שתף קטע נבחר

למה אני שונא את טדי שרינגהאם

אם אחרי 24 שנות קריירה הוא מרוויח 50 אלף ליש"ט בשבוע, אם בגיל 40 הוא מזיין כמו בן 20, ואם הוא המנ-מנ-מניאק שהביא בזמנו למנצ'סטר יונייטד את גביע אירופה קצת אחרי הדקה ה-90 - אז לנדב יעקבי יש חשבון לסגור עם יו הפנר של הכדורגל האנגלי

אני שונא את טדי שרינגהאם. שונא. ויש לי חשבון ארוך מאוד איתו. הוא לא מכיר אותי אישית; נפגשנו רק פעם אחת, ואני בטוח שהוא לא ממש זוכר אותי. אבל אני זוכר אותו ועוד איך, והחשבון עוד לא נסגר. אפילו שפעם הוא שיחק עם רוני רוזנטל, אחר כך עם איל ברקוביץ' ועכשיו עם יוסי בניון ויניב קטן - זה לא מוריד כלום ממה שאני מרגיש כלפיו.

 

זה התחיל מזמן, לפני עשר שנים כמעט. בקיץ 1996 נשלחתי לסקר את אליפות אירופה שהתקיימה באנגליה. עורך מדור הספורט בעיתון שעבדתי בו סידר לעצמו את המשחקים הטובים יותר, בלונדון, ואותי תקע בלידס, עיר משמימה בצפון המדינה. במשך שבועיים נעתי על הקו המדכא לידס-ניוקאסל, וגם המשחקים לא היו משהו.

 

אז ישבתי באיצטדיון סיינט ג'יימס פארק בניוקאסל וראיתי את צרפת מנצחת את בולגריה, בשעה שההצגה הגדולה נערכה 400 קילומטר דרומה משם, באיצטדיון וומבלי. אנגליה פירקה לחתיכות את הולנד וסיימה ב-1:4, וטדי שרינגהאם - שעד אז לא היה לי שום דבר אישי נגדו - כבש צמד פנטסטי ובישל עוד שער לאלן שירר.

 

העניין הוא שהכתב שהיה אמור להעביר למחרת כתבת המשך החליט להבריז דווקא באותו יום, בגלל איזה חתונה של חבר או משהו. אז התיק נפל עלי, מה שאמר לצאת מלידס ברכבת הראשונה ללונדון ב-6:30 בבוקר, ולהמשיך במונית ספיישל למחנה האימונים של אנגליה - חור מזורגג שנקרא בישאם אבי, בסביבות סוף העולם שמאלה.

 

אחרי מסיבת העיתונאים עם המאמן טרי ונבלס והקשקושים הרגילים עם השחקנים הייתי צריך להעביר את הדיווח לעיתון, לחזור ללונדון, לעלות על הרכבת לליברפול, לנסוע 300 קילומטר, להגיע בזמן למשחק באנפילד בין צ'כיה לרוסיה ולדווח גם עליו. זאת היתה תוכנית האב (מי שהגה אותה, אגב, כבר לא עובד יותר כעורך מדור הספורט בעיתון ההוא), ולא היתה לי ברירה אלא לצאת למשימה.

 


למה שיחשוב על פרישה? יש לו עונה פנטסטית במדי ווסטהאם

 

הכל עבד חלק, עד הרגע שבו טדי שרינגהאם התיישב בפינת אחד האוהלים הענקיים שהוצבו במתחם של בישאם אבי, בפישוק רגליים של אחד שיש לו סיבה טובה לשבת ככה. מסביבו התקבצו העיתונאים - ערב רב של רכלנים, שמדי יום ממלאים את עמודי ה"סאן", ה"מירור" ויתר הצהובונים ברפש מהסוג הנחות ביותר.

 

ניסיתי לזרוק לו שאלה בקשר לרוני רוזנטל, ששיחק איתו אז בטוטנהאם. אני זוכר את המבט שהוא תקע בי. זה היה מין עירוב של בוז ושאט נפש, שכאילו אמר "אתמול הבקעתי צמד נגד הולנד ואני גיבור האומה הבריטית, ואתה מעז לשאול אותי את השטויות הפרובינציאליות שלך? למה מי אתה בכלל? וחוץ מזה אתה גם מכוער ולבוש ממש רע". נשבע לכם שאת כל זה אמר רק המבט שלו: האיש עצמו פשוט התעלם.

 

השתדלתי לא לקחת את זה אישית והמשכתי הלאה. טרמפ בחזרה ללונדון, ריצה מטורפת לתחנת הרכבת, וכל זה כשהשעון עושה את שלו. נשארו לי שלוש שעות לתחילת המשחק באנפילד ושעתיים ורבע נסיעה, שבמהלכן הייתי חייב להעביר את הכתבה. כן, ב-1996 כבר היו טלפונים סלולריים (אם כי הם שקלו כמו מקרר בגודל בינוני).

 

אנגלים ברכבת לא ממש אוהבים זרים שצורחים להם מול הפרצוף בשפה משונה, אבל עבודה זה עבודה - ואחרי כמה דקות הגיע הקונדוקטור ואיים שאם אני ממשיך עם הטלפון, הוא מוריד אותי באמצע הדרך. את שאר הדיווח עשיתי באזור הכי רועש ברכבת, בקטע הזה שמחבר את הקרונות, כשמתחת לרגליים משטחי המתכת לא מפסיקים לחרוק ולנוע ולסכן את חיי.

 

עכשיו, אני מקווה שאחרי עשר שנים חוק ההתיישנות כבר פועל, כי אני עומד לחשוף את התרמית הקטנה שלי: כשהגעתי לליברפול, רצוץ ומותש ומקלל, החלטתי שילך להזדיין המשחק בין צ'כיה לרוסיה. נסעתי למלון, התקלחתי, פתחתי טלוויזיה, התקשרתי למערכת ואמרתי שאני לא אספיק להגיע בזמן.

 

ככה טדי שרינגהאם הרס לי את החיים בפעם הראשונה, ובגלל זה אני שונא אותו. אבל זה עוד כלום לעומת מה שהוא עשה לי בפעם השנייה.

 

טדי הבקעות

 

הפעם הבאה הגיעה כעבור שלוש שנים, כשטדי שיחק במנצ'סטר יונייטד. ארסנל שלי נראתה מצוין בתחילת העונה, והביסה את היונייטד 0:3. שרינגהאם כמעט לא שיחק באותה עונה. יחד עם אולה גונאר סולשיאר, הוא היה המחליף של אנדי קול ודווייט יורק, שני החלוצים הקבועים.

 

ואז הגיע חודש מאי הארור. יותר נכון, עשרת הימים הארורים. ב-16 במאי 1999, במחזור האחרון של הליגה, ארסנל ניצחה את אסטון וילה 0:1. יונייטד היתה חייבת לנצח את טוטנהאם כדי לזכות באליפות, ופיגרה 1:0. אבל דייויד בקהאם ואנדי קול הבקיעו, ויונייטד סיימה נקודה לפני ארסנל.

 

שישה ימים אחר כך נערך גמר הגביע של יונייטד נגד ניוקאסל, ופה אני חייב להגיד שאם היה צדק בעולם, יונייטד בכלל לא היתה שם אלא ארסנל: בחצי הגמר, במצב של 1:1 בהייבורי, נשרק פנדל לטובתנו בדקה ה-90. דניס ברגקאמפ היה צריך לסגור עניין, אבל במקום זה פיטר שמייכל הציל, ובתוספת הזמן ראיין גיגס הבקיע את השער הכי גדול בקריירה שלו. אבל בואו נעזוב צדק ונחזור לגמר בוומבלי: בדקה התשיעית רוי קין נפצע, ושרינגהאם נכנס במקומו. כעבור שתי דקות הוא הבקיע, המניאק. יונייטד ניצחה 0:2 והשלימה דאבל.

 

לא הספקתי להתאושש, ואחרי ארבעה ימים בא גמר גביע אירופה לאלופות נגד באיירן מינכן בקאמפ נואו בברצלונה. כל אוהד ארסנל היה באותו ערב עבד נרצע של לותר מתיאוס, מריו באזלר וסטפן אפנברג; הם היו תקוותנו האחרונה. לא יכולנו להעלות בדעתנו שהפרגוסונים האלה יזכו גם בגביע אירופה. כלומר סליחה, יש גבול. ובאמת, עד הדקה ה-90 הכל עבד פרפקט. באיירן הובילה 0:1 ונראתה טובה בהרבה. אבל שרינגהאם היה על המגרש. לא שהוא פתח, חלילה. הוא נכנס כמחליף, כמו שהוא רגיל כל החיים - ובתוספת הזמן הצליח להבקיע את השוויון ולבשל לסולשיאר את שער הניצחון.

 

מבחינת אוהדי יונייטד זה היה הערב הכי גדול בהיסטוריה. מבחינתנו, אוהדי ארסנל, זה היה הערב הכי עצוב, הכי מדכא, הכי מייאש. ידענו שאחרי הניצחון הזה אי אפשר יהיה למחוק לאדומים את החיוך מהפנים למשך שנים. ככה זה עם אוהדי כדורגל: יותר כואב לנו, יותר פוצע את הלב והנשמה כשהקבוצה השנואה עלינו מנצחת מאשר כשהקבוצה שלנו מפסידה. אז נכון שהשנים שעברו הקהו את התחושות, ובינתיים הגיחה גם צ'לסי והשאירה את ארסנל ואת יונייטד מאחוריה (בליגה, רק בליגה). אבל טדי שרינגהאם עוד כאן, ממשיך להרגיז ולעצבן ולמרר לי את החיים.

 

טדי הפקרות

 

בחודש שעבר עשתה אנגליה כולה כבוד לשרינגהאם, שחגג יום הולדת 40. אבל בניגוד אלינו, בני התמותה, שבגיל הזה מפתחים משברים, כרס וקרחת - הוא ממשיך לחגוג כאילו אין מחר. הבנאדם בן 40 אבל נראה כמו בן 30, מתהולל כמו בן 20 ומרוויח כמו שלושתם ביחד כפול עשר. לא לחינם נתן אחד מעיתוני אנגליה ביום ההוא את הכותרת "חי את החלום".

 

החלום הזה התחיל יותר כמו סיוט ב-1982, כששרינגהאם התחיל לשחק בבוגרים של מילוול, הקבוצה השכונתית והדפוקה מדרום לונדון. הוא היה אז בן 16; רונלדיניו, סתם שתדעו, היה בן שנתיים. ניל ראדוק, בלם ליברפול לשעבר, גדל איתו במילוול וזוכר מה לא דפק בתחילת הקריירה שלו: "טדי טיפוס מיוחד. הוא תמיד ניסה להבקיע שערים גדולים, והמנג'ר ג'ורג' גראהם שנא את זה וחשב שהוא נפוח. ג'ורג' רצה שהוא ישחק פשוט, ולכן שלח אותו מהקבוצה".

 


תסתכלו על המבט הזה. זה לא נראה כמו עירוב של בוז ושאט נפש?

 

גראהם הטיס את שרינגהאם לתקופות השאלה באולדרשוט - משהו כמו ס.כ. נס ציונה של אנגליה - ודיורגרדן מהליגה השוודית השנייה. כשחזר למילוול, ההצלחה התחילה להאיר לו פנים. מי שעוד התחיל להאיר לו פנים היה החלוץ טוני קסקרינו; הטוני הזה, אירי ממוצא איטלקי וממזר לא קטן, הראה לילד איך לנצל את היתרונות שבלהיות כוכב כדורגל, גם אם בקבוצה קטנה מהליגה השנייה. הוא לימד אותו לשחק פוקר, הכיר לו את המועדונים הכי נחשבים ואת הדוגמניות הכי שוות בלונדון. השניים, אגב, לא חגגו רק מחוץ למגרש: הם לא הפסיקו להבקיע, וטדי הוכתר למלך השערים של הקבוצה ארבע עונות ברציפות.

 

בהמשך הדרך קרסה הקריירה של קסקרינו, אבל שרינגהאם רק הלך והתקדם. הוא עבר לנוטינגהאם, לטוטנהאם - שם שיחק עם יורגן קלינסמן ורוני רוזנטל - וב-1997 הגיע למנצ'סטר יונייטד. כמעט עשור לאחר מכן, אחרי שחזר

לטוטנהאם לקדנציה שנייה, המשיך לפורטסמות (עם ברקוביץ'); היום הוא אחד הכוכבים של ווסטהאם. ואם שואלים אותו מה ההבדל בין הכדורגל של פעם לבין המשחק של היום, התשובה שלו פשוטה וכנה: הכסף. "אני שמח להיות חלק מכל זה", הוא אומר. "אני תמיד נזכר ביום שנודע לי שג'ון בארנס היה השחקן הראשון שהרוויח 10,000 ליש"ט בשבוע. זה היה 'וואו, עשירייה בשבוע!'. היום יש שחקנים שמרוויחים פי עשרה. זה מטורף". הוא עצמו, אם שאלתם, סוגר 50 אלף בשבוע כמו כלום.

 

אם יש דבר שמייחד את שרינגהאם חוץ מיכולת שמצדיקה סכומים כאלה גם אחרי 24 שנים של קריירת כדורגל, זה הנטייה למצוא את עצמו בצהובונים. זה מה שקרה לו רגע לפני מונדיאל 98' בצרפת: עשרה ימים לפני המשחק הראשון בטורניר, כשנבחרת אנגליה (שהוא נתפס אז כחלק חשוב מהמערך שלה, למרות 32 שנותיו) היתה במחנה אימונים בפורטוגל, הפציץ ה"סאן" בתמונת שער של שרינגהאם בפאב בפראיה דה רושה, מעשן סיגריה ומחבק בלונדינית מצוינת.

 

באותו יום לא דיברו בממלכה הבריטית על שום דבר אחר. שרינגהאם אמנם התייצב בפני התקשורת והתנצל, אבל התחושה היתה שהחיים הטובים עלו לו לראש, ש"המשימה הלאומית" לא ממש מעניינת אותו. אבל האמת היא שבניגוד לשחקנים אחרים, הוא תמיד ידע להפריד בין חייו האישיים למקצוענות הספורטיבית. "האמת הפשוטה היא שאני אוהב להתאמן", הוא חוזר ואומר. ואם בגיל 40 הוא בכושר כזה ומסתובב עם גוף כזה - ניל ראדוק טוען ש"גם עכשיו יש לו גוף של בן 19, עם קוביות בבטן ואפילו לא גרם אחד של שומן מיותר" - קשה להתווכח איתו. לשנוא אותו, אגב, זה דווקא קל.

 

טדי קינג

 

אם כבר הזכרנו חיים אישיים, אז אולי יעניין אתכם שעד 1992 חי שרינגהאם בזוגיות נורמלית יחסית עם דניז סימס, אם בנו צ'רלי (היום הבן הזה הוא כדורגלן, אם כי לא מוצלח במיוחד). ב-92', עם המעבר לנוטינגהאם פורסט של בראיין קלאף, הוא הפך לכוכב-על - וכיאה למעמדו התחיל לצאת עם ניקולה סמית, אחותה הדוגמנית מאוד של מנדי סמית. ואם השם הזה נשמע לכם מוכר, אז כן: בגיל 15 היתה מנדי זוגתו השערורייתית של ביל ויימן, מתופף הרולינג סטונס (שכבר אז היה יכול להיות הסבא שלה).

 

מכל מקום, שמונה שנים חיו טדי וניקולה יחד - מה שלא מנע מטדי-בוי לחבק פה ושם פצצות-על אחרות, שרובן ככולן עיטרו בשלב מסוים בחייהן את עמוד 3 של ה"סאן". המפורסמת מכולן היא כמובן ג'ורדן, שכל מה שלא נספר עליה לא ישווה לתמונה אחת. ניקולה וג'ורדן הן כמובן צ'ילבות, וכבר רשמו תקרית אחת שבה ג'ורדן העיפה לניקולה סטירה באיזה בית קפה. כמה שבועות לאחר מכן, כשג'ורדן הגיעה לאולד טראפורד, ניקולה וחברתה הטובה ויקטוריה בקהאם קיבלו אותה בשירה משותפת של Who let the dogs out. נשים, אתם יודעים.

 

שרניגהאם, נדמה לי, רק נהנה מכל המהומה הזאת. ובכל מקרה הוא כבר במקום אחר: החברה הנוכחית שלו היא דניאל לויד, מיס בריטניה, שאותה פגש כששפט בתחרות לפני כשנה. רק כדי שתקבלו מושג, לגברת לויד יש אתר אינטרנט אישי, ולא רצוי לבקר בו אם אתם לא לבד בבית.

 

אגב בית, בשנים האחרונות חי שרינגהאם בטירה כפרית מפוארת בסאסקס שנקראת "קאמפ נואו", על שם האיצטדיון שבו רשם את רגע השיא בקריירה. בחניה הפרטית של הקאמפ נואו הפרטי יש לא אחת אלא שתי פרארי, וכשהוא לא לוקח אותן לסיבוב, או מתאמן, או משחק, או מחליף מתכונים עם דניאל לויד, הוא גם שחקן פוקר מקצועני. "שום דבר לא מריץ את האדרנלין בגוף שלי כמו כדורגל", הוא אומר, "אבל פוקר בהחלט עושה לי את זה. אני משחק הרבה, ויכול להיות שזאת תהיה הקריירה הבאה שלי. אני וטוני קסקרינו חושבים ברצינות להפוך למקצוענים ולצאת יחד לטורנירים רשמיים מסביב לעולם".

 

ובתוך כל העיסוקים האלה, שרינגהאם לא חושב על פרישה. למה שיחשוב? יש לו עונה פנטסטית במדי ווסטהאם. 90 דקות בכל משחק זה לא בשבילו, אבל כשהוא נכנס הוא בדרך כלל מבקיע. אחרי הניצחון בחצי גמר הגביע נגד מידלסברו ממתין לו הגמר הגדול נגד ליברפול ב-13 במאי, שייערך בקארדיף.

 

ככה זה, ולא יעזור כלום: הבנאדם הוא מלך, שמגשים בזו אחר זו את כל הפנטזיות של כל גבר שמכבד את עצמו. כבר אמרתי שאני שונא אותו?

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שרינגהם. כבר אמרתי שאני שונא אותו?
מומלצים