לא חברה שלך

"אבא שלך תמיד חשב שאם יש לו זין ענק זה אומר שהוא זיון מעולה", זורקת לילי כבדרך אגב בזמן שהיא מגלענת זיתים לסלט. למען הסר ספק, לילי היא אמא שלי. האמא המאוד ביולוגית והמאוד אמיתית שלי. ואת המשפט הזה היא אומרת לי על הגרוש שלה, שהוא האבא המאוד אמיתי והמאוד ביולוגי שלי - מינוס זין, שזה איבר שממש אין לאבהים. למרות שבאותו זמן אני כבר בת 17 ויודעת שהחסידה לא מביאה תינוקות, אני לא בטוחה שאני רוצה לשמוע פרטים כאלה. אבל לילי לא טורחת לבדוק איתי לפני.

לימים נסכם, מיכל חברתי הטובה ואני, שהמשפט הזה בהחלט נכנס לחמישייה הפותחת, רק שני מקומות מתחת ל"אם אבא שלך היה יכול לבחור עם מי להתחתן הוא לא היה בוחר בי אלא בך" - שזה משהו שלילי אמרה לי כשהייתי בת 15, תוך התעלמות מהבעיה הלוגית החמורה ומהסכום הכולל שזה עלה לי לימים בטיפול הפסיכולוגי.

הבעיה היא שלילי היא האמא הכי טובה בעולם. זאת לא דעתי הפרטית המשוחדת, זה קונצנזוס. כבר בכיתה ד' החברות התחילו להביע קנאה גלויה. "איזה אמא כיפית יש לך", נשאה אליה עיניים עורגות שירי לופינסקי, שהיתה מוכנה לוותר על כל התלתלים הבלונדיניים שלה תמורת אמא צעירה בג'ינס שתחליף את הפולנייה דור שני לשואה שהיתה לה.

ובאמת הכי כיף עם לילי, שאיתה שמים לד זפלין בפול ווליום ורוקדים בסלון, ושרים, ומתחפשים, ומציירים, וממציאים משחקים, וצוחקים, ומשתוללים כאילו אנחנו באותו גיל. ואת כל זה לילי עושה לבד, כי את האבא עם הזין הגדול היא בעטה כשהייתי בת שנה, "בגלל שאבא שלך אף פעם לא ידע להגיד 'לא' לנשים שרצו אותו". אבל מי בכלל צריכה אבא. לילי ממלאת את עולמי באהבה, וכשאנחנו הולכות ביחד ואני מתעייפת, היא לוחצת לי את היד ואומרת שהיא "מעבירה לי כוח". ובלילה, לפני שאני נרדמת, היא מכסה אותי ולוחשת, "אין לי חיים בלעדייך".

בגיל ההתבגרות הקנאה של החברות מחריפה. לילי ואני מתחלפות בבגדים. לילי מרשה לי לעבור מהמיטה לשטיח בסלון, לאכול שם גלידה מול הטלוויזיה וללכת לישון מאוחר. ללילי יש חברים הומואים מגניבים וחברות אמריקניות פרועות. היא לוקחת אותי איתה לפאבים ולהפגנות של המערך, שבהן מדביקים סטיקרים על כל האוטובוסים של דן, ואני מגיעה לכיתה ביום שאחרי בשעתיים איחור, עם פתק מאמא, עייפה-מתה, מלאה בחוויות מסעירות.

קנאביס קנביס חשיש מריחואנה צינגלה מחששה עישון גילגול (צילום: גטי אימג' בנק ישראל)

כשאני גדלה אני יודעת שאפשר לדבר איתה על ה-כל. נגיד על זה שבסוף התיכון אני שמה לב שלפעמים אני מסתכלת על נשים קצת כמו שאני מסתכלת על גברים. אז אני שואלת את לילי מה עושים עם זה, ואיך לעזאזל אני אוכל לנסות לבדוק אם זה מתאים. ותוך כדי קיפול כביסה היא פוסקת, "אם תהיי פתוחה לזה, זה כבר יבוא אלייך". ורגע לפני שאני מספיקה לשאול עוד משהו קטן, היא מוסיפה: "זה כמו הקטע שהיה לי ולתמי, אז במלון ההוא בניו יורק, כשעשינו שלישייה עם איזה מיליונר". אמא ותמי? כאילו, דודה תמי - החברה הכי טובה שלה שאני מכירה כבר מגיל אפס. כן, סדר פסח כבר לא יהיה אותו דבר.

בגיל 21, כשמציעים לי לעשות קוק בפעם הראשונה ואני ממש מתלבטת, אני מחכה לשישי בערב. זה היום שבו אני מבקרת את לילי מאז שעזבתי לתל אביב. כשהיא גוזרת לי קצוות, אני מספרת לה על זה. "קוק אף פעם לא עשה לי את זה", היא אומרת בזמן שהיא מטאטאת שיער מהרצפה. "לא במסיבה אצל רוני קליין, ולא בסילבסטר בלונדון עם קייטי ופול. אני יודעת שנורא מתלהבים מזה, אבל אותי זה ממש לא מגניב. וחוץ מזה - את צריכה לשמור על עצמך, אין לי חיים בלעדייך", היא מסכמת, מנשקת אותי במצח והולכת לגלגל ג'וינט.

החבר החדש שלי, מיכאל, כמעט מתעלף מאושר. הבלונדינית ארוכת השיער יושבת בשרוואל על כרית קטיפה בסלון שאין בו ספות ומקססת לפני שהיא פותחת לו בטארוט - לא משהו שיש סיכוי שאמא שלו שעובדת ב"פדני" תעשה. את הג'וינט רק הם חולקים. איכשהו יצא שאני לא מעשנת. וגם לא שותה. אולי זה מרד הנעורים היחיד שאפשר לקיים מול מי שהכל מותר אצלה.

ולא רק שהכל מותר אצל לילי, הכל גם אפשרי. היא מאמינה באמונה מוחלטת שאני יכולה לעשות כל מה שאני רק רוצה. נגיד לטוס לפלורידה וללמוד מכונאות אופנועים, רעיון שעליו היא אומרת לי בלי להסס: "חומד, אני חושבת שזה פשוט פנטסטי. יש לך חוש טכני נהדר, וזה מקצוע מאוד שימושי".

ואם חצי שנה אחרי אני דווקא רוצה לכתוב ספר, אז לילי תגיד, "בטח. הרי את כותבת יותר טוב מרוב הזבל שמתפרסם". ולא מעניין אותה שהבנק רודף אחרי, שלא סיימתי את התואר או שעוד לא מצאתי עבודה קבועה. העיקר שאני מאושרת, ומספרת לה הכל-הכל, כמו שאתמול גמרתי ברצף שלוש פעמים. וגם לילי מספרת לי הכל - כמו למשל שבזמן האחרון היא סובלת מיובש בנרתיק.

אבל בגיל 27, משהו בהרמוניה המטורללת שלנו מתחיל להשתבש. אני מרגישה את זה לראשונה כשאני יוצאת מהרבנות ביום שעודד ואני מתגרשים. זה קורה בסך הכל שנה אחרי שהתחתנו, ואני מרגישה מובסת. מסמנת עוד כישלון ברשימת הפרויקטים שהתחלתי והפסקתי עוד לפני שהגעתי לשיא. אבל הגירושים לא מפתיעים אף אחד. בטח לא את לילי, שאומרת לי תוך כדי שהיא משקה את העציצים: "טוב נו, היה ברור שזה לא יחזיק, היה ברור שמתישהו תתגרשו".

"מה זאת אומרת? ממתי חשבת ככה?", אני שואלת אותה, מופתעת.

"מרגע שהכרת לי אותו", היא עונה.

"אז למה לא אמרת לי שום דבר?".

"מה יכולתי להגיד לך? רציתי שתעשי מה שאת רוצה. רציתי שתהיי מאושרת".

"אני נראית לך מאושרת?".

"את תהיי בסדר. את תמיד בסדר".

אחרי השיחה הזאת אני הולכת ממנה מבולבלת. בדרך כלל יש משהו מחמם, מחבק, בתחושה שמישהו מכיר אותי יותר טוב מעצמי. אבל הפעם זה לא מנחם אותי. אני מרגישה ממורמרת. לא מבינה למה היא לא ניצלה את הידע שלה, את התבונה שלה כאמא כדי למנוע את המשבר הזה. למה היא לא אמרה משהו? ואם הייתי רוצה לקפוץ מהגג, אני חושבת בחמיצות, גם אז היא היתה מעודדת אותי אם רק הייתי מבטיחה שזה בדיוק מה שיעשה אותי מאושרת?

אני נזכרת בהורים של גלי, שאסרו עליה לנסוע להולנד להתחתן שם עם איזה אחד שמנהל מוטל במקום לסיים את התואר השני. אבא שלה רמז שאם היא נוסעת יש מצב שהוא לא יוכל לתמוך בה כלכלית, ואמא שלה חזרה ואמרה שהיא צריכה אותה כאן, ושניהם הדגישו שהם עושים את זה בשבילה. גלי שנאה אותם בכל ליבה. אבל היום, כמו בכל קלישאה פולנית, היא מודה להם. היא ובעלה בדיוק מסיימים את הדוקטורט בגנטיקה, גרים ברעננה ומאושרים מאוד. היא אף פעם לא התחרטה שלא נסעה.

אחרי הגירושים אני חוזרת לגור לבד, ממשיכה לדלג מרעיון יצירתי אחד לאחר בחוסר שקט, באימפולסיביות לא מרוסנת. בערבים אני משעשעת את החברים, שמנהלים שיחות עומק על רכישת שיש חדש למטבח, בסיפורים מחיי הרווקה הפרועה. מצטטת להם דיאלוגים מהקו לשיחות אירוטיות שעבדתי בו רגע (לילי חשבה שזה ייתן לי חומר מצוין לספר). מזמינה אותם להתרשם מהאופנוע שרכשתי בהלוואה מטורפת שמתפרסת על פני חמש שנים של אכילת טונה מקופסה. נרדמת בחמש בבוקר, קמה אחר הצהריים ולא מוצאת מנוחה.

שיער טיפוח יופי אישה איכות חיים נשים (צילום: סי די בנק)

לאט לאט אני מבינה שאני לא מכירה אף אחד שהחיים שלו מתנהלים בדהירות מגחמה לגחמה כמו שלי. ולא מבינה איך זה שבעצם לילי לא לימדה אותי שום דבר על החיים האמיתיים, האפורים. החיים שקורים בזמן שאת סוגרת את המינוס בבנק, ומחזיקה דירה, וקמה בבוקר לעבודה. ומתנהגת כמו מבוגר אחראי שיודע שאפילו שהמציאות היא לא תמיד כזה שוס - זאת לא סיבה מספיק טובה בשביל לברוח ממנה.

לראשונה אני מחליטה לא לדבר עם לילי, אלא לפנות לטיפול אצל היפוכה הגמור - אווה הייקית הנוקשה. שם אני מתחילה להבין את הצורך שלי במשפחה רגילה. כזאת שחוגגת את ליל הסדר מסביב לשולחן מול מבט עם עוף ותפוחי אדמה, ולא על שטיח בסיני עם כבש ששחטו בכפר בדווי סמוך. "טקסים", אווה אומרת. "אי אפשר להמעיט בחשיבותם של טקסים שמייצרים תחושת יציבות ומארגנים את החיים על פי סדרי חשיבויות".

ובטיפול, לראשונה, אני מעיזה לכעוס קצת על לילי, ומבינה שעם כל הכיף, לפעמים הייתי דווקא רוצה אמא שמגלגלת בלינצ'ס כל שישי, ולא ג'וינטים. אחת שאומרת מה מותר ומה אסור ואיפה עובר הגבול.

והכעס הזה מעורר בי התקפי חרדה איומים. "למה אסור לכעוס על אמא?", אווה מקשה, מתעקשת שלא לקרוא לה לילי. ואני נזכרת בפעם היחידה שרבתי איתה. הייתי בת שש. אני לא זוכרת על מה זה היה, אבל נכנסתי לחדר, טרקתי את הדלת וצעקתי לה, "לכי מפה". לילי לא ויתרה, פתחה את הדלת, וחיבקה אותי בכוח אפילו שממש לא רציתי.

"איך הרגשת כשהיא פתחה את הדלת?", אווה שואלת.

"כעסתי", אני אומרת לה בקושי.

"למה?", היא מקשה.

"כי היא לא נתנה לי...", אני לא מצליחה לסיים את המשפט. אווה שותקת. משאירה אותי להתפתל לבד.

"היא לא נתנה לי לכעוס, היא לא נתנה לי לברוח ממנה".

"תישארי עם הדלת", אווה פוקדת.

"זה היה החדר שלי. אני רציתי להיות לבד בחדר שלי", עכשיו אני כבר בוכה. "היא לא נתנה לי ללכת".

אווה דוחפת לעברי בדממה את חבילת הטישו שעל השולחן.

ככל שהטיפול מתקדם אני מתרחקת מלילי. מייצרת בינינו רצועת ביטחון, שטח מפורז. "את צריכה להבין מי את בלעדיה", נותנת אווה שיעורי בית מעורפלים. בהדרגה מינון היחסים שלי עם לילי מתחיל להידמות למינון היחסים של שאר החברות שלי עם ההורים שלהן.

ולאט לאט גם השם "לילי" מפנה מקום ל"מאמי". עוד לא "אמא", אבל כבר לא שם פרטי. "היי מאמי, מה נשמע?", אני שואלת. וכשהיא רוצה לספר לי על השכן הצעיר החדש ועל הרומן שמלבלב ביניהם, אני אומרת - כמו טינאייג'רית מסיטקום אמריקני - שזה קצת יותר מדי מידע בשבילי. כי לראשונה אני מבינה שזה באמת יותר מדי, ושהמבוכה שאני מרגישה עכשיו היא לגיטימית. שאף אחד לא ממש רוצה לחשוב על ההורים שלו כעל יצורים מיניים, ושהתפקיד שלי בחיים הוא לא להיות החברה של אמא שלי. "שתמצא לה חברות בגילה", מציעה אווה ברגע מעט מרושע אך יעיל.

אז אני מרגילה את לילי שעל זיונים תדבר עם תמי, ואני עם מיכל. עם "מאמי" אני מעדיפה לדבר על דברים רגילים שמדברים עם הורים. שיחות כמו "את לא מאמינה כמה זמן חיפשתי חניה" או "תאספי את סבתא בדרך" הופכות לשיחות בינינו. מתברר שאין כמו לדבר על זה ש"לא היה את המרכך הרגיל וקניתי אחד עם ריח שאני לא אוהבת", כדי להרגיע אותי ולסדר לי את קצב הנשימות.

ובינתיים מתברר שגם לה, למאמי, הסידור הזה בעצם די מתאים. כי מבת אפשר לצפות לדברים שמחברה לא תמיד אפשר לבקש. מערך חדש ובריא של רגשות אשם הדדיים מתחיל להתהוות. לחברה אומרים "אולי תקפצי בשבת?"; לילדה הגדולה אפשר להגיד "כבר שלושה שבועות שלא ביקרת את האמא הזקנה שלך". ומתוך הסדר החדש שמתכונן לו, אני מצליחה להחזיק בעבודה קבועה שמתנהלת בשעות הגיוניות, ולהציב גבולות לכמה אנשים שהיחסים שלי איתם התעצבו לפי המודל המקורי שלי ושל לילי.

זה נכון, אנחנו צוחקות קצת פחות מבעבר. ונכון, בינתיים התחלתי לשתות ולעשן. אבל אני צוחקת עם החברות ומעשנת עם החברות, כי בשביל זה יש חברות. ואם הן ממש מעצבנות אותי, אני הולכת לבכות על הכתף של אמא. כי בשביל זה יש אמא. ועכשיו אני חושבת שאחרי שנהייתה לי אמא, אולי גם אני אהיה מוכנה לשקול להפוך לאחת כזאת בעצמי. אפילו אם לא אהיה האמא הכי כיפית בעולם.