ציונות בלי צמיחת גאולתנו

לחגוג או לא לחגוג את יום העצמאות זו אינה השאלה; זהו הסימפטום לדיכוטומיה הקשה שחוצה את המחנה הציוני-דתי בעת הזו. הבעיה ממנה נובעת אותה דיכוטומיה היא המשמעות שמייחסים רבני הציונות הדתית למדינת ישראל. מהרגע בו נוצקה קדושה לתוך היסודות המרכיבים את המדינה, ומאז ששלבי הקמתה, מלחמותיה ומוסדותיה נעטפו בהילה דתית, אף שבפועל מדובר במנגנון שלטוני חילוני למהדרין - נוצרו היסודות לדיכוטומיה שפורצת עתה: מצד אחד מדינה שהוכרזה כאתחלתא דגאולה, ומצד שני מדינה שבפועל, מתפקדת בניגוד לחזון הגאולי. אין פלא איפוא שהשאלה, כיצד ניתן לחגוג השנה, צצה מכל עבר. אך התשובות שמספקים רבני הציונות הדתית, בדמות האשמת הממשלה ב"אסון ההתנתקות" והמשך קידוש המדינה תוך דבקות בחזון ראשית צמיחת גאולתנו - הן בגדר כוסות רוח למת, או אקמול לחולה סופני.

אזרחי ישראל הכריעו לפני חודש בעד תוכנית כלשהי, שבמסגרתה ייעקרו יישובים רבים משטחי יהודה ושומרון.

הממשלה הבאה עתידה ליישם תוכנית זו. סביר להניח שלקראת ההתכנסות, נהיה עדים שוב למסע השמצה נגד המדינה, הצבא ושאר זרועות השלטון. נראה שגם הפעם ייערכו השוואות בין עקירת היישובים לשואת יהודי אירופה, ושוב תוצג ישראל כמדינה אוכלת יושביה, ואותם רבנים - המצווים השבוע לומר הלל ולחגוג - ייצאו בפסקי הלכה הקוראים לחיילים לסרב פקודה ולא להתגייס. בשלב סופני זה כבר לא יעזרו לא טיעונים מתנצלים, שהמדינה כביכול "בסדר" ובכל אשמה "ממשלת הזדון", ולא חוברות מהודרות שיופצו בבתי הכנסת.

קיימות שתי דרכים לצאת מהמשבר הנוכחי: האחת היא התנתקות מלאה מהמדינה וממוסדותיה, כלומר: מעבר מחברה ציונות-דתית לחברה חרדית, שאין לה ציפיות מהמדינה ושאינה נרתמת לטובתה. הדרך השנייה היא להפנים את העובדה שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי - וזה כשלעצמו הרבה מאוד לאחר 2000 שנות גלות - אולם היא אינה בהכרח "ראשית צמיחת גאולתנו". וגם אם הגאולה אינה בהכרח קרבה, יש לדבוק בציונות, להיות שותפים מלאים במפעל הזה ולהמשיך לתרום לו, מתוך ההכרה בחשיבות שלטון של יהודים על יהודים בבית לאומי משלהם. אם לא ניישם את הדרך השנייה, קרוב לוודאי שביום העצמאות שלאחר ההתכנסות נראה שתי תופעות: משבר אמוני עמוק עד כדי עזיבת הדת, ואובדן דרך עד כדי עזיבת הציונות. ואילו אנו רוצים לאחוז בשניהם.

שי בנימיני, יו"ר ציונות דתית ריאלית