בכיתי כשדנקר שר
רננה מרמלשטיין בת ה-18, שפונתה השנה מביתה בישוב גני-טל, התרגשה עד דמעות כשראתה את רן דנקר מנגן בבית המתנחלים ב"שיר שלנו". "אולי אם כל המשפחות בגוש היו מתבצרות שבועיים, אולי, אולי עוד היה לי בית"
שמונה חודשים עברו מאז, אבל כשראיתי את הפרק הראשון של העונה השלישית של "השיר שלנו" זה נראה כאילו עברו רק שמונה שעות מאז שהחלום שלי נגמר.
כשראיתי את הקטע בבית של משפחת ווייס זה היה נראה לי יותר כמו סצנה גרועה מהצגה של בני עקיבא - הנה, התקשורת עשתה זאת שוב, והצליחה להחדיר את דמות המתנחל עם הרובה, החולצות המשובצות וכמובן - איך אפשר בלי משקפת תלויה על הצוואר. זה עצוב לי לראות שזה מה שמפיקי "השיר שלנו" לקחו איתם מהקיץ האחרון. הרי אנחנו שתקנו כשלקחו מאיתנו את הנשק, הנפנו את דגל האהבה, חיבקנו את אלו שבפועל לקחו לנו את החיים וסילקו אותנו מביתנו. איך היה להם את האומץ, אחרי שמונה חודשים בלבד, לצחוק על יותר מ-10,000 איש שגורשו בקיץ האחרון מבתיהם? על אנשים שרק בימים אלו עוברים לקרוון, על אנשים מובטלים, שעדיין פצועים נפשית?
אבל רגע אחד של התרגשות ממשית עבר עלי במהלך הצפייה: את הדמעות שירדו כשרן דנקר שר לאח הקטן "זה עבר זה נגמר" - לא הצלחתי לעצור.
באותו הרגע אפשר היה לראות על הפנים של בני המשפחה שהם מבינים שהמאבק שלהם נגמר. אז נזכרתי ברגע דומה, בבית שלי, כשהחיילים הגיעו עם צווי-הגירוש, וכולנו, כל המשפחה, פשוט בכינו בהיסטריה. כנראה שגם אנחנו
הבנו אז, כמה שעות לפני הסוף, את אותו הדבר.
וכשתמרה וייס שרה את השיר שאני כל-כך אוהבת, "שלא יגמר ל-ע-ו-ל-ם, החול והים, רשרוש של המים..." - לא אשקר, חלפה לי צמרמורת כל הגוף, ולא רק לי.
הרגע הזה החזיר אותי למבט האחרון מהאוטו בדרך החוצה, מחוץ לגן-העדן שלי. מבט אחרון על החול הזהוב, על הים הכחול, על הבית. הרגע הזה החזיר אותי להרגשה שאני פשוט לא רוצה שזה ייגמר. שירים ומנגינות מחזירים בבת-אחת תחושות קודמות.
שמעתי שיש לא מעט קולות שמתרעמים על הצגת המתנחלים באופן הזה, כ'מלח הארץ'. מוזר, אני הרגשתי בדיוק ההיפך. כל אחד והמלח שלו.
במחשבה שנייה, אולי אם כל המשפחות בגוש היו מתבצרות שבועיים, כמו שרואים בסדרה, אולי, אולי עוד היה לי בית. מי אמר שאי אפשר ללמוד משהו מהטלוויזיה?
