אהובי היקר, אני מתפטרת
זה לא היה כך כשהסכמתי שנעבוד יחד. זה בכלל לא היה התחום שלי, לא מה שעניין אותי לעשות בחיים, אבל נסחפתי אחרי החלום העסקי שלך. האמנתי שנהיה צוות לעניין. שכחתי שאסור לערב עסקים עם תענוג. שכחתי שבסופו של דבר אתה הוא הבוס, ואין לי אפילו באוזני מי לקטר עליך
אהובי היקר, אני מתפטרת. הלכתי מהמשרד ולא אשוב עוד. פיניתי את החדרון הקטן שהקצת לי, זה עם הפרקט המתקלף והחלון שפונה לרחוב המסגר. בימים מכוניות מצפצפות ובלילות הומלסים מטפסים אל הפתח וממבקשים ממני נשיקה ופיתה עם חומוס. ארזתי את כל הציוד ואת הקלסרים והעמסתי על מונית. לפני שהלכתי, כיביתי את המזגן, לא כמוך, ששוכח אותו דלוק כל הלילה ובבוקר מגלה אגמים גדולים של מים מציפים את המסדרון.
לא היינו כמו זוג החברים הזה, שהקימו מאפס את הביזנס שלהם. משגשגים, מתחתנים, מוכרים ומביאים ילדים. עובדים מהבית, ובין טיטול לשטיפת כלים, מתקתקים מוצרים. אנחנו התחרינו בינינו מי עובד טוב יותר, למרות שהמילה האחרונה היתה תמיד שלך והיא בדרך כלל היתה "לא". הוצאתי אותי מדעתי. לא הייתי העובדת החרוצה והמצטיינת כמו החברה התומכת והמפרגנת שהייתי קודם לכן. לא עמדתי בציפיות שלך. ויחד עם העובדת שמדי יום חוזרת מותשת, הפכה גם החברה לעצבנית ועצובה. לא היה לי בן זוג לקלל איתו את הבוס, היה לי את הבוס במיטה.
הודעתי לפקידה שאני עוזבת. היא בת של שכן שלך או משהו, אוטוטו תתגייס ובינתיים היא לועסת מסטיק, משייפת ציפורניים ומסננת לך את השיחות. בפעם הבאה שאתקשר אליך, זה לא יהיה מהקו הפנימי, לא תענה לי על ספיקר ותשגר אלי פקודות מבעד למחיצה הרעועה שמפרידה בינינו. זה יהיה כמו פעם, לפני ששכרת את שירותיי, בקול מתפנק, תשאל מה נעשה הערב ותגיד "אני אוהב אותך". שישמעו גם במשרד הסמוך. לא כפי שחששת לעשות אחר כך, במשרד. בדרך כלל נהגת למשוך אותי מהחדרון ולעיני כולם, לרקע קולות הלעיסה של הפקידה, העמדת אותי על מקומי, מפרט מה עשיתי לא בסדר, שחלילה אף אחד לא יפספס, גם לא השליח שבדיוק הגיע עם חומר בשבילך.
שמעתי את העובדים מלחששים במטבחון
מעולם לא החמאת, גם לא כשהבאתי לקוחות או תרמתי לרווחים, שלא יחשבו חלילה שזאת הפרוטקציה שהביא אותי עד הלום. כאילו שהם לא יודעים שבסופו של יום אנחנו מתכרבלים באותה המיטה. שמעתי את העובדים מלחששים במטבחון, לא משתפים אותי ברכילויות העסיסיות, נרתעים מנוכחותי בחדר. ואני מפעילה את המיקרוגל וסופגת את כל החנופה המדומה מהם. רק כעבור שבועות ביקשה ממני נטע, זאת שאהבת ואחר כך פיטרת, זאת שחשבתי שמנסה לפתות אותך כשהסתגרתם לישיבות פרטיות בערבים, העלאה בשכר. כאילו העובדה שאנחנו חולקים אותה מיטה מעניקה לי סמכות בכל הנוגע לכספים של המשרד. הרי בכל חג אני זאת שקיבלה את התלוש הכי נמוך.
זה לא היה כך כשהסכמתי שנעבוד יחד. זה לא היה התחום שלי, לא זה מה שעניין אותי לעשות בחיים, אבל נסחפתי אחרי החלום העסקי שלך. האמנתי שנהיה צוות לעניין. שכחתי שאסור לערב עסקים ועונג. שבסופו של דבר אתה הוא הבוס.
מי זאת הלקוחה המסתורית עם מעיל הפרווה
ראיתי כל מה שעשית במשרד. מעלעלת ביומן הפגישות שלך, כן, אצבעותיי הגיעו גם לשם, מוודאת היכן אתה ומדוע התעכבת כל כך הרבה זמן בהפסקת צהריים, ומי זאת הלקוחה המסתורית עם מעיל הפרווה והשיער המבריק. פוחדת לאבד שליטה לפני כל העובדים, שלא יחשבו שמערכת היחסים שלנו לא יציבה.
אבל כשרבנו בעבודה, זה אף פעם לא נשאר שם, בין הפקס למכונת הקפה, או נגרס לחתיכות נייר. אתה אמנם הצלחת להפריד בין שני העולמות, טומן את הקונפליקטים העסקיים עמוק במשרד, לוקח אותי לדייט, לנופש בצפון, אוהב אותי ומסרב לדבר על תלאות היום. אבל אני, נוטרת טינה, מרימה טלפונים, חוקרת מה לגבי מס הכנסה, מביאה למיטה את הדפדפות ואת הפרוטוקולים, כופה עליך בכוח לחזור לעבודה גם כשאתה כבר בבית. לא מסוגלת להתפצל לשניים. להיות העובדת, ואז חברה.
כשהמצב הפוך:
שווה לשכב עם הבוסית
שרית פרקול
סקר שנתי שערך אתר CareerBuilder.com בנושא רומנטיקה במקום העבודה העלה, שכמעט 4 מכל 10 עובדים יצאו לדייט עם מישהו בעל עמדה בכירה בארגון. לרבע מהגברים גם יצא מזה קידום, לנשים זה פחות הצליח
כל מה שרציתי היה מילה אחת טובה שתמריץ אותי ותזרוק אותי בארבע בלילה אל המשרד, כמו שעשיתי פעם, תחושת האדרנלין מדירה שינה מעיניי. אבל אתה שתקת, וכשלא שתקת - צעקת. האם כך אתה באמת רוצה אותי לצידך בכל שעות היממה? מה אתה זוכר אחרי הכל, את הדגדוגים בחוף הים, או את הפרזנטציה העלובה?
קודם את המפלצת, ואחר כך את האביר
אילו היינו שותפים שווים, או הייתי עובדת ואז הופכת לחברה שלך, אולי היה המצב אחר. גם אז בוודאי העובדים היו מרכלים, איך הפכתי מעובדת לבת זוגו של הבוס, אבל אז לפחות הייתי מכירה קודם את הבוס, ואחר כך את האדם. קודם את המפלצת, ואחר כך את האביר. היינו יכולים לעבוד יחד בכיף, אם לא היית מתערב לי אלא רק מייעץ, אם לא היית דוחף אותי קדימה בבעיטה, אלא מכוון ביד ענוגה.
היום אני הולכת, ומישהי אחרת תבוא. היא תירש את מקומי, ואני אגיע לביקורים חטופים. מצנזרת את המבטים המופתעים שתוהים אם פוטרתי או נפרדנו. ומישהי אחרת תשב כאן. תוכלו לריב כמה שתרצו. בערב תחזור הביתה אלי. לא נדבר עוד על סכומי כסף או על לקוחות, לא נתנצח על גישות שונות, היכן לפרסם וכמה זה עולה. אשאל איך היה בעבודה, וה"בסדר" החלש שלך יספק אותי. לא אדע עוד שגרמת לה לדמוע, שחיבלת לה בפגישה, שדרשת סקיצות למחר, שיצאת לארוחת צהריים עם הבלונדינית המסתורית. את העבודה נשאיר מחוץ לסדינים או להפך, כמו פעם, תגרור אותי פנימה למיטה ותשאל מי זה הבוס הנורא שלי הזה, שאני כל כך פוחדת ממנו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
