כרגיל, אני מחוץ למסגרת
על שפת ים כנרת, אני מביטה בהם. שלישיה. הם בתוך המסגרת, ואני מחוצה לה. אבא ואמא וילד קטן. הוא באמצע, חיוך מתוק פרוש על פניו הקטנות. כך מצטיירת לי תמונה של שלושה, שלא ידעתיה. עיניי מתעייפות מלפזול אל אותם מקומות מצמיאים. כי אינני שייכת, ולא אהיה לעולמים. סיפור
אני יושבת במרחק סביר מהם, נמצאת, כהרגלי, מחוץ למסגרת. בתוכה אני רואה את ימת הכנרת, גלים קטנים שקטים רוחשים בה. אני מביטה בהם. שלישיה. הם בתוך המסגרת, ואני מחוצה לה. אבא ואמא וילד קטן. הוא באמצע, חיוך מתוק פרוש על פניו הקטנות. יד אחת אוחזת באם, אשה יפה עם סרט אדום מקשט כובעה. יד שנייה באב, שיש בו, כך אני רואה, סוג נדיר של אהבה.
בתוכי אני חושבת שאולי הוא סתם שקרן. עוד אחד מאלף שכבר פגשתי ועייפתי מלראותם. אבל הוא, הוא בתוך המסגרת, ואני מבחוץ - מנתחת. שוזרת קצה אחד עם אחר ומתוך צורך אינפנטילי. יוצרת תמונה מושלמת שתהיה לי.
אני שומעת מילים, קול של צחוק מתגלגל
הם הולכים כך יחד, ואני שומעת מילים, קול של צחוק מתגלגל. הפעוט הרך מביט, וניצוץ אופף את פניו. איתו גם הילה ייחודית לילדי מסגרת, מבטו נע משמאל לימין וביטחון קורן מתוכו. הוא לא פוחד מהאבן שנתקל בה, והוא לא בוכה מניתוק הידיים. הוא רק מחייך ואומר באומץ השמור לילדים של שניים - "לא קרה לי כלום, אני אתגבר!" האם רוכנת אליו ונושקת על רגלו, והאב מלטף את פניו ומחבק.
כך מצטיירת לי תמונה של שלושה, שלא ידעתיה. עיניי החומות מתעייפות מלפזול אל אותם מקומות מצמיאים. כי אני אינני שייכת, ולא אהיה לעולמים.
גיא מביט בי ברוגז מהול בחמלה ואומר לי "תפסיקי! תפסיקי לענות את שָנֶי הילדה".
אני מתכווצת ומחבקת את ברכיי בתנוחה עוברית. דמעה אחר דמעה זולגות מעיניי, יוצרות לי כנרת אחרת. כנרת של ילדה הנמצאת מחוץ למסגרת. ואולי נגזר על ילדה שכמותי לא להיכנס אל אותה השלמות שניבטת אליי רק מציורים כה יפים של מציאות מתוחמת.
אני מרימה את ראשי בגאווה כוזבת אל הצל שעומד מעליי ומרחם.
"אל תתיימר בכלל!" אני עונה לו, וליבי מתנפץ בתוכי.
"אני לעולם לא אבין אותך", הוא מכריז.
"נכון", אני לוחשת.
"אז אולי תספרי מה קרה כאן, על ימת הכנרת?" הוא שואל. ואני שותקת.
הבכי הזה וההתכווצויות קורים לי בעיקר כאן, יותר מבכל מקום בעולם. אולי כי מתיקות המים מוסיפה משמעות לתמונה של שלמות, ואולי כי בעצם הכל היה צריך להיות בדיוק כזה פשוט: אני - אמא לצד ימיני, אבא לשמאלי. ונדנדה וים ושמיים כחולים ומסגרת שמביאה ביטחון ותקווה לחיים דומים. חיים רגילים.
מבטי נתקע אל האופק, ושפתיי שרבבו בחוסר ביטחון, "בבקשה אל תלך..."
הפעוט מביט, ניצוץ אופף את פניו
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
