקובל שיש אוהדים שלא תומכים בקבוצה השנואה עליהם, למרות שהיא כביכול מייצגת את המדינה במפעלים הבינלאומיים.
תהיו בטוחים למשל שבסוף החודש, כשארסנל תשחק בגמר ליגת האלופות מול ברצלונה, לא ימרחו עיתוני אנגליה על העמוד הראשי כותרות בנוסח "מדינה שלמה מחזיקה אצבעות לארסן ונגר והשחקנים". סביר יותר שכל אוהד שפוי של ליברפול, מנצ'סטר יונייטד או צ'לסי יחייך בהנאה אם וכאשר רונאלדיניו ידביק את הכדור לרשת של האנגלים. כן, למרות שמדובר באוהדים מאותה מדינה.
בגין, וויליאמס והגביע. 30 שנות קונצנזוס (צילום: הרמן חנניה, לע"מ)
כי רק בישראל קבוצת ספורט יוצאת למשימה לאומית בכל משחק נגד קבוצה זרה. תמיד זה אנחנו נגדם, היהודים נגד הגויים, דוד מול גוליית. נכון, ההתלהמות הורגשה גם כשהפועל תל אביב שיחקה בגביע אופ"א ומכבי חיפה בליגת האלופות, אבל מכבי תל אביב היא קונצזנוס של מאה טון שכבר שלושים שנה קובר תחתיו כל מי שמעז להשמיע דעה אחרת.
רשימת הסיבות לכך שכמה אלפי אזרחים טובים ויקרים יקפצו היום משמחה בכל סל של צסק"א מוסקבה, ארוכה כאורך הגלות. הטקסט ידוע: יש כאלו שחושבים שמכבי הרסה את הכדורסל הישראלי, יש מי שטוען שמדובר בהתלהמות לאומית חסרת פרופורציות כמו בכל תחום במדינה ההיסטרית שלנו, יש מי שפשוט מתעב את מכבי כי היא היריבה העירונית של הפועל תל אביב (ושוב – מדובר בתיעוב ספורטיבי שמקובל בכל מקום בעולם, מבלי להיחשב כאוייב המדינה) ויש כאלו שסתם לא מזדהים עם קבוצה שאחרי הכל אינה נבחרת ישראל. אגב, לא מן הנמנע שכל התשובות נכונות.
פיני גרשון ואריק שרון. הפעם אולמרט יברך (צילום: איי.פי)
חשוב – וכמעט מיותר נוכח המשחק מול טאו ויטוריה – לציין שמבחינה מקצועית מכבי תל אביב היא אימפריה באירופה כבר כמה שנים טובות ומדובר בשלטון מוחץ, ללא עוררין, שלא קיים כמעט באף מפעל תחרותי בעולם. אם תשאלו אוהדי מכבי אמיתיים, תבינו שגם אותם זה קצת מתחיל לשעמם, ואם לא – אז חכו עוד גביע או שניים. כשמנצחים כל הזמן, ההתרגשות הולכת ונעלמת באופן טבעי, גם אם מנסים ללבות אותה מחדש בכל שנה לקראת חודש מאי כדי לסחוף את המדינה.
היום בלילה שוב יהיו מסכי הטלוויזיה צבועים בצהוב-כחול ומחר בבוקר תוכלו לקבל פוסטר של אלופת אירופה עם העיתון היומי. הדמעות של פיני גרשון יתערבבו בשמפניה, ראש הממשלה יתקשר כדי לברך, אלפי האוהדים בפראג לא ייתנו לצ'כים לישון ועם ישראל חי וקיים. נו, אז מה.
תקראו לנו אינפנטילים, תקראו לנו ציניים, תקראו לנו משביתי שמחות ובעיקר תקראו לנו כשכל הסערה תחלוף – אבל כל עוד אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, מותר למיעוט שמעוניין בכך לא להצטרף לחגיגה הלאומית. אגב, אנחנו לא באמת שונאים את מכבי, הערב אנחנו פשוט אוהבים את הרוסים.
לפנייה לכתב/ת 
