וונדרלנד

בעמק יפה, בין כרמים ושדות, עומד בניין בין שתי קומות. ומי גר בבניין? הבני זונות עם הכי הרבה מזל בעולם.

תסלח לי לאה גולדברג על השימוש ב"דירה להשכיר" ותסלחו לי אתם על האי-דיוקים - אמריוויל היא עיירה, לא עמק, מסביב לאולפני פיקסאר אין שום כרם וחוץ מזה אף אחד לא גר שם - אבל מאז שאוטובוס העיתונאים עבר דרך השער העצום ומתחת לאותיות הפלדה השחורות של לוגו החברה, השורה הזאת מתחננת לצאת לי מהסיסטם. אז הנה, היא יצאה. ועכשיו אפשר לדבר בנחת על אנימציה ממוחשבת, יצירתיות מאורגנת ודגני בוקר, שלושת עמודי התווך של בית ההפקה המצליח ביותר בהיסטוריה של הוליווד במונחי הכנסות-פר-סרט.

עוד מעט ניכנס פנימה ונתייצב בלובי העצום, אבל קודם בואו נדבר קצת על מה שרואה "נוכרי מן החוץ!" - כפי שמצוין בתג המצוין שמקבל כל אורח באולפן - כשהוא בא לבקר את הפיקסארים בשעת צהריים. הדבר הראשון שבולט לעין הוא שאלוהים (או כפי שהוא מכונה כאן, סטיב ג'ובס), בנאות דשא הרביצם. ולא סתם, אלא 64 דונם של נאות, ולא רק של דשא, אלא גם של גבעות קטנות ומגרש כדורגל ואולם ספורט ובריכה פתוחה ומחוממת. את כל זה ראינו אנחנו, חברי "העיתונות העולמית", בדרך הקצרה מהשער אל המבנה המרכזי. עברנו אותה ברגל, חוויה נדירה לכשעצמה בחוף המערבי, אבל לא נדירה כמו לראות את מי שאייש באותה שעה את הגבעות ואת המגרש ואת הבריכה: חבורה של אוקסימורונים מהלכים, בועטים ושוחים. חבורה של שכירים מאושרים.

שניים רוכבים על חדי-אופן, או חד-אופניים או איך שלא קוראים לזה, בשבילים המרוצפים שחוצים את הגבעות. חמישה יושבים סביב שולחן פיקניק ומריצים קטעים, ו-22 אחרים עסוקים במשחק כדורגל בגודל טבעי (ובואו נשים בצד את העובדה שזה לגמרי לא טבעי לאמריקאים לבעוט בכדורים שאינם פחוסים). בקיצור, זה היה כמו להיכנס לסצינה מתוך "צעצועים" עם רובין ויליאמס - או, מכיוון שבטח לא טרחתם לראות את הסרט המחורבן ההוא ואם כן טרחתם אז בטח הדחקתם, כמו למצוא את עצמך במפעל שמת והגיע לגן העדן של האיגודים המקצועיים.

"זה לא ייאמן", אמר לי עיתונאי בלגי אחד, "תראה איך כולם מחייכים".

"כן", השבתי בעודי מצית את הסיגריות של שנינו, "גועל נפש".

באמת, זוועה. זוועה להסתובב באולפן שמעולם לא נכשל; זוועה לראות את סביבת העבודה המושלמת; ובעיקר, אבל עכשיו ברצינות, זוועה לחשוב שבדיוק 20 שנה אחרי שהוא נולד, העתיד של הפלא הזה תלוי פתאום בגחמות של תאגיד.

אתם מבינים, פחות מחודשיים לפני שנחתנו בסן פרנסיסקו נחתמה עסקת ההשתלטות של "דיסני" על פיקסאר. 7.5 מיליארד דולר שילם התאגיד כדי לנכס לעצמו את חברת ההפקה שהיתה האחראית הישירה להצלחות הכי גדולות שלו בעשור-וקצת האחרון - מאז "צעצוע של סיפור", דרך "באג לייף" ו"למצוא את נמו" ועד "משפחת סופר-על" - ומה שבאמת עניין את העיתונאים, אפילו יותר מהסרט החדש "מכוניות", הוא מה יהיה עכשיו. האם פיקסאר תשמר את המעמד העצמאי שלה, את המדיניות של "אנחנו עושים סרטים בקצב שלנו ולא מעניין אותנו אם העבודה על כל אחד מהם נמשכת שלוש שנים", את הטאץ' הייחודי שלא נראה כמוהו באנימציה מאז ימי הזוהר של ה"לוני טונס" בשנות ה-40 - או שתיבלע בתוך המכונה הענקית של דיסני.

לתשובות (החלקיות מאוד, אני מזהיר מראש) נגיע בהמשך; כרגע אני מספר לכם את זה כדי שתבינו למה אביב 2006 היה רגע כל כך מיוחד להתייצב בו בשערי פיקסאר. מיוחד כי האולפן בדיוק עמד לשחרר את הסרט הכי מורכב שלו עד היום, מיוחד כי דווקא כשימי העצמאות שלו הסתיימו הוא חגג 20 שנות פעילות - ומיוחד גם בשבילי, כי בדיוק 20 שנה קודם נאלצתי לבכות קצת לאמא כדי שתקנה לי את הספר שציין, גם אם לא ממש בכוונה, את תחילת עידן פיקסאר בתולדות הקולנוע העולמי.

אני לא זוכר כמה בדיוק עלה Industrial Light & Magic: The art of special effects, אבל אני כן זוכר שזה היה המון. ואנחנו מדברים פה במונחי 1986, לא ההמון העלוב הזה של היום. הספר ההוא, או בעצם יותר אלבום מאשר ספר, יצא לכבוד עשר שנות הפעילות הראשונות של ILM, חברת האפקטים המיוחדים של ג'ורג' לוקאס; ולמרות שהוא התפרס על פני 279 עמודי A4, ועוד באנגלית, קראתי אותו מכריכה לכריכה. זה פשוט היה מינימום הכבוד שיכולתי לעשות לאנשים שאשכרה עיצבו לי את חלומות הילדות, וגם לאמא שלי, שכמה דמעות הספיקו לשכנע אותה לקנות לי אותו כ"מתנת יום הולדת מוקדמת" (אם אפשר לקרוא ככה למשהו שאתה מקבל באוקטובר על חשבון אירוע שחל בפברואר, ללמדכם שעם כל הכבוד לכוסיות, אין על יכולת המיקוח של ילדים).

ג'ון לאסטר. בעצם זה סיפור למבוגרים שגם ילדים יהנו ממנו 

הפרק האחרון בספר, שאני מחזיק עכשיו ודואב את מה שעשה לו בלאי של 20 שנה (עוד דבר שעם כל הכבוד לכוסיות, וזה), נקרא "סרטים דיגיטליים: תרחיש עתידי". אבל מה שמתואר שם בעיקר הוא הימים הראשונים של השימוש במחשבים בתעשיית הקולנוע, דרך שלושה ציוני דרך עיקריים: העבודה על מה שנחשב לדמות הדיגיטלית הראשונה בהיסטוריה של הסרטים, אביר דו-ממדי שמזנק מתוך ויטראז' ב"פירמידת הפחד" (שלגמרי במקרה הוא עוד סרט של בארי לווינסון שלא ראיתם, וחבל, כי הוא סיפור נחמד-להפתיע על שרלוק הולמס הצעיר); הקמת מחלקת האנימציה הממוחשבת של לוקאספילם; ובעיקר היהלום שבכתר המחלקה הזאת, תוכנה ייחודית שנוצרה במיוחד כדי ליצור את מה שנקרא "מניפולציה דיגיטלית של פילם". תוכנה - ובאמת צר לי, מר "אני עוד יותר חנון ממך", שאתה כבר יודע את זה - בשם פיקסאר.

נו, ותראו איך שגלגל מסתובב: האנימטור שקרע את התחת על האביר ההוא היה ג'ון לאסטר (יש לבטא כמו לנקסטר. רק, כאילו, בלי ה"נק"), אז עובד זוטר אצל לוקאס והיום הזרוע הקריאייטיבית בטרויקה שמנהלת את פיקסאר ובמאי הבית שלה ("צעצוע של סיפור", "באג לייף", "מכוניות"), שלא לדבר על מנהל האנימציה של דיסני - ג'וב שהוא קיבל במסגרת העסקה שהוזכרה לעיל ועוד תוזכר בהמשך. מחלקת האנימציה של לוקאס נמכרה בערך חודש אחרי הדפסת הספר דלעיל לסטיב ג'ובס, מייסד "אפל", תמורת 10 מיליון דולר; ואילו פיקסאר הפך משם של תוכנה לשמה של החברה החדשה שקמה מתוך אפר המחלקה של לוקאס.

עכשיו, לאור ההיכרות המוקדמת שלי עם החיתולים שמהם יצאה פיקסאר, אתם יכולים להבין למה לראות אותה במו עיני היה סוג של סגירת מעגל מבחינתי; לאור העובדה שנהרסתי בזמן אמת מהאביר ההוא, למה ההזדמנות לראיין את לאסטר במגרש הביתי שלו היתה כל כך מסקרנת בשבילי; ובעיקר, מכיוון שג'ובס מכר ב-7.5 מיליארד את מה שקנה מלוקאספילם ב-10 מיליון, ומכיוון שכולנו ראינו את "מתקפת המשובטים", למה הדבר הראשון שעלה לי בראש ברגע שהתייצבנו בלובי של פיקסאר היה: "הממ, אז ככה נראית הטעות השנייה הכי גדולה של ג'ורג' לוקאס".

שני דברים מוציאים מיד את העיניים: רצפת פרקט קצת יותר גדולה מאשר במדיסון סקוור גארדן, ובניגוד שלא צריך להיות מעצב פנים כדי להבין את ההיגיון שמאחוריו - קורות עצומות של פלדה גסה ומושחרת, מהסוג שממנו פיסלו את הלוגו שמתנוסס מעל שער הכניסה. רוצה לומר - באופן שנראה קצת כמו מחווה ארכיטקטונית לשמה של החברה-האם-לשעבר, "תעשיות אור וקסם" - שהמקום הזה הוא קצת מפעל וקצת מגרש משחקים. וכן, כשאני אומר מחווה אני מתכוון ל"תאכל חרא, לוקאס".

אבל זה רק הלובי, שלמרות גודלו מהווה משהו כמו פרומיל מהשטח העצום של הבניין. השאר - המקום שבו, וצר לי אם אני נשמע כמו רם גלבוע כשהוא מראה לבחורה את חדר השינה שלו, מתרחש הקסם - מחולק למשרדים מרווחים של עובד-שניים, שלפחות על פי המעט שהורשינו לראות, מלאים פחות במחשבים ויותר בצעצועים. כל מי שצפה אי פעם בתוספות הדי.וי.די המיוחדות של סרט אנימציה בטח מכיר את השימוש שאנימטורים עושים במשחקים ובצעצועים כחלק מתהליך העבודה, אבל כאן הם נראים יותר כמו חלק מהעיצוב. וזה עוד לפני שדיברנו על הדמויות בגודל אדם מ"משפחת סופר-על", שממוקמות בכל פינה. אבל מה שבאמת מרשים, אפילו יותר מכמות הצעצועים, הוא התחושה (שמהר מאוד התבררה כעובדה) שכל סמ"ר במבנה העצום הזה תוכנן עד הנקודה העשרונית - ואחר כך נבנה בעבודת יד.

"תגידי", שאל אחד העיתונאים את המארחת שלנו, שאלוהים (האמיתי, לא ג'ובס) יסלח לי אבל שכחתי את שמה, "כמה כסף הושקע בבניין הזה?".

"אני לא זוכרת את הסכום המדויק", היא ענתה, "אבל אני כן יכולה להגיד לך שזה היה מה שהרווחנו מ'באג לייף'".

עכשיו קחו את ה-360 מיליון דולר שהסרט ההוא גרף ברחבי העולם, תורידו בערך 50 אחוז (לבעלי האולמות), עשו את זה שוב עם השארית (כי בערך חצי הלך למפיצה, דיסני), תראו מה נשאר - ותגידו לי אם יועץ הפנג-שווי שהמנכ"ל שלכם הביא עדיין נראה כמו כזאת השקעה.

עם כל הכבוד לרעיון של שתי קומות ב-90 מיליון דולר, מה שבאמת הפתיע אותי זה שאם חציתי את הביי-ברידג' מסן פרנסיסקו לאמריוויל כשהראש שלי מתפוצץ מרוב שאלות על אנימציית מחשב - ובהחלט חציתי, והוא בהחלט התפוצץ - הרי שתוך בערך שתי דקות בפיקסאר, פתאום עניין אותי צירוף מילים אחר לגמרי: תרבות ניהול.

ג'ובס (יו"ר), אד קטמאל (נשיא ועוד פליט של לוקאספילם) ולאסטר (סגן נשיא) אולי עשו נס כשהקימו וניהלו אולפן שמעולם לא נכשל בקופות, אבל איכשהו אפילו ההישג הזה מתגמד מול מה שכבר הגדרתי כסביבת העבודה המושלמת. וכשחושבים על זה, אפשר לסכם את כל הסיפור בשתי אנקדוטות שזרקה המארחת נטולת-השם שלנו: הראשונה נוגעת לדגני בוקר, והשנייה לשירותים. ליתר דיוק, לעובדה שסטיב ג'ובס דרש במפגיע מהארכיטקט שבכל הבניין העצום הזה יהיה רק חדר שירותים אחד.

"אה", הימהמה בנימוס הולנדי עיתונאית אחת מנורבגיה - סתם נו, מהולנד - "לא עובדים פה 700 איש?".

"יותר כמו 800, האמת, אבל סטיב חשב שזה יעזור לאנשים להתקרב אחד לשני".

כן, חשבתי, הרי אין כמו אחוות העובדים שנוצרת כשאתה משתין על הרגל של ג'ורג' מהנהלת חשבונות. וכנראה שבסוף גם ג'ובס חשב ככה, כי אחרי "משא ומתן מתיש" עם הארכיטקט הוחלט להקים שישה חדרי שירותים. אבל תחשבו רגע על יו"ר שמקדיש מחשבה לעניין כזה - פעוט, מוזר ומגוחך ככל שיהיה. ואם זה מפתיע מצידו של כל מנהל, זה מפתיע במיוחד לגבי ג'ובס, אדם שנחשב עד היום לנוגש העבדים הראשון של ההייטק.

מי שקרא קצת על ההיסטוריה של "אפל" או ראה את סרט הטלוויזיה "הפיראטים מעמק הסיליקון", שעוסק במלחמת אפל-מיקרוסופט של שנות ה-80, יודע בדיוק במה מדובר. למי שלא, מספיק להזכיר רק סצינה אחת - ושיהיה ברור, מדובר בסצינה שיש מספיק עדויות לכך שהיא קרתה באמת. אנחנו במשרדי "אפל", ומתכנת עם עיניים כבויות נרדם מול המסך שלו מרוב עייפות. זה שיא תקופת ה"מחויבות למקום העבודה מתבטאת בשעות עבודה" של ג'ובס, והבחור נמצא בעיצומן של משהו כמו 26 כאלה ברציפות - אבל את הבוס, שנכנס לחדר ורואה אותו חורפ, זה לא מעניין. הוא מפטר אותו בלי למצמץ (אם כי מי שמשחק אותו זה נוח ויילי מ"אי.אר", שאולי פשוט הבריז מסדנת המשחק של לארי מוס ביום שלימדו מצמוץ. לעזאזל, הרי ברור שהוא הבריז מכל הימים האחרים).

ביום השני והאחרון של סיורינו בפיקסאר, בארוחת צהריים שעוד נחזור אליה, שאלתי כמה עובדים זוטרים שירדו יחד על הזמנה מ"טאקו בל" אם הם שמעו על הימים ההם. התשובה היתה שכן, בטח - ושלא, גם הם לא יודעים מה השתנה אצל ג'ובס מאז "אפל". אבל משהו השתנה, ולא הייתי צריך את העדות הלא-בהכרח-בלתי-משוחדת שלהם כדי לגלות את זה: יום קודם, כשקבוצת העיתונאים ובתוכה עבדכם עזבה את האולפן אחרי ההקרנה של "מכוניות", היינו האחרונים בבניין; השעה היתה שש בערב. אז אם חשבתם (והיי, אני יודע שאני קיוויתי) שהמינוס הנלווה לכל הפלוסים של עבודה בפיקסאר הוא שעות בלתי אפשריות - צר לי.

אה, והבטחתי דגני בוקר. ובכן, את אחת מפינות הלובי מאכלס מטבח לעובדים, שמצידו מאוכלס ביותר קורנפלקס מסניף של קלאב-מרקט. לא צוחק איתכם: הספירה שלי נעצרה ב-30, מסוגים שונים, וגם זה רק בגלל שהמארחת התנדבה סופסוף לספק הסבר לשפע הזה - מתברר שבימי העבודה הסיזיפית על "צעצוע של סיפור", סרט האנימציה-התלת-ממדית-באורך-מלא הראשון בהיסטוריה, התמכרו כמה מהאנימטורים לפורמט הספציפי הזה של תירס. ג'ובס ושות' שמעו על זה, ומאז קיים בפיקסאר תקציב דגנים מיוחד - סוג של קמע תזונתי אם תרצו, אבל בעיקר צ'ופר קבוע לעובדים (כי מכונות אספרסו ומשכורות עתק ואולם הקרנה פרטי עם תאורת תקרה שיוצרת אשליה של כוכבים נופלים זה פשוט לא מספיק). ושוב, תרשו לי לשאול אתכם את השאלה הזהה: מה המנכ"ל שלכם עשה בשביל מדינה.

אני לא יודע אם שמתם לב לזה, אבל עוד לא יצאנו מהלובי. ובאמת הגיע הזמן שנעלה לקומה השנייה, שם מחכים לנו כמה אנשים שנורא רוצים לספר לנו על "מכוניות", אבל נערים עליהם ונגרום להם לדבר על תרבות ניהול ודיסני וכל מיני דברים שלא בשבילם הם מזמינים לכאן עיתונאים, לכל הרוחות - וגם נגלה שהסיפור עם השירותים והקטע של הקורנפלקס הם רק חלק מתפיסה שלמה שהפכה את פיקסאר לחברה ששווה 7.5 מיליארד.

במדרגות שמובילות מהלובי למפלס העליון מספרת לנו מה-שמה על "אוניברסיטת פיקסאר". אז ככה: אחד מהבניינים הקטנים שסמוכים למבנה המרכזי משמש אקדמיה לכל דבר ועניין, שבה גם העובדים וגם המנהלים מוזמנים ללמוד משהו שהם לא יודעים - או ללמד משהו שהם כן. עכשיו, נכון שהמקום מתפקד גם כסדנת הכשרה לעובדים חדשים (פיקסאר משתמשת בעיקר בתוכנות מתוצרת עצמית, כלומר כאלה שאתה יכול ללמוד רק אחרי שהתקבלת), אבל רוב הפעילות שם היא של העשרה נטו. ככה יוצא שבמאים לומדים ציור או שאנימטורים לומדים משחק, והקטע המגניב - הקטע שאותה חבורה של עובדים זוטרים תשתפך עליו למחרת בארוחת הצהריים - הוא שאתה יכול להיות הטכנאי האחרון בשרשרת המזון, אבל לחלוק ספסל לימודים עם נשיא החברה. כל זה, מיותר לציין, מוצע לכל העובדים, כל הזמן, בחינם.

בעודנו מתאוששים מהרעיון המהפכני הזה, שגורם אפילו ל"חברות המנוהלות בידי עובדים" שמפוזרות ברחבי מפרץ סן פרנסיסקו להיראות מיושנות - ובעודנו מתאוששים גם מהקטע שבו העיתונאים היפנים ביקשו לצלם את דגני הבוקר, מה שמאוד שימח אותי כי חשבתי שרק עיתונאים ישראלים עושים פדיחות כאלה בפומבי - פתחה אינשם את אחת הדלתות שבקומה השנייה, ומה שהיה אמור להיות החלק המעניין של הביקור התחיל באופן רשמי.

ייאמר מיד, זה בהחלט היה מעניין. היה מעניין להיכנס לקודש הקודשים של פיקסאר, הדבר המכונה "חדר השרתים", ואני לא מדבר על אנשים עם מגבים, אלא על כמות כזאת של מעבדים וטרה-בייטים, שאתה יכול להטיס משם שתי מעבורות חלל ועדיין יישאר לך מספיק זיכרון בשביל סוליטר. והיה מעניין לשמוע שלמרות נוכחותו של מחשב-על, אחד מ-100 החזקים בעולם, פריים יחיד בסרט של פיקסאר עדיין זקוק לזמן רינדור - Rendering, עיבוד בפועל של פקודות האנימציה - של 11-6 שעות, ובמקרים קיצוניים (נניח תמונות שכוללות גם מקורות אור רבים, גם אלמנטים מורכבים כמו מים וגם אינספור אלמנטים יחידים, כמו שערות) מגיע ל-90 שעות. היה מעניין להתחיל לחשב מה זה אומר לגבי סרט שלם, ואז להפסיק כשהתברר כמה זמן לוקח לרנדר שנייה אחת (נניח 11 שעות לפריים כפול 24, ונניח שאין לי כוח לבדוק עכשיו שוב כמה זה יוצא). ובטח שהיה מעניין לראות הדגמות של כמה מהתוכנות. אבל מה, את כל זה תוכלו למצוא בקרוב גם בתוספות המיוחדות של "מכוניות". את התשובה האמיתית לשאלה "איך פיקסאר עושה סרט" - דווקא לא.

התשובה, אתם מבינים, לא ממש קשורה למחשבים. מחשבים, למשל, לא מעורבים בתהליך שמכונה כאן Color Scripting, שפשוטו כמשמעו: "תסריט צבע" שנכתב - כלומר מצויר, ביד - לכל הסרט ומתאים את פלטת הגוונים לאווירה המשתנה ("זה מסוג הדברים שלא תרגישו בזמן הסרט גם אם ישלמו לכם כסף", היטיב מעצב ההפקה ביל קון להגדיר את העניין, "אם כי בצפייה השלישית יש סיכוי שפתאום תראו את זה. ובכל מקרה זה עובד ברמה תת-הכרתית"). מחשבים לא קשורים גם לשלב העבודה הראשוני והמכריע ביותר, הסטורי-בורד; גם בעידן הדיגיטלי, שאנשי פיקסאר בעצמם השיקו, הם מתעקשים לצייר מראש כל שוט בסרט בעפרונות ובמכחולים לפני שאיזשהו פיקסל נכנס לתמונה. ושתבינו, במקרה של "מכוניות" מדובר בקצת יותר מ-50 אלף ציורים, מה שמסביר למה כשאמן הסטורי-בורד דן סקנלון נשאל אם זה לא כואב לו שיותר ממחצית הציורים לא הופכים בכלל לשוטים בסרט, הוא השיב "זה כן" בטון של אחד שמישהו הכריח אותו להיגמל קולד-טרקי משתיית קפה.

מחשבים, ואותי זה הפתיע אפילו יותר מהסטורי-בורד הידני, לא מעורבים גם בכוריאוגרפיה הראשונית של הסצינות; בזמן שכל סרט מגודל-תקציב מתגאה היום בתהליך שנקרא "פרה-ויז" (קיצור של פרה-ויזואליזציה, גירסת תלת-ממד גסה של השוטים המתוכננים - ע"ע "מלחמת העולמות", "נקמת הסית'" ו"קינג קונג" למשל), דווקא הנביאה הגדולה של האנימציה התלת-ממדית מסתדרת בלעדיו. בשלב הראשון יש ציורים ופסלי חימר של הדמויות, ואחרי שהאחרונים נסרקים במצלמות תלת-ממד, עוברים ישר לייצור של אשכרה שוטים. שום פרה ושום ויז.

אבל בואו נעצור פה, כי הנקודה היא לא הטכניקה: הנקודה היא שמה שהופך את פיקסאר לפיקסאר, מה שגרם לאולפן הזה לסיים מאז 1995 עד היום בסך הכל שישה סרטים באורך מלא (המתחרים ממחלקת האנימציה של "דרימוורקס" למשל הרביצו עשרה כאלה, והם התחילו עם זה רק ב-1998), אבל גם להפוך כל אחד מהם לשובר קופות, הוא הגישה - שמסתכמת יפה במילים שאמר לנו ג'ון לאסטר, "תמיד חשבתי שאיכות היא תוכנית עסקית לא רעה".