מעשה בשלושה חמורים

בימים שעברו בין ההחלטה לערוך בפסח עלייה לרגל מתל אביב לירושלים - על ההחלטה לעשות זאת תוכלו לקרוא במסגרת "כמה פנגס אפס" - לתחילת המסע עצמו, המילה ששמעתי הכי הרבה פעמים היתה "אידיוט". בדרך כלל בצורה הזאת: "אתה אידיוט". אבל לפעמים גם ככה: "אתה אידיוט?". רוב האנשים פתחו ב"מה?", עברו מיד ל"למה?", לא שכחו לסגור עם אחת מאופציות האידיוט וקינחו במבטי תמיהה מגוונים. המהדרין הזכירו לי שאני מתעייף אפילו בדרך מהמכונית למכולת, אם כי להגנתי ייאמר שזה קורה רק כשאני חונה רחוק. רוב האנשים הם אנשים נורמליים. לא נמרוד.

המילה ששמעתי הכי הרבה פעמים היתה "אידיוט"

"ברור שאני בא איתך", הוא אמר. זה לא הפתיע אותי: נמרוד חבר שלי מאז גיל ארבע, ולמדתי כבר מזמן שהוא אוהב לעשות שטויות. למשל, הוא בלונדיני גבוה שיוצא עם אותה בחורה כבר חמש שנים, ככה שהליכה לירושלים באמת צריכה להיות קטנה עליו.

"רגע", שאלתי אותו בכל זאת, "אתה לא רוצה לדעת למה עולים לירושלים?".

"לא ממש. אבל תגיד, יהיה מה לעשן?". בדיוק מה שציפיתי מקצין רפואה לשעבר.

כך אירע שיצאנו למסע עם מספיק ג'ינג'ר כדי להגיע עד פטרה, שום דבר שאנחנו באמת צריכים (כמו, נגיד, מים), והמון - אבל המון - טונות של ציוד הנדסי כבד שקובי מהמערכת סידר לנו. למשל קונברטור חשמל לאוטו, ששקל קצת יותר מהמכונית שאליה היינו אמורים לחבר אותו. זאת אומרת, אם היינו לוקחים מכונית. לך תסמוך על הומו שיסדר אותך לשדאות. אה, והיה לנו גם חמור. צריך חמור. עלייה לרגל לירושלים פשוט לא יכולה להתבצע בשלמות ללא חמור.

העניין עם החמור הלך בערך ככה: אני התקשרתי לנועה, מפיקת המערכת, וביקשתי ממנה לסדר לנו חמור שיעזור לנו לסחוב את הציוד שלנו בדרך לירושלים, כי איזה מין עולים לרגל נהיה בלי חמור. נועה אמרה בסדר, ניתקה, ואז התקשרה להגיד לי שהיא חשבה על זה ואני אידיוט. הייתי מוכן לרגע הזה, אז הסברתי לה שגם יחידת מגלן - באמת - משתמשת בחמורים, כנראה בפעולות המסווגות תחת "צחוקים", כך שאין סיבה שאיזה חמור לא יסחב גם בשבילנו את הדברים. הבעיה, גילינו די מהר, היא שאין לו גם סיבה כן לסחוב בשבילנו את הדברים.

היום הראשון: מחירייה עד יציץ. כי חירייה זה לא מספיק גרוע

שכירת חמור, הידעתם, תעלה לכם משהו כמו 500 שקל מכל בדואי שרק תמצאו, ויש סיכוי לא רע שהוא אפילו לא יטרח להוריד ממנו את שק היוטה שכרגע עבר את הגבול המצרי מתחת לאף של גבעתי. אם לא תרצו להוציא כל כך הרבה כסף תעשו מה שאנחנו עשינו ותשכרו חמור לארבעה ימים ב-1,000 שקל: ככה תוציאו יותר כסף ובלי שום סיבה. אם תנסו להתנגד לרעיון, עובדי החווה ישברו אתכם באמצעות הטריק הישן שבו לוקחים את החמור הצידה, אומרים לכם שיחליפו אותו בחמור קומנדו ואז חוזרים עם אותו חמור, מלווה במבטי כבוד והערכה.

עכשיו, כדי לא להרגיש אידיוטים תציינו שאתם מומחים לא קטנים לחמורים, ולחמור שמולכם אין שטרונגול. אז יגידו לכם שזאת אתון בהריון, ואתם תרגישו אידיוטים וגם קצת חוששים מהעתיד הקרוב. בשלב הזה יציעו להרכיב על האתון רתמה לציוד תמורת עוד חצי אלפייה. אם אתם לא רוצים את הרתמה, אז הדבר היחיד שתוכלו לעשות עם האתון זה להפחיד כלבים בדרך ולשמוע 30 אלף פעם את המשפט "אמא, תראי, חמור". אחרי שתשלמו והאתון תירתם תתקדמו 25 מטר, ואז הרתמה תיקרע וכל הציוד ייפול. מרגע זה ואילך תסחבו הכל על הגב שלכם, פלוס רתמה של אתון. אם תרימו את הראש, תוכלו לראות את עובדי החווה סוגרים להיום ויוצאים לחגוג.

התחלנו להכיר את התחושה הזאת שמתגברת עם כל צעד של מסע ארוך: כאב

ככה, עם אתון בלי שטרונגול ורתמה, יצאנו לדרך. השמש קפחה על ראשינו, הזיעה ניגרה על פנינו, כאבו לנו הכתפיים והתחת והרגשנו שאנחנו עומדים לקרוס תחת משקל הציוד. צעדנו עוד ועוד, נלחמים בתוואי הדרך, עד שהתמוטטנו. הסתכלנו אחורה למקום שממנו התחלנו, חוות סוסים ליד חירייה; היינו 30 מטר משם. למעשה, מבעד לאגלי הזיעה ראיתי בבירור את הסוסים מתאספים ומריצים עלינו קטעים. ואז האתון דחפה אותי לביוב.

אני יכול להישבע שהיא עשתה את זה בכוונה. בדיוק גילינו את אחת הפוביות שלה - פוביה ממים, וגם מסתם לחות - כשהיא החליטה שאם אני מתכוון להמשיך למשוך אותה, אז היא תדחוף אותי ונראה מה יהיה. מה שהיה זה שהיא דחפה אותי ישר לתעלת ניקוז שממוקמת בין חירייה לכביש מספר 1. כל מה שגבעת הזבל לא היתה מוכנה להכניס לתוכה, האתון שלנו דאגה שייכנס לתוכי. אחר כך נאלצנו לירות בה.

סתם, כמובן שלא ירינו בה. זה עונש קל מדי.

אחרי החלפת בגדים יצאנו שוב לדרך. עכשיו, הדבר הראשון שאתה מגלה בשדות הפתוחים שלצד כבישי המרכז זה שיש המון חיות בארץ, וכולן מתות. מתות, מעוכות לגובה של מיקרון או שניים וזרוקות בצד הדרך, או נכון יותר מודבקות על צד הדרך. וחוץ מזה, כולן גם נראות כאילו פעם הן היו בונה. עכשיו הן פיתה עם שערות שמחוברת בקשר גורדי לאספלט. אבל דווקא ליד אחת מהן נפלנו על המציאה המוצלחת ביותר שלנו במסע כולו: עגלת קניות של גרינברג.

מה אני אגיד לכם, מגלן צריכה להחליף את החמורים שלה בעגלות של גרינברג. זה דבר אחד שלמדתי במהלך 20 ומשהו הקילומטרים שעשינו עם עגלת הקסמים ביום הראשון. כשהחמורה - בסדר, אתונה - נתקעה ולא הסכימה להמשיך, העגלה קיפצה בשטח כמו האמר. אולי היא לא היתה עגלת קומנדו, אבל לא היו לה שום פוביות נראות לעין. לא היתה לה שום בעיה לעבור בשלושה ס"מ של מים, או במקומות שהיו רטובים ועכשיו נותרו לחים וקצת כהים, או במקומות צרים, או בין עמודים, או ליד העגלה. וחוץ מזה היה גם יותר קל ונוח לדחוף אותה. אז מה אם היא לא סיפקה לנו נושאים לשיחה (כמו "בשביל כמה כסף היית מכניס את היד לתוך האיבר שלה?", שאלה שהעלה נמרוד בעודי מושך ברסן של החמורה כדי לסייע לה לעבור עוד מכשול אימתני כמו מדרכה).

בדרך התחלנו להכיר את התחושה הזאת שמתגברת עם כל צעד של מסע ארוך: כאב. אחר כך הבנו גם שזה לא שחמורים עושים "אייה" - זה שכל מי שרואה חמור עושה "אייה" - ותהינו אם לא מיצינו את הסיפור של האתון. זה קרה בעצירה בין נס ציונה לרחובות, כשאיזה בחור ניסה להזמין את כולנו למכונית שלו, כנראה כדי לאנוס אותנו. היינו כל כך עייפים שכמעט הסכמנו, אבל בדיוק התיישבנו והדרך למכונית שלו נראתה לנו ארוכה מדי.

ברחובות הכנסנו את האתונה לפיצוצייה. זה חייב להיות אחד הדברים המרגשים ביותר שקרו ברחובות אי פעם, או לפחות מאז שפרופסור יפה בנה שם את הספקטרומטר הגדול בעולם בתחילת שנות ה-50. כשהמשכנו ללכת סיפר לי נמרוד על בלעם, שהיה איש שחי בתנ"ך: מתברר שפעם הוא הלך עם אתון, שנעצרה בדרך ולא הסכימה להמשיך כי היא ראתה מלאך עם חרב מולה. והנה סקופ ענקי לדתיים שבינינו: בין חירייה ליציץ, בכביש עוקף רחובות (שכל הולך ספורטיבי באזור הגיע אליו במיוחד בשביל לעקוף אותנו), יש בערך 12,120 מלאכים. האפשרות השנייה היא שחמורים לפעמים סתם לא זזים, כי הם חארות. כמו שאמר טרומפלדור, כל הזין בגדוד נהגי הפרדות.

בכל מקרה, בגלל המלאכים האלה החלטנו בסופו של דבר להשאיר את האתון ביציץ, וכנראה שבגללם גם נפרדנו מהעגלה יותר יפה מאשר מהחמורה. ואז הבנו פתאום שאולי בכל זאת פיתחנו קצת רגש אל החמורה שלנו. שנאה עזה.

היום השני: ממקום אחד שאתם לא מכירים למקום אחר שאתם לא מכירים

החברה של נמרוד, סיוון, גרה במושב יציץ. יציץ - שזה קצת אחרי רחובות וממש מעבר להרי החושך, ושם היתה התחנה הראשונה שלנו - הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מטריפולי. שטחו כ-2,000 דונם, ו-90 אחוז מהקוצים שבשטח הזה נמצאים עכשיו ברגליים של נמרוד ושלי. אחרי שאכלנו ארוחת בוקר ופרקנו מהתיקים את הדברים הלא נחוצים, יצאנו לכיוון שדות המושב בדיוק בשעת הצהריים של היום שבו נמדדו הטמפרטורות הכי גבוהות אי פעם מחוץ לתנור.

אחרי שאספנו בשדות את הקוצים הנחוצים עצרנו מחוץ למזכרת בתיה כדי להצטייד בחנות של "מנטה", אבל היינו כל כך צמאים ששכחנו לקנות אוכל. לא הייתי כל כך רעב, אבל זה היה על חשבון המערכת, אז ניסיתי להזכיר לעצמי לקנות כמה דברים יותר מדי בעצירת ההצטיידות הבאה. מהחנות יצאנו לכיוון חולדה, לצד כביש מספר אין לי מושג, אבל אני יכול להגיד לכם שאין שם מספיק צל.

היה חם. במהלך הדרך אמרתי 30 פעם "אני מת", עד שהפסקתי, כי הייתי מת. נמרוד התנשם מאוד בהתחלה, אבל אחר כך פחות, ואז הפסיק לנשום בכלל. בסוף, אחרי גשר שלא הייתי שם לב אליו במכונית אבל הפעם הוא לא נגמר, פסי רכבת שלצערי לא הגיעה ועוד איזה עיקול - ראינו חורשה יפה לנוח בה, ממש מחוץ לחולדה. המשכנו שני צעדים, והתרסקנו מתחת לשיח. אחרי שבע דקות של מנוחה על האספלט המשכנו לחורשה והתרסקנו שוב, הפעם לשלוש שעות.

כמו בכל עצירה הוצאנו משהו לעשן - פשוט תקראו לנו אורי דביר וספי בן יוסף - ואני הפעלתי את הסלולרי כדי להסתכל קצת על מבזקים מ-Ynet. שלושה מארבעת המבזקים הראשונים דיווחו על חמישה מטיילים שחולצו ברחבי הארץ עם מכות חום והתייבשויות, אז מתברר שמים זה דבר חשוב. לנו בדיוק נגמר. נמרוד, תמיד הטיפוס האחראי, הסביר לי איך לזהות מכת חום: הזיות למשל, הוא אמר, הן סימן אזהרה רציני, אז אם הוא יתחיל להזות אני חייב להזמין מד"א, כאילו יש מצב שמישהו מתחיל להזות ולא צריך לקרוא למד"א. אה, אוקיי, אבל החומר שלנו לא היה כזה חזק.

בסוף, כמו בפעמים אחרות בטיול, כשהיה צריך למשל להחליט מי ירוץ (טוב, ידדה באנקות) לאנשהו, הכרענו בזוג או פרט שנמרוד יהיה זה שיביא מים מאחד מהבתים. הקטע של לגנוב אותם מקרוון של פועלים תאילנדים כבר היה רעיון שלו.

אחרי זה הלכנו. ואז הלכנו עוד קצת, ואז הלכנו עוד המון. הלכנו דרך המטעים של חולדה והמטעים של עוד כמה מקומות ואז דרך עוד קצת מטעים, והגענו לגדר לפני יער בקוע. מאחוריה בקע בדואי שאמר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור כי הכלבים שלו יאכלו אותנו, וחוץ מזה יש גדר. שאלנו אותו אם אפשר ללכת מסביב; הוא ענה שהוא לא יודע איפה נגמרת הגדר. הלכנו שישה צעדים במורד הדרך, והגדר נגמרה. הסתכלנו עליו והמשכנו לצעוד. אגב, שאלתי, ולא: הוא לא מכיר את מונטי פייתון.

את יער בקוע עברנו די מהר - גם כי נמרוד ערך שם תרגילים בצבא וגם כי זה יער בישראל ויש גבול לכמה תלמידי כיתה ב' יכולים לשתול בט"ו בשבט - והגענו לנחשון. שם, אצל חבר בשם אביעד, חיכה לנו פנגס עם החברה שלו. גם החברה של נמרוד היתה שם, וגם טלי, חברה שלה; האוכל והאווירה והבירות והאירוח של אביעד גרעו ללא ספק כמה שורות מהמסגרת להכפשת פנגס. ושם, עם בחורות יפות סביבנו, עשינו את הדבר היחיד שאפשר לעשות אחרי יום שלם של הליכה בשמש: התמסטלנו לאללה.

היום השלישי: מנחשון עד שואבה. כוס אמק, אין שם אף שמחה

בבוקר צייד אותנו אביעד באביזר מוצלח שהוא מכנה בשם "מפה". תכננו לצאת מנחשון דרך נווה שלום, ואז על דרך בורמה עד צובה; נמרוד תיפעל את המפה, ואני הסתכלתי על השלטים בדרך ואמרתי לו לאן ללכת. הוא מאוד יתעצבן כשהוא יקרא את זה, כי הוא נווט גאה. ואני אומר, אז מה. הוא גם צלם גאה, ופחות משבוע אחרי שהסתיים המסע שברתי לו את המצלמה. אם הוא התמודד עם זה, הוא יתמודד גם עם השורה הבאה, שבה אספר לכם שבסוף אני צדקתי. לא משנה כרגע באיזה צומת או מה, אבל אני צדקתי.

דרך בורמה נסללה במלחמת העולם השנייה כדרך עוקפת מבורמה לדרום-מערב סין, כדי לעקוף את הכוחות היפניים; אנחנו הישראלים אימצנו את השם לדרך עוקפת משלנו, דרומית לשער הגיא. פעם היתה לי בדיחה מעולה על זה שנמרוד ואני בטוח הלכנו עד דרך בורמה המקורית, אבל היא לא כל כך מצחיקה עכשיו כשאף אחד מסביבי לא סובל מהתייבשות, אז אני אדלג עליה. מה שכן, לאבא שפגשנו ליד תחנת הדלק של מסילת ציון: שתי הבנות שלך ממש חרמניות.

במסילת ציון נמרוד גילה גם שיש לו תקלה טכנית-מקצועית במצלמה שהבטחתי לא לחלוק עם הקוראים, לכן אציין רק שהוא שכח אותה בנחשון. אז נאלצנו לשנות מסלול ובמקום לצובה להתקדם לשואבה, לשם הקפיצו לו את המצלמה, ובסוף עצרנו למנוחה ליד בית מאיר.

גילגלנו כשהטלפון צילצל. זאת היתה לינוי בר גפן, וזה המקום להזכיר שהחומר שלנו באמת לא היה כזה חזק.

"תגיד, ויקי קנפו עם חמור", אמרה לינוי, "בא לך לדבר מחר בתוכנית שלי?".

אמרתי בטח. אולי אני אפילו אוכל להגיד "בלייזר" ברדיו איזה 60 או 70 פעם.

"אוקיי. הייתם אמורים להיכנס בשש וחצי, אבל יש יום חדשות חלש אז אתם ברבע לשמונה".

"מה יש בשש וחצי, טיפים לפנג שווי?".

"אה, כן".

היום הרביעי: משואבה עד ירושלים, וזה היה אפילו יותר ארוך ללכת את זה

ישנו בשטח, ובבוקר התעוררנו לקור מקפיא ולשמיים שנראו מלאים בעננים. מישהו באמת מוכרח להחליט מה מזג האוויר בארץ הזאת. התחלתי להתמתח כשהתקשרו מהאולפן, אבל לא שמעתי כלום בגלל הרוח. למעשה, עם השעה המוקדמת וכל זה, אני לא זוכר שום דבר מהשיחה חוץ מזה שהימרתי מה שאלו אותי (אמרתי "לא, אני מבטיח לך שלא היה לי שום קשר לרצח הזה" רק ליתר ביטחון) ושנורא כאב לי בברך כל הזמן. כשסיימתי התחיל לרדת גשם ולינוי התקשרה לשאול למה לא אמרתי "בלייזר" אפילו פעם אחת.

שעה וחצי של צעדים איטיים וכואבים אחר כך היינו בצילה של תחנת אוטובוס בפאתי אבו גוש. אחרי שעתיים, כששום סוף לענני הגשם לא נראה באופק, נמרוד הוציא את הסיגריות ואני הוצאתי את היד מהכיס. הגיע הזמן לתפוס טרמפ.

סתם, כמובן שלא עמדנו לתפוס טרמפ. אי אפשר לתפוס טרמפ אם אתה לא משויך לאיזשהו מגזר. ערבי, חרדי, סרט כתום - משהו. מישהו חייב להזדהות איתך בשביל לקחת אותך. אבל הגשם הביא סבלנות, והסבלנות בכל זאת הביאה טרמפ. רק בסוף, כשהוא הוריד אותנו בשוק מחנה יהודה, הוא ביקש מכל אחד מאיתנו שבעה שקלים. ואז קנינו מטריות והמשכנו ללכת.

היינו בירושלים, וזאת היתה עלייה לרגל והכל, אז הלכנו לעיר העתיקה. מסביבנו הרגישו אנשים שחיים חיים אחרים משהו גדול באוויר, מין התעלות רוחנית או דתית. אנחנו לא הרגשנו אותה, אבל מצד שני קבענו תור למסאז' לאותו ערב. ובסוף גם הגענו לכותל, אבל אז כבר לא יכולנו להמשיך. היה שם קיר.