שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    קורבנות האוטובוס - חללים סוג ב'?
    בלי אפוד ונשק, עם ילקוט וכרטיסיה, יצאו ילדינו לשדה הקרב לבלי שוב. בעיני המדינה, הם נותרו חללים "אחרים"

    הילדים שלנו יצאו מהבית לשדה הקרב ללא אפוד, ללא קסדה ונשק. הם נרצחו בקרב ללא כל יכולת להגן על עצמם, כשעל גבם ילקוט בית-ספר ובידם כרטיסיה. האם מותם חשוב ומשמעותי פחות מזה של חיילי צה"ל?   

     

    היום מציינים כולנו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אנחנו, שלושה אבות שכולים, עמדנו בזמן הצפירה ליד קברי ילדינו, אסף, יובל וטל. שתי דקות של צפירה העבירו בנו זיכרונות של תקופת חיים שלמה אך קצרה, תקופת חיים שבאה אל סיומה בצורה אכזרית ונוראה. השניות האחרונות של חיי ילדינו חלפו אל מול עיננו - בני נוער רגילים, ביום רגיל, בנסיעה שגרתית באוטובוס ציבורי. הם לא ידעו שהם נמצאים במרכזו של שדה הקרב ללא יכולת להתגונן, וכי במרחק של חצי מטר מהם עומד רוצח נתעב אשר יפעיל באותה שנייה חגורת נפץ קטלנית במשקל של עשרה קילוגרם.

     

    כל מנהיגי המדינה משתתפים היום בשני טקסים - הראשון לזכר חללי צה"ל, שנפתח בצפירה בת שתי דקות. שעתיים

     לאחר מכן - הטקס לזכרם של אלו ש"נהרגו במקרה", חללי המסעדות והאוטובוסים, הרוגי פיגועי הירי והאבנים. חללים שהמדינה קוראת להם "נפגעי פעולות איבה" -  נפגעים ולא חללים, או אולי חללים מסוג ב'. ואנו תוהים, מדוע המדינה בוחרת להתייחס לילדינו כאל חללים "אחרים"? למה חללי הטרור אינם כלולים באתוס הלאומי של המדינה שקראה להם לחיות חיי שיגרה, חיים נורמליים בנסיבות לא נורמליות? מדוע מדינה, המתגאה בכל הזדמנות שהטרור לא מכריע אותה, נוטשת את חלליה לאחר שנפלו במערכה? ומה עם אחדות העם, אחדות הדם?

     

    ההפרדה הזו, שמלווה אותנו מדי יום ביומו, צורמת ביום הקשה הזה יותר מתמיד. הגיע הזמן לומר במפורש כי נפתח יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הכולל בתוכו גם את חללי הטרור.

     

    "שלושת האבות":

    יוסי צור, אביו של אסף ז"ל, מנהל פורום נפגעי הטרור ב-ynet

    רון קרמן, אביו של טל ז"ל

    יוסי מנדלביץ', אביו של יובל ז"ל

    אסף, כמעט בן 17, טל, כמעט בת 18, ויובל בן 13 וחצי נרצחו במרס 2003 בפיגוע באוטובוס קו 37 בחיפה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים