לביית את העיר

"תיירות פנים" של עדי שורק מציע לנו טיול מענג, מבודח בחלקו, בין מראות עיר ומראות זיכרון ותובנות רגישות. הנה למשל היא מסתכלת בווידאו של נישואיה הראשונים, ורואה את עצמה ככלה (שימו לב לריחות הדודתיים): "מנשקת קרובי משפחה שהגיעו ממרחקים עמוסי בושם, מודעת למצלמה שתנציח את מבוכתי".

אצל שורק, בשונה מארנה קזין שכתבתי עליה כאן לפני כשבועיים, האיפוק איננו רק מעטה חיצוני המכסה על איזו פראות, אלא מהות עמוקה יותר. התבנית הספרותית הסופר-מסודרת שבחרה לכתיבתה משקפת משהו מזה: הספר הוא ברובו רצף קטעים קצרים המוגשים לפי סדר הא'-ב' של כותרתם (בשלושה נושאים: תל-אביב, חיפה ונשיות), תוך עלייה הדרגתית במספר השורות (א' – שורה אחת, ב' – שתי שורות וגו'), עם מספר מילים מדוד בכל שורה (עשר), ואפילו, בהקצנה מסוימת של העניין, עם ציון כמות המילים בסוף כל קטע. מצד שני, בתבנית הנוקשה הזאת יש דווקא איזו התחייבות לאי-הכבדה על הקורא - וזה אכן ספר אוורירי, המוגש בגרפיקה נעימה ואסתטית, והטקסטים בו כתובים רק בצד שמאל של הדף.

העברית של שורק מדויקת, קצבית, הדורה קצת (את המשפט המוכר ממשחק המחבואים היא מצטטת "כל העומד מאחורי ומלפני", במקום "מי שעומד" וגו'), ובכתיבתה יש איזו תכונה רישומית, במובן הציירי של המילה. לעתים הקטע כולו הוא רק פסיפס צבעוני של פרטים ורשמים. הנה משורטט לעינינו בקצרצרה רחוב בלפור בת"א: "ידוע בתמרורי העצור המרובים שבו ובמכון לחקר השד וביופיו המוצל המלווה את מהומת שכנו – שנקין". והנה תמונת רחוב פלורנטין שבו התגוררה איזו תקופה: "כבסים מתנופפים מן הגגות, מוזיקה מרעישה בלילות, תנועה ערה לכיוון פאבים ופיצוציות, מרפסות מפויחות שמנסות להתעלז בעזרת עציצים וצבעים עזים של מעקות", ואחרי שהיא ניקתה פאנלים ותלתה מדפים והתארגנה בדירתה החדשה, "רק אז חשתי בריח קל של זבל שמלווה את הרחוב. זה שמחריף עם ערב ונמהל בחיי הדירות המתמוטטות ובקירות". מי שהסתובב ברחוב הזרוק והחיוני הזה, מכיר.

בשונה ממחזור הא'-ב' התל אביבי, המופשט משהו, המחזור החיפאי, שהוא זיכרונות ילדותה בעיר, הינו רגשי יותר, ומסופרת בו בין השאר אהבתה הגדולה לים, שאליו היתה נוסעת דרך רח' פרויד (שם מתוק מבחינתה): "נהגתי לנסוע בו בטרמפים (נדמה לי שזה אחד הדברים היחידים שהסתרתי מהורי, חוץ מאשר את רגשותי), לרדת אל הים המשכר בתכול הרחוק שלו, לבלוע את האוויר בחופיו הנידחים, הריקים... לצוף על גלים גדולים, רכים".

מחזור "א'-ב' נשים" מציע, כמצופה משמו, כמה וידויים מסקרנים, למשל איך שורק אספה בילדותה חוברות "פלייבוי" ומה עשתה כשהאוסף התגלה, ואיך (תחת הערך "זין") נעשה בה מעשה מגונה כשהיתה בת שש, בידי בנה החייל של הגננת, אבל, וזה לא-פחות מעניין, האירוע עבר עליה כמדומה ללא טראומה: "הוא ביקש שאשחק לו במוט ההילוכים, להזיז ימינה ושמאלה. את הסיפור סיפרתי לחברתי הטובה שנים ספורות אחר כך כאנקדוטה משעשעת וחסרת פשר".

דווקא כשהכותבת מגיעה לערך "שדיים", היא נתקפת אי נוחות, ומייד עם אזכור המילה עוטפת אותה במשפט מערפל, משעשע בפתלתלותו. שימו לב למיצוע: "יכול להיות שהקושי בכתיבה על שדיים נעוץ במיצוע שבין אינטימיות חסרת פשר, גופנית לגמרי, כמו כף ידי, או כמו, נניח, הברך שלי, לבין אתר פומבי, המתעגל בתווך בין מהדורת חדשות יומית לצילומי אופנה או סרטי פורנו", וכו' וכו'. רק לאחר כמה שורות מתבהרת התמונה, כשהיא מעידה בחטף דווקא על יפי שדיה: "אולי הקושי קשור בכך שהן יפיפיות אך לעולם נדמות כבלתי מספיקות, מבישות". ליתר ביטחון שאלתי את אשתי מהי צורת החזה העטוף ב"חזייה b85" - כשם הכותרת שנתנה שורק לקטע אחר, שעניינו חזיות - והיא ענתה שאלה פרופורציות מאוד יפות. ובכן, נחה דעתנו. היה כאן, אחרי הכל, צירוף כלשהו של ביישנות, צניעות, וכמדומה גם השווצה קטנה ומסתתרת.

בחייה התל-אביביים עסקה שורק בין השאר בציור על קירות ורהיטים, ולפני כשנתיים החלה לערוך את סדרת "ושתי" בהוצאת רסלינג. ושני הצדדים האלה, צד הציירת וצד העורכת, בהחלט משרטטים את מסלולו של התייר-הקורא בספר. בלא מעט מהרחובות המופיעים בא'-ב' התל אביבי שורק התגוררה בשכירות. כילדה, על פי עדותה בספר, היא נדדה עם הוריה בין הרבה דירות מגורים, והדבר חרה לה (בערך "הרמוניה" היא כותבת בין השאר: "דירה יפה ונקייה זו הרמוניה, כשלא צועקים בבית, זו הרמוניה". גם אחד משני הקטעים האחרונים בספר, קטעי חלום יפים ומשוחררים, עניינו ביקור מנוכר ומשתק בבית הוריה בניו-ג'רסי). במובן הזה, הא'-ב' הרחובי בספר המעודן והמהנה הזה הוא אולי איזו דרך משלה לביית לעצמה את העיר.