שפת הפוצי-מוצי וגישת המאמי
ככל שמעמיקה ההיכרות בין שני אנשים, הקשר יוצר שפה חדשה, תוצרת בית. שפה של אינטימיות הכוללת שני סיפורים שזורים יחדיו. יש כל מיני 'שפות' כאלה, וכל זוג צריך למצוא את השפה שלו. עופר לא אהב את שפת הפוצי-מוצי שלי
"מיכאל, אני רוצה לדבר איתך על משהו", אמר עופר את משפט הפתיחה האולטימטיבי לזריקה. הפטוצ'יני נפוליטנה כמעט נתקע לי בגרון. "תראה, אתה נורא מקסים וחמוד ורגיש ונורא נורא טוב אליי, וכיף לי איתך, אבל נראה לי שאנחנו לא מתאימים כזוג" (קלאסיקה של משפטי הפרידה).
למרות שגורם ההפתעה שיתק אותי, הצלחתי לומר: "אני מקבל את מה שאתה אומר, אבל אני קצת אקשה עליך. אם אני כל הדברים הטובים האלה שאמרת, שהם דברים שמאפיינים בן זוג, איפה בדיוק אתה רואה את חוסר ההתאמה בינינו?"
"בוא נגיד שהמהות שלנו שונה. אתה בגישת המאמי, הפוצי-מוצי, הנמרח, ואני לא אוהב את זה. אני מבין שאי אפשר לשנות את זה בך, זה מי שאתה, ולכן אני אומר לך שאני לא בנוי לזה. זאת לדעתי הבעייתיות הגדולה ביותר שיש בקשר בינינו".
זה לא בא בעסקת חבילה, זה משהו שצריך ללמוד
"טוב", אמרתי, "אז בוא אני אסביר לך איך אני רואה את זה. פוצי-מוצי זאת שפה, זה לא מי שאני. היתה לי זוגיות במשך שלוש שנים, וזו היתה הדרך בה אסף ואני הבענו חיבה אחד כלפי השני, ואת זה אני מביא הלאה לזוגיות הבאה. יכול מאוד להיות שזה לא יתאים לזוגיות הבאה שלי - אבל זה משהו שאני צריך ללמוד תוך כדי ההיכרות עם בן הזוג. יש עוד 'שפות' רבות, דרכים רבות להביע חיבה, ואני חושב שאני יודע לדבר כמה מהן. אבל לשם כך אני זקוק בדיוק לשיחות מהסוג הזה. תהיה בטוח שכשהכרתי אותך לראשונה, זה לא בא בעסקת חבילה, זה משהו שאני צריך ללמוד, כמו שאתה צריך ללמוד. פשוט למצוא את השפה המשותפת. אני מאמין שככל שמעמיקה ההיכרות בין שני אנשים, הקשר יוצר שפה חדשה, תוצרת בית. שפה של אינטימיות הנושאת בתוכה שני סיפורים שזורים יחדיו. אני אגיד לך מה אני חושב שבעייתי בקשר הזה: אתה חושב לעצמך, 'הנה, זה מה שאני. אני לא מוכן להשתנות. כן - כן, לא - אז לא'. בעוד אני מאמין שחלק מהעבודה של הכניסה לזוגיות היא הפתיחות לקבל את השני ולעשות רה-אירגון של העצמי".
הרגשתי שאני מדבר אל הקיר, למרות שכל כך קיוויתי שהוא יבין על מה אני מדבר. התחלתי לשאול את עצמי למה בעצם אני כל כך מתאמץ? למה אני צריך ללמד אותו את הא"ב של הזוגיות האמיתית והבריאה? הרי ברור לי שכפי שהוא היום, הוא לא מסוגל לזה בכלל. כמו לטחון מים. הבן אדם לא מסוגל לצאת מעצמו לרגע.
"... אז השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך", המשכתי להקשות, כאילו שביקשתי שיגיד לי במפורש שהוא לא אוהב אותי ולא מתקרב לזה בכלל, "היא אם אתה בכלל רוצה זוגיות, כי כל מה שאתה חושב עלי חוץ מה'שפה' - הכל זה מרכיבים של בן זוג, מרכיבים שגם אני רואה אצלך. שפה, או תקשורת בזוגיות, זה עניין של להכיר אחד את השני יותר ולהתאים אותה. אבל זה דורש עבודה ופתיחות מינימלית, שאני לא חושב שיש לך, לפחות לא כרגע. אולי צריך להגיע אותו אדם שיעשה לך את זה ברמות שזה כן יקרה מעצמו. לא יודע, זה כבר עניין שלך לבדוק".
"גם חברים שלי אומרים לי שאולי אני כרגע בכלל לא בנוי לזוגיות"
"אני חושב שאתה צודק", ענה לי עופר, "גם חברים שלי אומרים לי שאולי אני כרגע בכלל לא בנוי לזוגיות, גם אם אני מכריז שאני רוצה את זה" (ברוך הבא להשקפה ההומואית האולטימטיבית), "אני כרגע במצב של התרכזות רק בעצמי ברמה כזאת שקשה לי מאוד להתרכז בעוד בן אדם".
חייכתי אליו. לפחות הוא מודע לעובדה שהוא כובש שיאים חדשים של אגואיזם. יש לו מזל שהספקתי קצת להתאהב בו, למרות הצד הלא מפותח הזה של חוסר עניין באף אחד אחר פרט לעצמו, או להביע עניין דווקא במישהו שלא רוצה אותו, וברגע שאותו מישהו הזה פתאום רוצה אותו - לאבד עניין.
את הימים שלאחר מכן העברתי במחשבה על השינוי שחל בי מהרגע שאני פוגש מישהו חדש ועד הרגע שבו אני מרגיש איזושהי תלות מזערית בקשר שלנו. ניסיתי להסביר את זה לכפיר על פי "תיאוריית המנוע" שפיתחתי, לפיה כל אחד נכנס לזוגיות עם "מנוע" - סוג של כוח ואנרגיה שמניעים אותנו תמיד קדימה. המנוע שלי מוזן מהיצירתיות שבי, מהאהבה והתשוקה לדברים שאני עושה, אנשים שאני אוהב, מוזיקה, תבונה ועוד. כשאנחנו נכנסים לזוגיות אנחנו אמורים לפעול כזוג על "שני מנועים". מה שקורה אצלי הוא שאני מרגיש שבשלב מסוים המנוע שלי מאבד מכוחו ולעיתים אף משתתק לגמרי, כך שאני הופך לתלוי ב"מנוע" של בן הזוג בלבד.
"בסופו של דבר כולנו רוצות להיות בנות וון-טראפ"
למה זה בעצם קורה? "כפרה, אני הולכת להגיד לך משפט, ואני מקווה שתביני את זה במובן המופשט יותר שלו", אמר כפיר, "בסופו של דבר כולנו רוצות להיות בנות וון-טראפ".
"אהההה? צלילי המוזיקה?"
"אל תסתכלי עלי ככה, אני אסביר. יש בנו משהו, אתה יכול לקרוא לזה 'הצד הילדותי' חסר הישע, שנורא רוצה ש'יקחו אותנו' ו'יעשו לנו'. שאנחנו לא נעשה כלום. אבל זה לא תמיד עובד ככה, ואני חושב שברגע שאתה מתחיל זוגיות והפגנת רגשות, או כמו שעופר קורא לזה, 'גישת המאמי', אתה באיזשהו מקום מתנתק מהחלק הבוגר שלך והופך להיות מרגרינה נמרחת, וכל זה מתוך רצון שמישהו בוגר ואחראי יפרוש עליך חסות ויתן לך ביטחון כמו שמעולם לא קיבלת. אתה צריך לזכור שבבסיס כולנו ככה. כולנו רוצים לאבד שליטה. ולכן תמיד מחפשים את הצד השני של המטבע. לפעמים זה נראה כאילו אנחנו בכלל מתוכנתים לעשות את זה, וחוזרים על התבנית הזאת כל הזמן".
ידעתי שהוא די צודק. החלק שבי שמחפש את ה"ביטחון" הזה ואת ה"חסות הרגשית" הזאת במערכת זוגית אכן מחובר בצורה טוטאלית לצד הילדותי שבי. גישת ה"מאמי" מנותקת כמעט לחלוטין מה"בוגרוּת" שבי. היא ההיפך מעצמאות, ומטרתה הסמויה היא ליצור קשר בין הילד הפגוע שבתוכי לילד הפגוע שבתוך בן הזוג ולנסות לרפא את המקום הפצוע, מאהבה שמעולם לא קיבלנו כילדים.
כשמגיעים למצב מסובך שלא יודעים כיצד להמשיך ולאן לפנות ממנו - מחליטים לא להחליט. כתוצאה מהשיחה עם עופר, התחלתי לחשוב פחות על התנתקות רגשית ממנו ויותר על חיבור רגשי לעצמי. אני רוצה להיות תמיד מחובר לצד הבוגר שבי, ממש כמו לצד הילדותי. אני רוצה ללמוד איך לא להוציא את הילד הפגוע שבי, גם לא בתחפושת "גישת המאמי", בבקשה הנצחית שלו לרפא את החסך באהבה - בקשה שלעולם לעולם לא תוכל להתממש.
