קנאה, אש שורפת
הדיבר האחרון בעשרת הדיברות, הדורש מאיתנו שלא לחמוד, הוא התובעני מכולם. לפי הקבלה, חשיבותו נובעת מכך שתיעול האנרגיות שלנו להימנעות מקנאה היא שתסייע לנו לנטרל את שורש הרע שבתוכנו ולשאוף להתפתחות אישית ואמיתית
מבין כל הרגשות הרבים המציפים את לב האדם, רגש הקנאה ידוע בעוצמתו השלילית, עוצמה המכלה כל חלקה טובה בו ובסביבתו. המקנא חומד את הצלחת חברו ובשל כך נכנס למועקה רגשית, שהרי לא יעלה על הדעת כי חברו, השווה לו בפוטנציאלים הכלליים, יהיה בעמדת יתרון. הקנאה המתעוררת גורמת לתסכולים, עצבות וכעסים ומכאן הדרך להתפרצויות זעם ולתחושת חוסר סיפוק קצרה .
ההיסטוריה היהודית רוויה בסיפורי קנאה שאינה יודעת גבולות ואף הסתיימו בפגיעות בנפש. בתנ"ך מוזכרים סיפורי קנאה דרמטיים רבים שתוצאותיהם טראגיות, לדוגמת קין, שבהתקף זעם רצח את אחיו הבל משום העדפת הבורא את מנחתו, סיפור יוסף ואחיו, שבשל קנאתם באחיהם הצעיר גלו למצרים ונענשו במוות טראגי "כעשרת הרוגי מלכות", ועוד מקרים רבים ונוספים המלמדים על כוחה ההרסני.
חכמי הקבלה לימדו כי עשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל ואשר מסכמים מהם הערכים החשובים באמת נחקקו על שני לוחות שבכל אחד מהם חמישה דיברות. הסיבה להפרדתם נעוצה באבחנה הברורה בין הנושאים בהם הם עוסקים. חמשת הדברות הראשונים עוסקים בקשר שבין האדם לבוראו ואילו האחרונים מלמדים מחויבות חברתית בין האדם לזולתו.
הדיברות החברתיים מתחילים באיסורים : לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר. אך הדיבר האחרון דורש מהאדם קדושה גבוהה וערך מוסף בדרגת המוסר האנושי: "לא תחמוד בית רעך...וכל אשר לרעך".
הסיבה לכך נובעת מהרגישות היתרה בנפש האדם. שהרי לא לרצוח עוד מתקבל על הדעת אך לא לחמוד ולקנא דורש מהאדם התמודדות קשה ומורכבת עם שורשי הרוע של הטבע האנושי. עינינו רואות את הרצף ההגיוני שבמדרג הדיברות המובאים מן הקל לקשה עד לדיבר התובעני ביותר, המהווה את היסוד המושכל המקפל בתוכו את המפתח להפרת כל הדיברות לפניו.
מקורה של הקנאה טמון בחוסר מודעות של האדם לעצמיותו ולמהותו. בשל העובדה שהוא איננו מודע לצרכיו האמיתיים, הוא שוגה בדמיונות שאילו היו לו את אותם הדברים שיש לחברו אז חייו יהיו טובים ואיכותיים יותר. הוא אינו מביט באושרו של חברו אלא בסממנים החיצוניים בלבד ואין זה משנה בעבורו אם אותם מרכיבים אכן גורמים נחת רוח לחברו. הוא משוכנע כי אם היה לו את הרכוש, הממון, המעמד וכולי שיש לחברו אזי יהפוך הוא לאדם המאושר עלי אדמות. תחושה זו, המקננת בליבו, מולידה עד מהרה עצבות, מרירות ודימוי עצמי נמוך.
לרוב, הדחף המניע את הקנאי לרדיפה אחר הממון ולצבירת רכוש אינו קשור בהכרח לרצונו להצליח כפי שהוא קשור לסירובו לכך שיהיה לו פחות ממה שיש לאחרים. רשפי האש הבוקעים מהרגשת הקנאה חורכים כל אפשרות של חשיבה בריאה ומובילים לעבר מבוך של חטאים.
המשמעותי והבולט ביניהם הוא פגיעת עין הרע, הידועה בקבלה כמסוכנת מאוד והשלכותיה השליליות הן רבות. על כך נאמר במשנה: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים אדם מן העולם" (ב', יא'). ועוד אמר ר' אליעזר: "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים אדם מן העולם".
האנרגיה השלילית, המשולחת כחיצי רעל, נובעת מקנאה טהורה ומעידה על הקנאי כאדם בעל צרות עין ונפש רעה . הנפגע ידע ויחוש זאת רק לאחר תוצאות שליליות ,כישלונות והרס.
אך האם אפשר להתגבר על רגש הקנאה ולנטרלו? תחילה יש לשאול עצמנו האם בכלל ראוי לבטלו הואיל וביסודה של הקנאה לתעל את האדם לאפיקים חיוביים המסוגלים להצעידו קדימה. חכמים הגדירו זאת עם הפתגם "קנאת סופרים תרבה חכמה", הגבול הדק העובר בין הקנאה השלילית לקנאה החיובית עובר דרך מכלול הערכים האינדיבידואלי המחייב ניתוח נכון של הנראה והנשמע.
בל נשכח כי בסיכומו של דבר מדובר ברגש דואלי. מחד, הוא הכרחי למימוש האישי ומאידך הוא עלול להיות שלילי והרסני. ולכן ספק אם ניתן לדכאו כליל ולמען האמת אין צורך לעשות כן. תפקידנו לתעלו לאפיק מועיל למען איכות חיינו ויישום האיכויות הקיימות בכל אחד מאיתנו
