שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אפלולי לי
    כולם גונבים מכולם, כולם מנסים להרוג את כולם, אבל בנימוס, כי זה ערב חג המולד. ב"קרח דק" מוכיח הרולד ראמיס, איש קומדיות בדרך כלל, שהוא גם במאי סרטי פשע שנון למדי
    עוד לא יבש הדיו מעל כרזות "כרוניקה של אקדח" וכבר עולים השבוע שני סרטים נוספים הבאים מאותו כיוון: סרטים אפלים, מופרכים בעלילתם, אבל שנונים בכתיבתם, מסוגננים, אלימים, מקאברים ולא לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. הסרט הראשון הוא "קרח דק", שמיד נעסוק בו. השני הוא "להרוג את המזל".

     

    "קרח דק" הוא פרויקט יוצא דופן עבור הבמאי החתום עליו - הרולד ראמיס. ראמיס, שחקן שנהיה תסריטאי שנהיה במאי, הוא אחד הקולנוענים האהובים עליי, בעיקר כי נדמה שהוא גם אחד היוצרים הכי פחות שאפתנים בהוליווד. למרות שהוא ביים את יצירת המופת הקומית/פילוסופית "לקום אתמול בבוקר" ואת יצירת המופת הקומית/דבילית "מהומה במועדון", שמו עדיין לא הפך למותג על, סרטיו נותרו מינוריים, לעיתים מוצלחים יותר, לעיתים פחות, אבל תמיד יש בהן איזו שנינות מקורית, אפילו חוצפה. למעשה תוך כדי הצפייה ב"קרח קר" חשבתי שראמיס הוא למעשה יורשו האמיתי של בילי וויילדר המנוח. מאז מת וויילדר, הבמאי של "חמים וטעים" ו"הדירה", ניסיתי למצוא לו יורש בן זמננו. הפור נפל באופן טבעי על קמרון קרואו שהצהיר על הערצתו לוויילדר ואף כתב ספר שבו הוא משוחח איתו ארוכות. אבל קרואו, עם כל חיבתי אליו, סובל מבומבסטיות סגנונית שמעולם לא היתה מנת חלקו של וויילדר. ראמיס, כמו וויילדר, נותן לדיאלוגים ולסיטואציות להוביל את הסרט. וב"קרח דק" הוא מגלה שכמו וויילדר הוא יכול לביים גם סרטי פשע אפלים, ולא רק קומדיות קלילות. לא ש"קרח דק" הוא "ביטוח חיים כפול", אבל הוא בכל זאת תרגיל מוצלח ומשעשע מאוד בעשייה ז'אנרית.

     

    הסרט, המבוסס על תסריט מאת רוברט בנטון וריצ'רד רוסו (שכבר כתבו יחד את "לא פראייר של אף אחד" ואת "שקרים אפלים" המוצלחים שביים בנטון), מספר על עורך דין (ג'ון קיוזאק) העובד עבור המאפיה בעיר וויצ'יטה בקנזס, ושבערב חג מולד אחד מחליט לגנוב מהבוס שלו כשני מיליון דולר. הוא ושותפו לשוד (בילי בוב תורנטון) צריכים רק להעביר עוד כמה שעות עד שתחלוף מעליהם סופת הקרח והם יוכלו לברוח מהעיר עם הכסף. אני מניח, אם אוזני אינה מתעתעת בי, שלמרות הקרדיט של בנטון ורוסו על התסריט, הוא עדיין עבר שכתוב נוסף בידי ראמיס. יש שם לא מעט מהבדיחות הקטנות שלו, מחדות העין שבה הוא מאפיין התנהגות אנושית, ובאופן שבו הוא משלב בין דרמת פשע ובין קומדיה של טעויות. בין השוד לשעת הבריחה המיועדת יצטרכו השותפים לממון להתמודד עם בריוניו של הגנגסטר, עם פאם פאטאל שלא ברור מה האג'נדה שלה ועם החשדות ההדדיים שלהם.

     

    כמו רוב סרטי הניאו-נואר, גם הסרט הזה דורך על הקרח הדק שבין הומאז' מדויק לפרודיה. במערכה האחרונה שלו הוא אף מזכיר לרגעים את האחים כהן, שידעו לקחת סיטואציה פשוטה ולסבך לה את הצורה. אבל ככל שהסרט מתקדם והגופות נערמות, כך גם משתפר חוש ההומור האפל ורווי הציניות של הסרט. ובסופו של דבר, כמו לא מעט מהסרטים האפלים הקטנים שצצים אחת לכמה שנים, גם הסרט הזה מיועד בעיקר לצופה חובב הקולנוע שיודע לזהות ציניות, ומתי סרט בעצם עובד עליו. ככזה, "קרח דק" הוא עוד פנינה קטנה, לא מלוטשת דיה, שגורמת לי פעם נוספת לבחון מחדש את הקריירה של ראמיס, יוצר שגם כשהוא עושה סרטים זניחים מצליח להיות מבריק.

     

    אפלולי לי 2

     

    שני סרטים אפלים גדושי ציניות ומודעות עצמית בשבוע אחד? נראה שהתנהגנו טוב השבוע. "קרח דק" מתרחש בקנזס, לא המקום שבו הייתם מצפים למצוא עלילת גנגסטרים. "להרוג את המזל" מספר, בין השאר, על מזימה רבת תהפוכות

    הזוכה לשם הקוד "קנזס סיטי שאפל", למרות שהיא מתרחשת בניו יורק. אח, צירופי מקרים. איזה מין סרט הוא "להרוג את המזל"? כזה: הוא מתחיל עם פלאשבק שלא קשור בכלל לסרט. אלא שבסוף הסרט מתברר שהוא קשור לסרט. הוא מאותם סרטים שבהם קורה משהו, ואז יש קאט לפלאשבק של אירוע שהתרחש מחוץ לטווח הראייה שלנו כמה דקות קודם שמסביר לנו מה קרה. יש בו גנגסטר אחד שקוראים לו "הבוס" (מורגן פרימן), וגנגסטר שני שקוראים לו "הרבי" (בן קינגסלי). "למה קוראים לו הרבי?", שואלים כולם. "כי הוא רבי", מגיעה התשובה. ובעצם אנחנו מגלים שקוראים לו שלמה. ושומרים עליו שני יוצאי מוסד. ויש דמות שקוראים לה "כלב רע", כן ככה, בעברית. ורוצח שכיר (ברוס וויליס), ובחורה שנונה ונמרצת שיודעת הרבה יותר ממה שהיא אמורה לדעת (לוסי לו), ובמלחמת העולם בין הגנגסטר השחור לגנגסטר היהודי תקוע באמצע בלש איטלקי (סטנלי טוצ'י) שמנסה להבין מי נגד מי. ויש את הבחור התמים (ג'וש הרטנט) שבכלל לא שייך לכאן שלא מבין מה רוצים ממנו אבל הוא נקלע לאמצע הסמטוכה במקרה, אלא אם תצליחו לחבר בין העלילה שלו, העלילה שלהם והפלאשבק מתחילת הסרט.

     

    אה, ויש עוד: זה מאותם סרטים שבהם הדמויות כל הזמן מודעות לכך שהן בסרט ואומרות משפטים כמו "אל תכריח אותי להגיד קלישאות כמו 'אל תלך למשטרה'". או "אתה לא מתכוון להגיד לי לא להתרחק מהעיר"? וכל שוט מואר באור יקרות, וכל תנועת מצלמה יותר פעלולנית מהשנייה. ומה לא. בקיצור, ממש כמו "כרוניקה של אקדח", גם "להרוג את המזל" יכול היה להיות סרט פשע משובח תוצרת 1985. כיום הוא יש לו שיק רטרו, שאני לא ממש יודע את מי הוא יקסים. עד שלב מסוים, ככל שהחוטים הולכים ומתלפפים ובמקום קשר צופים מאורגן היטב העלילה הופכת לפלונטר מבדר למדי, הסרט - שמבוים באופן ראוותני על ידי פול מגוויגן ("שלוש בפארק") המוכשר לרגעים - מצליח להרים גבות סקרניות, להזין אותנו במנה גדושה של ציניות, מודעות עצמית ופיתולי עלילה לא רעים. לקראת הסוף, כשמגיע הזמן להתחיל להתיר את העסק, לא הכל מגיע אל מקומו בשלום. הפתרונות מסורבלים, סבוכים, מאולצים ומחוררים. ובעיקר, הפאן התפגר אי שם בתום שעה מתחילת הסרט. החוויה הופכת מעיקה. אבל אני, מה לעשות, מחבב את ההבלים הפוסט-פוסט מודרניים האלה. להצגות יומיות יש בהם עונג דבילי סימפטי.

     

    אבל אם אתם בעניין של בי-מובי אפל וסליזי, רב אלימות, תהפוכות וסקס, קחו בדי.וי.די את יצירת המופת הג'אנקית "משולש פראי", ההיא עם הסצינה המפורסמת בין נב קמבל ודניס ריצ'רדס. הוא מתבסס על תחבולה קולנועית שמיושמת גם ב"להרוג את המזל" (פלאשבק מפתיע בסוף הסרט שמסביר את כל הטוויסטים), אבל הוא פשוט שנון יותר. "להרוג את המזל" לעומתו, מתחיל טוב, אבל מת מאיבוד דם זמן רב מדי לפני סופו.

     

    עוד ב"סינמסקופ": על "קרייזי", סרט התבגרות קנדי מתוק להפליא ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים