שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    העולם האבוד

    בסיפור הישראלי אין מקום לחיילי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. אבל הם עדיין כאן, מתאספים מדי 9 במאי במתנ"סים שכונתיים ונזכרים במלחמה, ובניצחון. ספר חדש ושובה לב מתקן את המעוות

    "בני העמים של ברית המועצות לשעבר ינצרו תמיד את יום הנצחון כחג החשוב ביותר שלנו...ולמדינות אירופה ולעולם כולו, יום הנצחון יציין לעד את היום בו ניצל העולם". ולדימיר פוטין, מוסקבה, 9 במאי 2005, לציון 60 שנה לנצחון בעלות הברית על הנאצים.

     

    בברית המועצות לשעבר, היום יום חג. באופן לא מפתיע, כמה מן הריטואלים של החג דומים להפליא לערבוביית יום הזכרון ויום העצמאות הנהוגה אצלנו. בכל עיר, בכל כפר בטריטוריה העצומה ההיא תוכלו למצוא אנדרטאות סוציאל-ריאליסטיות, עם טנקים וגיבורים מסוקסים מנופפים אגרוף ורובה אל עבר אוייב נעלם. הכיתוב לצידה של כל אנדרטה יכיל תמיד את המילה "גבורה" וביום הזה יעלו אליהן תלמידי בית ספר בחולצות לבנות חגיגיות, נושאים זרים בכובד ראש, עומדים דום לצידו של לפיד בוער, מביטים במצעדים של זקנים זקופי-גו בחליפות עטורות מדליות. יהיה מי שיבכה במצעד, אבל הממלכתיות תנצח את האבל הפרטי. כך בכל שנה, וכך מבקש הזיכרון הקולקטיבי להנציח את מלחמת העולם השניה: לא בעשרים מליון אזרחי ברית המועצות שמתו, מי ברעב ומי בחרב, מי בטיהורים אתנים חשאיים בחסות המלחמה ומי בהגנה על סטלינגרד ולנינגרד הנצורות.

     

    לזכרון הזה יש גם תמונה שכל ילד שגדל בברית המועצות מטביע בבנק הזכרונות הממלכתיים שבמוחו. חייל סובייטי מניף את דגל ברית המועצות על הרייכסטאג בברלין, סמל מוסכם לניצחון הרואי. לא רואים בתמונה הזאת קורבנות, ולא רואים בה חיילים ממדינות אחרות.

     

    רק בישראל

     

    בישראל מספרים סיפור שונה לגמרי. הגם שבמשך שנים הושם דגש ציבורי על מיתוס הגבורה בשואה, בסופו של דבר נשארנו עם נראטיב שראשיתו בחיים יהודיים פורחים, המשכו בצילה הכבד של אנטישמיות, וסופו במשרפות. סוף כזה הוא בלתי נסבל, ומכאן החיבור הנחרץ בין האפלפלאץ באושוויץ לבין דגל ישראל, בין שוועת הקורבנות לבין כוחו של צה"ל וה"לקח" הנלמד מן השואה בדבר הצורך המתמיד בעוצמה צבאית כערובה מפני הישנות שואות.

     

    בסיפור הישראלי אין מקום לקבוצה נערצת באוכלוסית ברית המועצות: הווטרנים – חיילי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה. לכל היותר, יש מקום לכמה מן השירים ששרו בדרך לנצחון, בגרסאות עבריות מעוקרות מכל קונטקסט. ישראל הרשמית איננה מעוניינת בסיפורם, משום שהסיפור שונה כל כך מן הנראטיב שאימצנו לעצמנו. שונה, ואולי אפילו מאיים על ההגמוניה של הסיפור המקומי. לכל היותר, תראו ישישים מגוחכים משהו, מדברים עברית קלוקלת (אם מניחים להם לדבר) מגיחים לרגע אל המרקע שלכם ביום הזה, ונעלמים מיד: מי הם? כיצד הם חיים? מה קרה לסיפורם כשהגיעו לכאן, וכיצד הם ממשיכים להילחם, באומץ לב ובנחישות עצומה ומול קשיים בלתי אפשריים, כדי שהסיפור המאחד שלהם לא יגווע כאן?

     

    סווטה רוברמן, דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הקדישה להם ספר מעולה, מאתגר ומרתק, ששזורים בו ראיונות עם עשרות מוותיקי המלחמה, בצד נסיון להבין את הפער העצום בין שני הסיפורים שלא מתחברים: השואה היהודית, והגבורה היהודית במדים סוביטיים.

     

    רוברמן הלכה אל אכולוסיית המחקר שלה – "הצעירים שבהם היו בני 75, רבים היו בני 80 ויותר ואחדים אף החלו את העשור התשיעי של חייהם", - כשהיא מצויידת לא רק באמפתיה עצומה אלא גם בהבנה הבסיסית שכל סיפור של מפגש בין המהגר למדינתו החדשה הוא סיפור מפגשם של נראטיבים שונים, לפעמים סותרים, ומתוך המשא ומתן המתנהל בין הנראטיבים נבנית לא רק זהותו התרבותית של המהגר במדינה החדשה שלו, אלא חלים גם שינויים מפליגים במטא-נראטיב של המדינה אליה היגר.

     

    שינויים כאלה עדיין לא התחוללו כאן: ספק אם יהיה מקום של כבוד לסיפורם של החיילים היהודיים. הם הגיעו מאוחר מדי. הם הגיעו כזקנים, ומצאו את עצמם בשולי החברה הישראלית. מבוגרים מכדי לעבוד או לחדור למעגלים חברתיים חדשים, וחווים במלוא עוצמתו את השבר שב"שיבה הביתה", שכן ההגירה לישראל איננה סיפור רגיל של שינוי מרכז החיים, אלא נראטיב של תקווה שנשענת על עבר משותף. כשהגיעו, גילו שסיפורם לא מוכר, לא משכנע ולא מתקיים כלל במרחב הציבורי הישראלי. "התרבות הווטרנית נותרה זרה לישראל", קובעת רוברמן, ויוצאת למסע אתנוגרפי מרתק במה שהיא מכנה – וודאי מתוך מודעות לאירוניה שבבחירת התיוג - "נבכיו של 'הגטו הרוסי'" .

     

    מחנק של צער, ואשמה

     

    הם מתאספים במתנ"סים שכונתיים שהואילו להקצות להם חדר, לרוב אחרי מאבקים ארוכים. הם בונים מוזיאונים זעירים בלי שום תמיכה ממשלתית, בעמל גדול ובאהבה ומתוך תקווה שעוד יגיעו אחרים, צעירים מהם, לראות וללמוד. "אל תשכחו להביא תמונות", מפציר חייל זקן אחד בחברים שלו, כשהם מכינים מעמדי תצוגה לעוד יום-זכרון, שהוא יום הניצחון.

     

    במאבק על שימור הזכרון, רוברמן יודעת, הם יינגפו מפני הישראליות. מחקר אתנוגרפי אינו אמור לעורר בקוראים שלו תחושות של מחנק בגרון, על סף בכי, אבל רוברמן מצטיינת לא רק בידענותה ובכתיבה הבהירה והקולחת שלה, אלא גם בכושר ספרותי ללכוד סיטואציות אנושיות מורכבות במלים פשוטות. כשהיא מתארת כיצד היא מתיישבת למלא שאלונים על עברם של הווטרנים, וכיצד אחת מהן מבקשת ששמו של הגדוד בו שירתה ייכתב בזהירות הראויה, כדי שלא יבלבלו בינו לבין גדודים אחרים בחזיתות אחרות, בעוד רוברמן יודעת שעוד מעט יימחה זכר הגדוד הזה יחד עם הזכרונות הפרטיים האחרים - אי אפשר שלא לחוש במחנק הזה, שהוא צער וגם תחושת אשם.

     

    ישראל לא השכילה למצוא מקום של כבוד לווטרנים בזכרון הקולקטיבי, מפני שבעלותם לישראל נראטיב השואה הממלכתי היה רב-עוצמה והגמוני במידה שדחתה סיפורים אחרים, ודאי סיפורם של חיילים-גיבורים-יהודים-סובייטים. והם סירבו לשאת את עלבון השכחה בשקט, וקמו להיאבק על הזכרון שלהם.

     

    לאט לאט, במאמצים עקשים, בנו לעצמם מועדונים קטנים בהם הם נפגשים, שם חוגגים את ה-9 במאי (שנחגג בישראל בשנות הארבעים והחמישים ועם השתלטות נראטיב השואה הממלכתי פשוט נשכח), שם חוגגים ימי הולדת ונפגשים כדי לחיות את הזיכרון ביחד. הם נאבקו וזכו בתמיכה של עיריית ירושלים ומקיימים את מצעד ה-9 במאי בכיכר ציון, ומתכוננים אליו חודשים מראש, בידיעה שאולי זה המצעד האחרון שלהם: יש בהם די תקווה כדי להתרגש מבואה של "מקהלה מבאר שבע", ודי אירוניה כדי לומר שחברי הבריגדה היהודית, אותם הם מבקשים להזמין למצעד, "זקנים פי שניים מאיתנו ובקושי הולכים". אבל גם הם-עצמם בקושי הולכים, כפי שמעיר להם סמיון, בן 89 ועדיין צועד בעת כתיבת הדברים.

     

    תגובות ממצעד אחד, במדרחוב הירושלמי: מה זה, הפגנה? מה הם דורשים? זה לקראת יום העצמאות? ניצולי שואה? באיזה מחנה ריכוז הם היו? - מעידות על עומק הפער, אבל לא מונעות מן הווטרנים להמשיך לצעוד. אחד אומר – אני מאושר. אני כבר בן 90, אבל לא תיארתי לי שאצעד בירושלים. ואחת מפוכחת יותר יודעת מהו עומקו של השבר: "באתי למולדת שלי. שם – איפה שנולדתי – היתה מולדת, אבל כאן, אני לא יודעת איך להגיד, זאת לא מולדת שלי. העיר שהילדים והנכדים שלנו יהיו מאושרים כאן".

     

    המעט שנעשה כדי להפוך את סיפורם של הווטרנים לחלק מן ההיסטוריה הרשמית של ישראל, נעשה מאוחר מדי. יש להם אנדרטה משלהם בהר הרצל, אבל לב אוסביצ'ר, שהיה ראש ארגון הווטרנים בעת הקמתה, האמין ש"הקמת האנדרטה כאן היא סימן לכך שזכר האנשים האלה לא ייעלם ויישאר בעם שלנו, באדמה הזאת". הוא טעה. הווטרנים נידונו לתבוסה במאבק על הזכרון.

     

    רוברמן מסכמת, לא בכתב אישום אלא בנימה מפוכחת: "אם נתעקש ונחפש אחר כוח פוטנציאלי שיכול לשמר את הנראטיב של הווטרנים, יש מקום לשאול אם המדינה תוכל לקבל על עצמה את התפקיד הזה. עבור המדינה, נרטיב החייל היהודי מן הגלות הוא שולי כיוון שאינו משרת את המדינה אלא טומן בחובו איום על המטה-נרטיבים הישראליים: מדינת ישראל כערך נשגב וכמקום בעל חשיבות עליונה לחיי היהודים, שרק בו יכול היהודי להגיע להגשמה עצמית, כולל יכולת לחימה...כאשר חוזרת ונשמעת הטעה כי מדינת שיראל היא הפתרון היחיד לגורל היהודים וכאשר השואה משמשת לא אחת לצרכים פוליטיים, כיצד אפשר לצפות מהמדינה שתעלה על נס את נראטיב החייל היהודי מן הגלות?"

     

    עוד שנים אחדות כבר לא יהיה מי שיצעד ויבליח בשולי המסך ב-9 במאי. יוותרו אנדרטאות. וספר אחד, מצויין ומבורך, שנאבק ביחד עם הווטרנים על עצם קיומם בזכרון.

     

    "זיכרון בהגירה, חיילי הצבא האדום בישראל" מאת סווטה רוברמן, הוצאת מגנס. 184 עמודים
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    ניצולי שואה ווטרנים של הצבא האדום בפורום לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ
    צילום: רויטרס
    לאתר ההטבות
    מומלצים