שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    במלחמה כמו במלחמה?
    נקודת המבט של אירן נמירובסקי, להציג את הכיבוש בצרפת דרך עיניהם של החלשים, היא אמיצה ומקורית. אבל לפעמים נדמה שהיא מתעקשת לחצות את העולם לשניים, גם כשיש סביבה הרבה יותר חלקים. מאיה פלדמן על "סוויטה צרפתית"

    "שכל המהומה הזאת תירגע כבר, וכמה שיותר מהר!(...) כל הדברים האלה, מלחמות, מהפכות, התהפוכות הגדולות של ההיסטוריה, אולי מרגשים את הגברים, אבל לנשים... אה, לנשים זה רק שעמום אחד גדול." בכתיבתה של אירן נמירובסקי עבור נשים המלחמה היא כאב ראש, כוח סתום הקם עליהן לשבש את סדרי החיים ולגזול את הבעלים והבנים. סביב הציר הזה היא טווה את הרומן "סוויטה צרפתית", שמתרחש בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה.

     

    מעבר לתיעוד ההיסטורי שנכתב בזמן אמת, חשיבות יצירתה של נמירובסקי (שאין להמעיט, אך גם אין ולהפריז בערכה) נובעת מן המרחב הספרותי שבו נכתבה.

    במלחמת העולם הראשונה מי שכתב על המלחמה היו בעיקר גברים. גם אם היתה זו ספרות פציפיסטית, היא נכתבה לרוב מתוך השוחות, והתבססה על חוויות הלחימה של הכותבים. אפילו ספרות הנשים על המלחמה נכתבה אז בעיקר בידי אחיות שסעדו את הפצועים בבתי החולים הצבאיים. לכן, נקודת המבט הנשית של נמירובסקי - סופרת מצליחה בזמנה - כתיבת חווית הכיבוש בצרפת דרך עיניהם של גברים חלשים או פונקציונרים שלא יצאו לקרב, נשים, זקנים וילדים שנותרו מאחור ולא נלחמו בחזית היא אמיצה ומקורית. בנספח המצורף בסוף הספר מובאות הרשימות שרשמה לעצמה הסופרת במהלך הכתיבה. מעניין לראות כי אף שהספר נטוע באופן מובהק כל כך בחלוקה המגדרית בין נשים וגברים, נמירובסקי עצמה קיוותה להעניק משקל דווקא לרעיונות אחרים, שלא בהכרח מוצאים את דרכם לתודעת הקורא.

     

     

    אירן נמירובסקי היא סופרת ממוצא יהודי, שהמירה את דתה לנצרות. היא התגוררה בפריז ונמלטה ממנה עם משפחתה, כמו רבים אחרים, עם הכיבוש הגרמני בראשית שנות הארבעים. בעת שהותה בכפר איסי ל'אווק, תחת משטר וישי אשר שיתף פעולה עם גרמניה, החלה בכתיבת הרומן "סוויטה צרפתית" והספיקה לסיימו בטרם נשלחה לאושוויץ ב-1942. בנותיה ששרדו את המלחמה שמרו את כתב היד, בחשבן כי מדובר ביומנים אישיים. רק כשהחלו לפענח את הדפים הצפופים ולהקלידם למחשב, שנים מאוחר יותר, התברר כי מדובר ברומן רחב היקף והוא הובא לדפוס בצרפת בשנת 2004.

     

    לא הכל שחור או לבן

     

    "סוויטה צרפתית" בנוי משני חלקים. הראשון, "סערה ביוני", מתאר את הבריחה ההמונית מפריז. מקצב האירועים ומנגינת הכתיבה מעבירים היטב את תחושת הבהלה והכאוס שחווים הפליטים. נמירובסקי מתארת את שיירות המכוניות והולכי הרגל שהשתרכו מהעיר, את המחסור בדלק ובמזון ובמקומות לינה, ואת הקטנוניות והאכזריות והאדישות של מי שעזבו את ביתם בחופזה בלי לדעת אם יוכלו לחזור; האווירה שנוצרת בחלקו הראשון של הספר חורגת מגבולות הזמן, ומצליחה לייצר תחושת חרדה אמיתית מפני אימת הפליטות וגורל אזרחים במלחמה.

     

    חלקו השני של הספר, "דולצ'ה", שפירושו "מתיקות", הוא סיפורה של עיירה קטנה אשר נכבשה בידי פלוגת גרמנים. כאן מתוארת מערכת היחסים שנרקמת בין המקומיים והקצינים הגרמנים שעוברים להתגורר בבתיהם. הרומן מתמקד בעיקר בסיפור אהבתם הלא ממומשת של לוסיל שבעלה נשבה בידי הגרמנים ובין הקצין הנאצי ברונו המתגורר בביתה. חלקו השני של הרומן חלש יותר ואפילו מעט משעמם. והסיבה היא אותן מגבלות שהעיבו על חלקו הראשון המקבלות כאן משנה תוקף.

     

    הנשים "הן בריות נחותות, בלי שמץ גבורה, גדוּלה, אמונה או רוח הקרבה. הן יודעות רק לצמצם למידתן כל דבר שהן נוגעות בו." אומר הנער הצעיר אוּבֶר, אחת הדמויות הנלעגות ברומן; אותו אוּבֶר בורח מאמו על מנת להשתתף בקרבות ולהגן על המולדת "כמו גבר", אך בסופו של דבר מממש את הגבריות הנכספת בזרועותיה של רקדנית מבוגרת המעניקה לו מקלט וגואלת אותו מבתוליו. הפרספקטיבה הנשית אמנם מחלצת את הספר מהמבט הפטריוטי ומיטבה להגחיך את שאיפות המלחמה של הגברים, אולם נראה כי התפיסה הדיכוטומית הזו, הבוחנת כל סיטואציה דרך הנשי והגברי ("הנשים, חרדות ונמרצות יותר, כבר היו על הרגליים"; "הנשים בכו. הגברים הרכינו ראשיהם בשתיקה" וכו') משליכה על הכתיבה כולה ומחייבת משום מה את נמירובסקי לחלק כך את הרומן כולו; לא רק הבחנות בין גברים לנשים, אלא גם בין עשירים לעניים, כפריים ועירוניים, בורגנים ואצילים, מאמינים וחוטאים, יחיד ומדינה. בשל שביונו של הטקסט בהבחנות הללו שגודרות ומגבילות את הדמויות, נקלע הרומן לרדידות שגם אם יש בה לא מעט חדות, שנינות ורגישות קשה לה להתעלות מעבר לאנקדוטי ולהבנות עולם מורכב ומעניין באמת.

     

    האב פריקאן, למשל, מתנדב להוביל מחוץ לפריז קבוצת נערים עבריינים. את המפגש בין המאמין לחוטאים כותבת נמירובסקי גם כאן מתוך הניסיון להגחיך את ההגמוני, כלומר הדת, ומתארת את קשייו של הכומר טוב הלב להתגבר על הדחייה שחש כלפי "ילדי האופל" האלה. אולם מה עולה בגורל ההגחכה הזו כאשר קולה של המספרת עצמה מתאר את הנערים כ"בעלי מצח נמוך וידיים כבדות של רוצחים"? כאשר הם עצמם מגשימים את תחזיותיו של הכומר הצבוע ורוצחים אותו באכזריות "משילים מעליהם כל שריד לאנושיות, מטורפים, חיות פרא"?

     

    זאת ועוד, נדמה כי לא די בתובנותיה של לוסיל אשר "שונאת את רוח הקהילה הזאת שדוחפים לנו לאוזניים (...) צריך לחיות לחשוב ולאהוב יחד עם האחרים במסגרת מדינה, ארץ, מפלגה. אלוהים ישמור! אני לא רוצה! אני אישה עלובה חסרת תועלת, אני לא יודעת הרבה, אבל אני רוצה להיות חופשייה" בכדי להעביר את הביקורת שמבקשת נמירובסקי (כך עולה מרשימותיה) למתוח על הסתגלות התושבים לכיבוש הגרמני ועל ההרמוניה האסקפיסטית הפורחת בעיירה הקטנה. כשהדמויות היחידות שמערערות על שיתוף הפעולה עם הגרמנים הן בנואה הקומוניסט, שיורה לבסוף בקצין גרמני מתוך קנאה לאשתו, וגברת אנז'ליה, הקשישה הטרחנית המתגעגעת לבנה השבוי, מפספס הרומן את העוקץ הביקורתי ועל כן הוא פחות מעניין. יתרה מכך, בחלק השני של הספר כתיבתה של נמירובסקי מתענגת יתר על המידה על תיאורי הטבע וההווי הפסטורלי שמחוץ לעיר, עד שהם מכסים על גוונים אחרים בסיפור ונדמה שלפנינו מחזה כפרי שבו כל גיבור ממלא תפקיד ידוע מראש - אשת ראש העיר הצדקנית והקמצנית הרודה בבעלה, האיכר החרוץ וטוב הלב, אשתו היפה שחושקת בזר שזה מקרוב בא, החותנת הקנאית והשתלטנית וכו'.

     

    "סוויטה צרפתית" הוא רומן מלא חיות, תיאורים עשירים והומור דק המבקש לשרטט תקופה מרתקת בהיסטוריה של צרפת, ובחלקו הראשון אף עושה זאת בהצלחה לא מבוטלת. הכותרת של הספר מיטיבה לקלוע לתוכנו והוא אכן מתנגן יפה, במיוחד בזכות התרגום הנפלא, הקולח והרהוט של ניר רצ'קובסקי. נעים ולעתים מעניין אפוא לקרוא אותו, אבל לא הרבה יותר מזה.

     

    "סוויטה צרפתית" מאת אירן נמירובסקי, הוצאת כתר ספרים
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים