אלטרואיזם כדרך הטבע

יש התופשים את הברירה הטבעית, גלגל השיניים המניע את האבולוציה בעולם החי, כמלחמת הכל בכל, קרב מתמיד שבו "רק החזקים שורדים". על פי השקפה זו, קשה להבין כיצד מתקיימות בעולם החי דוגמאות מובהקות של שיתוף פעולה ואף אלטרואיזם (זולתנות) – הקרבת עצמך למען הזולת. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא חיי השיתוף של חרקים חברתיים, דוגמת נמלים, טרמיטים ודבורי הדבש.

חברת דבורי הדבש שבכוורת כוללת נקבה אחת המטילה ביצים – המלכה, זכרים אחדים וריבואות-ריבואות נקבות שאינן פעילות מבחינה מינית, אינן מזדווגות ואינן מטילות ביצים – אלו הן הפועלות. נקבות לא-מיניות אלו, הפועלות, מטפלות בנקבה הפורייה היחידה, המלכה, שהיא אִמן, מטפלות ומאכילות את הרימות – אחיותיהן הצעירות (ומעט מאוד אחיהן) שבקעו וטרם הפכו לדבורים בוגרות, מנקות, מחממות ומאווררות את הכוורת, אוספות מזון, מייצרות דבש ונלחמות באויבים. מזון הדבורים כולל בעיקר גרגרי אבקה של פרחים – מזון חלבוני, וצוף פרחים העשיר בסוכרים מספקי אנרגיה.

לדבורים הפועלות יש שחלות, ואולם הן "מוותרות" על הטלת ביצים ועל העמדת צאצאים – כלומר על העברת הגנים שלהן לדור הבא; מבחינה רבייתית הן לפיכך דרך ללא מוצא. ועניין זה בהחלט מעורר תהייה: כיצד שורדים במהלך האבולוציה גֶנים המכתיבים לפרטים הנושאים אותם תכונות של אי-העברת גנים לצאצאים? והנה, משיקול תיאורטי ניווכח כי אם אינך מתרבה בעצמך, אבל דואג/ת שפרטים אחרים, הנושאים גנים זהים לשלך, יתרבו, הרי שגנים כשלך יועברו לדורות הבאים.

אינטרסים מנוגדים

דוגמה מובהקת לכך היא תאי גופנו: רוב רובם של תאי גופנו מסיימים את חייהם מבלי שהגנים הכלולים בהם יועברו לצאצאים. תאי הגוף היחידים (אם אין מדובר בשיבוט) שעשויים להעביר במישרין את הגנים שלהם לצאצאים הם התאים היוצרים תאי מין. אבל אם תא לב מסייע, על-ידי התכווצויותיו, להספקת דם לאיברי הרבייה, הרי שהוא מגדיל את סיכוייהם של תאי הרבייה להעמיד צאצאים. לפיכך הגנים שבתא לב (ותאי כליות, כבד ומוח) מועברים לדור הבא באמצעות עותקים זהים שלהם הנמצאים בתאי הרבייה.

בדבורים החברתיות המצב "מתוח" יותר מבחינת אינטרסים – הגנים שבגוף הפועלת אינם זהים לגנים של המלכה: רק מחצית מהגֶנים של הפועלת מקורם באֵם, בעוד המחצית האחרת מקורה באב, הזכר שהזדווג עם המלכה בצעירותה. מבחינה גנטית הפועלת קרובה לאחיותיה כדי שלושה-רבעים בממוצע: המחצית שמקורה באב שווה בכולן (שלא כמו באחיות בנות אנוש! – הסיבה היא שזכר הדבורים הוא הפלואיד, כך שהזרעונים שלו מכילים מערכת גנים זהה לזו שבתאי גופו; אין אצלו חלוקת הפחתה) ועוד מחצית מן הגנים של האם. לפיכך פועלת שמטפלת באחיותיה דואגת למעשה לגנים שבממוצע 75% מהם זהים לגנים שלה.

מכל מקום, יש לזכור כי הגנים של הפועלת אינם זהים לאלה של המלכה, כך שאי-אפשר לראות במלכה כעין "שחלה חוץ-גופית" של הפועלת. נוסף על כך, בגוף הפועלת יש שחלות, אף שכרגיל אין הן משמשות אותה. אם כך נותרת בכל חריפותה השאלה: כיצד נוצרה באבולוציה חברת דבורים, הכוללת המוני פועלות ש"מוותרות" על פוריותן ושאינן מעבירות את הגנים שלהן לצאצאים? גרוֹ אמדם (Amdam) מאוניברסיטת אריזונה ועמיתיה סבורים כי מצאו את קצה החוט, ראש הגשר האבולוציוני להתפתחות החברה המורכבת של דבורי הדבש. במאמר שפרסמו ב"נייצ'ר" מצביעים אמדם ועמיתיה על שלבי חיים המאפיינים דבורים החיות בגפן (סוליטריות, מיני דבורים שאינן חברתיות) כעל הבסיס שממנו החלה האבולוציה של חברת דבורים מורכבת ואלטרואיסטית.

חופש או חיי שיתוף?

דבורים שאינן חברתיות (דבורים סוליטריות) אוספות אבקת פרחים בתקופות שבהן הן מטילות ביצים ומטפלות ברימות הצעירות, ואילו בזמן שהן חופשיות ממטלות אמהיות אלו, הן ניזונות בעיקר מצוף. והנה, החוקרים מצאו כי בקרב דבורי הדבש הפועלות אפשר לזהות כאלו המרבות לאסוף אבקה וכאלו המרבות לאסוף צוף. החוקרים השוו שתי קבוצות אלו של פועלות, וכן בחנו שני זני דבורים שטיפח רוברט פייג' (Page, הנמנה עם מחברי המאמר הנוכחי בנייצ'ר) קודם לכן לאיסוף עיקרי של אבקה או לאיסוף מרובה של צוף.

התברר כי הן בפועלות של דבורי דבש רגילות, והן בזנים שטופחו במיוחד להעדפת אבקה או צוף, לאוספות האבקה זיקה גבוהה יותר לפוריות מאשר לאוספות הצוף, כך ששני טיפוסי הפועלות מייצגים כעין שלבים שונים בחייה של דבורה סוליטרית. הדבר מתבטא בכך שהשחלות של אוספות האבקה מפותחות יותר מהשחלות של אוספות הצוף, והן גם מייצרות כמות גדולה יותר של החלבון ויטֶלוֹגֶנין, המשמש כחומר גלם ליצירת חלמון הביצה. ואף זאת: כשאוספות האבקה מגיעות לגיל היציאה מן הכוורת לשם איסוף מזון, ה"דם" שלהן (דם החרקים אינו מכיל המוגלובין, אינו אדום, ומכוּנה הֶמוֹלימפה) מכיל רמה גבוהה יחסית של הורמון הנעורים, הורמון האחראי להתבגרות מינית בחרקים, בהשוואה לאוספות הצוף.

כאמור, פועלות אינן מטילות ביצים אף שבגופן נמצאות שחלות – נוכחות מלכה מדכאת (באמצעות פֶרוֹמוֹנים) יצירת ביצים בקרב הפועלות. והנה, כשהעבירו החוקרים דבורים לחברות (כוורות) שהיו חסרות מלכה, כעבור כשבועיים נמצא כי אחוז גבוה מאוד מאוספות האבקה היו בעלות שחלות פעילות, בעוד שאחוז הפועלות אוספות הצוף ששחלותיהן נעשו פעילות היה נמוך בהרבה.

גרו אמדם ועמיתיה לא התיימרו, כמובן, לפענח את כל פרטי המסלול האבולוציוני שהוביל מדבורים סוליטריות, לא-חברתיות, לחברת דבורי הדבש, אך לטענתם הם זיהו את תחילת המסלול, את נקודת המוצא לאבולוציה של חברה אלטרואיסטית. לטענתם, ההתנהגות הרבייתית של הדבורים הקדומות, שלא חיו בחברות כדבורי הדבש של ימינו, והקשר שלה להעדפת מזון חלבוני או סוכרי, היא-היא ראש הגשר להיווצרות חברת דבורי הדבש המורכבת.