לא צעצוע, כן סיפור

לייטינג מקווין (אוון וילסון) הוא מכונית מרוץ שמוצאת את עצמה תקועה בעיר דרום-ארה"בית גוססת על כביש 66 הישן והמיתולוגי אחרי שהאוטו-שריף המקומי (פול ניומן, נהג המרוצים הגדול ביותר בין השחקנים והשחקן הגדול ביותר בין נהגי המרוצים) מכריח אותו להישאר ולתקן את הכביש שמקווין עצמו הרס ברגע של קלות דעת. סאלי (בוני האנט) היא פורשה כוסית, שעוד תסובב לגיבורנו את הראש מנוע - וחוץ מזה יש כמה סייד-קיקים מתבקשים, כמו טנדר מחליד בשם "מייטר" ושני רכבי שירות איטלקיים, שמנסים למכור צמיגים בעיירה שאפילו הרוח לא עוברת בה. ואם כל זה נשמע יותר כמו "הצגת הקולנוע האחרונה" או "אדם בעקבות גורלו" ופחות כמו סרט מצויר, זה לא מקרי.

בלי להיכנס לפרטים או לביקורת של ממש, כי עם זה נחכה ברשותכם לתאריך היציאה, "מכוניות" הוא הכי סרט-מצויר-למבוגרים-שאינו-דובר-יפנית שיצא לי לראות בשנים האחרונות. ולא סתם, אלא אחד שמלא במסרים שבחיים לא הייתם מצפים למצוא בסרט שמופץ על ידי אולפן הוליוודי גדול, ובטח לא אחד שקוראים לו דיסני: מסרים אנטי-קפיטליסטיים, אם לסכם את זה בהכללה קצת גסה, מהסוג שראינו השנה ב"סוריאנה". בטח לא מהסוג שראינו אי פעם מפיקסאר.

על הסך-הכל שזה עושה לחוויית הצפייה עוד נדבר כאמור מתישהו ביוני, אבל בינתיים קחו את זה כחומר למחשבה: 11 שנה אחרי "צעצוע של סיפור", סרט לילדים שגם מבוגרים אהבו, ג'ון לאסטר עשה דרמה למבוגרים שגם ילדים יאהבו. אני לא יודע איך זה יתבטא בקופות, במדד הגולשים של imdb.com או במדד המבקרים של rottentomatoes.com, אבל אני כן יודע שזאת סיבה מספיק טובה בשבילכם לחכות ל"מכוניות".