מלחמת השחרור
הבלונדינית מבינה שאין ברירה, צריך ללכת אחרי בר רפאלי ולהחליף את "העושקת"
למרות ש"הרקדנית" שגררה אותי למסיבה הבטיחה לי "ערב סולידי", מצאתי את עצמי מוקפת ממורמרים נטולי חלטורה עם מבט יהיר בעיניים שכולו אומר "יכולתי בכיף להנחות בימת בידור באור עקיבא, אבל בחרתי לוותר על הסיוט!". בתוכנית האמנותית של הערב: נאומים בסגנון "אני צריכ/ה להחליף עושק/ת". על האש: היציאה מהארון של יהודה ונינט.
ניסיתי להתעלם מהאנרגיות השליליות שרצו על הגג והתמקדתי בפירוק הסטייק שלי משומנים ועצמות (מה שהותיר אותי עם תפוח אדמה. פחמימה ארורה), אבל מכל עבר בצבצו משפטים בסגנון "העושק שלי לא משקיע בי", "העושקת שלי לוקחת לי יותר מדי עמלות" ו"כל הקריירה שלי היא בזכותי, למרות שהעושק שלי לוקח על זה קרדיט". ככה זה אצלנו, לא משנה כמה "העושק" שלך עובד בשבילך, תמיד "העושק" של השכן מכניס יותר ירוקים מ"העושק" שלך.
הכל היה טוב ויפה בערב הסטייקים, "הקרייריסט" השתלב יפה בשיחות הכלום שהתנהלו וכולם קיטרו על עצמם, עד שחדרה למתחם המנגל "הכוכבת" שבחרה, כך היא טרחה להדגיש בכל רגע נתון, שלא לחלטר בערב יום העצמאות ומיד שפכה מבלי שנתבקשה את רשימת הפרויקטים שלה (תפקיד אורח בטלנובלה, פיצ'ר וריאליטי) לחצי השנה הקרובה.
"מי העושקת שלך?", "את מרוצה ממנה?", "כמה היא לוקחת ממך?" התחילו לחקור אותה בולסי הבשר. ככה זה אצלנו, כשלמישהו הולך קלף, כולם עורקים ל"עושק" שלו, גם אם אין ל"עושק", כמו ברוב המקרים, קשר ממשי להצלחת הטאלנט שלו. כל זה בתוקף כמובן עד שמגיע "העושק" החם הבא שמושך אליו את כולם וחוזר חלילה.
אין ספק, הביצה המקומית היא תופעת טבע אמיתית שבה נדידת הטאלנטים מ"עושק" ל"עושק" היא מרשימה יותר מנדידתם של נילס הולגרסן ואווזי הבר. תשאלו את מיטל דוהן ונטלי עטייה, שנטשו את עובד מחפוד וחזרו אליו כאילו מעולם לא הכפישו זה את זו בכל עיתון אפשרי.
בסוף הערב, כשהייתי רוויה ביותר מדי וודקה רדבול ובשר, שסביר להניח שימשיך להתעכל בגופי עד ליום העצמאות הבא, היתה לי הארה: הגיע הזמן להחליף את "העושקת" שלי.
אחרי ארבע שנים וחצי של נאמנות אינסופית ל"עושקת", שבמהלכן צלחתי אודישנים חשובים והבאתי קבלות לכישרוני ובעיקר חשבוניות בסוף החודש, הגיע הזמן לנוע קדימה, לעלות כיתה ולמצוא את "העושק" הבא, שימציא אותי מחדש וימצא לי כבר פאקינג תפקיד בסרט איכותי.
יומיים אחרי החג התייצבתי במשרד "העושקת" רק כדי למצוא אותה מפלרטטת עם "הרקדן", הרכש המקצועי החדש והחם שלה בעקבות טרנד הרקדנים שמשתלטים לאחרונה על התעשייה. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה היא פלירטטה איתי, "שימנה" אותי בעסקית ברפאל או לחלופין סגרה לי תפקיד חדש, ומכיוון שלא הצלחתי להיזכר מתי אפילו קיבלתי ממנה מילה טובה, הבנתי סופית שהפרידה ממנה היא צעד מתבקש לשני הצדדים.
"איזו הפתעה!!!", היא צהלה לעברי בקריאה מזויפת כשראתה אותי חודרת למרחב הראייה שלה. "היית באודישן באזור ובאת לבקר?".
"רציתי לדבר איתך על משהו", עניתי בלקוניות, תוך כדי הוספת עקיצה, "ולא הייתי בשום אודישן. כבר חודשיים".
"את יודעת שאני נורא עסוקה", הדגישה את המשפט בפני הרכש החדש שלה. "חבל שלא קבעת פגישה דרך המזכירה. אם זה בקשר לסדרה של סיגל אבין, אז היא כבר סגורה ובכל אופן אני תכף יוצאת ללאנץ' בסושי סמבה. הייתי מציעה לך להצטרף, אבל זאת פגישת עבודה".
"זה יהיה מאוד קצר. אני צריכה ממך רק דקה", השבתי.
"במה אני יכולה לעזור לך, מותק? אני מקווה שזאת לא השיחה החודשית של 'את לא שולחת אותי למספיק אודישנים', כי לפני שאת מתלוננת רק שתדעי לך שזאת תקופה מאוד יבשה בתעשייה. החגים...", היא השתמשה בתירוץ השחוק של "עושקי" העיר, שאצלם החגים מתפרסים על פני כל השנה.
"החלטתי לעזוב אותך!", הפלתי את הפצצה בפני ההמומה כאילו לא ידעה שמערכת היחסים בינינו, כמו בין כל טאלנט ל"עושקו" היא כרוניקה של מוות ידוע מראש.
ניסיתי לרכך את המכה ופצחתי בנאום על חיפוש עצמי ושאר בלה בלה בלה, והיא מצידה, במקום לשכנע אותי לחזור בי מהחלטתי, או לחלופין לפתות אותי בלהיות הכתבת החדשה של גיא פינס (כמו שהיא מבטיחה לכל בשר טרי שנכנס למשרד), פצחה בצווחות אימים של "אני עשיתי אותך", "בלעדיי את אפס" ובשביל הגרנד פינאלה הוסיפה, "את תהיי שרופה בתעשייה אם תלכי ממני", כאילו שהיא רפי עגיב ואני בר רפאלי.
מכיוון שמרגע זה השיחה, שהפכה למונולוג אימה, הלכה והידרדרה, קמתי ממקומי, נפרדתי לשלום ואמרתי יפה תודה, שלום ולא להתראות. בעודי פוסעת לעבר הדלת היא המשיכה לצווח עליי אחוזת אמוק כאחמדניג'אד וצרחה משהו על כך שהמלחמה רק נפתחה ושאני עוד אשמע ממנה ומסוללת עורכי הדין שלה. הכי בטי רוקאווי מצידה.
ביציאה מהמשרד היה ברור לי שזה עניין של יומיים עד שבאחד ממדורי הברנז'ה באינטרנט, שצמאים לכל בדל של הכפשה, יופיע אייטם ובו הדלפה על איך היא העיפה אותי מהסוכנות שלה ואיך אני כישלון גדול, בדיוק כפי שעשתה לכל מי שהעז לקום ולעזוב לפניי. אומנם אני שונאת מלחמות וכל חיי ברחתי ממריבות עם חברות, משפחה או בעבודה, אבל בפעם הראשונה בחיי שמחתי לפתוח חזית. לפתוח את מלחמת השחרור שלי בדרך לעצמאות כלכלית ומקצועית.
בינתיים אני לבד, מיישמת את הפתגם "אם אין אני לי, מי לי" וממתינה ל"עושקת" החמה הבאה שתאמץ אותי לחיקה. אני לא דואגת. אצלנו בביצה עטים על כל פיסת בשר במהירות האפשרית. עניין של שבוע-שבועיים ויש לי "עושק" חדש לשנוא.
נ.ב
מעניין אם לאייל טייב יהיה זמן לנהל גם אותי. אני צריכה למשוך בחוטים ולברר את זה.
כל קשר בין הדמויות למציאות אינו מקרי ביותר.
