ל"ג בעומר - מחול החיים

ראשית, לפני שנתבונן בהיבט הקבלי הנוגע ליום ל"ג בעומר, נסקור מעט את אירועי ההיסטוריה בעקבותיהם מצוין המועד כאירוע רב משמעות בלוח השנה העברי. ל"ג בעומר, שחל בי"ח באייר, היום ה-33 לספירת העומר מהווה מעין חג למחצה, שכן על-פי המסורת נבלמה בו המגפה שפשטה בקרב תלמידיו של רבי עקיבא, מגפה שגבתה 24,000 קורבנות (יבמות ס"ב ע"ב). לפיכך, נהוג להפסיק ביום זה את מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר אשר ביניהם חל איסור לערוך טקסי נישואין, אין מסתפרים ומתגלחים, ממעטים עד כמה שניתן מביטויי שמחה כמו שירה וריקודים ואפילו נמנעים מלבישת בגד חדש.

יש מנהגים שלפיהם מסתיימת בל"ג בעומר אבלות ספירת העומר, ויש הנוהגים להמשיך במנהגי האבלות עד לסיום ספירת העומר בחג השבועות. במהותו מציין ל"ג בעומר את יום השנה לפטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, בנה של שרה אשר נולד לה לאחר שנות עקרות ארוכות הנקרא "שמעון" משום ששמע האל לקול תפילותיה. במשך 13 שנים שהה בר יוחאי במערה יחד עם בנו אלעזר כשהוא בורח מגזירת המיתה ע"י הרומאים בעקבות דברים שאמר בגנות השלטון. משך כל אותם שנים במערה עסק בלימוד התורה ובסודותיה העמוקים כאשר הוא מתקיים מחרובים וממים בלבד.

ספר הזוהר הקדוש המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי נכתב משל כל אותן שנים ארוכות ומהווה את היסוד המרכזי והמובהק ממנו שאובה תורת הקבלה. ביום ל"ג בעומר בשנת ג' אלפים תתק"כ (160 לסה"נ ) הסתלק רשב"י.

לעניין ההילולה, המקובלים שחיו בצפת במאה ה- 16 נתנו ערך מוסף לל"ג בעומר – הוא הילולה גדולה על קברו של רשב"י במירון. לגרסת המקובלים, ביום הסתלקותו של רשב"י עלתה נשמתו והתאחדה עם עולמות עליונים, בבחינת זיווג הצדיק עם השכינה. איחוד זה מייצג חתונה ומכאן הנוהג הנפוץ להינשא ביום ל"ג בעומר (הילולה בארמית פירושה שמחת נישואין).

פטירתו של רשב"י מתוארת בזוהר בדרמטיות: "אותו יום ביקש רבי שמעון להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו. נתכנסה החברותא לביתו והוא אמר להם: עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן...וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה איש אשר יקרב אליו כי לא יכול, כי האור והאש היו מסביב לו. משיצאה מיטתו ופרחה באוויר הייתה לפניה אש לוהטת. והנה נשמע קול – עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי". (אידרא זוטא, דברים, פרשת האזינו, רצו').

אם כן, מהו הקשר שבין יום פטירתו של רשב"י ובין המוטיב המרכזי ביום זה – הדלקת מדורות ונרות? לכך ישנם שני רבדים, רובד הפשט ורובד הסוד. הראשון מבאר כי הבערת המדורות נועדה לזכר האש שבקעה מן הבית ביום פטירתו של הצדיק ותכליתה לשמש נר לזכרו נוכח האמונה כי בזמן הסתלקותו ירד לעולם אור רוחני עצום שהתגלה ונגה משך כל אותו היום.

באם נעמיק ונצלול אל רובד הנסתר נגלה כי באש פועלים שישה כוחות מנוגדים , מבשלת ושורפת, מחממת ומקררת, משחירה ומלבינה(זוהר) ובמהותה מסמלת היבטים שונים במחול החיים. מלבד העובדה כי להבות האש מהלכות קסם מהפנט על המתבונן, יש בהן פן שבכוחו לבטא חלק עיקרי בתחושות וברצונות שלנו. אותן להבות רוקדות אל על ומפיצות סביבן חום ואור ובאמצעותן מתגלה בלב האדם אותו ניצוץ המבעיר תחושה פנימית של מסוגלות להתמודד עם הבדידות, החושך והעלטה הרוחניים המקיפים אותו.

אך לא רק אור חסר באדם, עצם הישיבה הנינוחה אל מול הלהבות מחממת את הלב ומעניקה תחושת מלטפת של חיבור ושייכות המפריכים ולו לזמן קצר את תחושת הריחוק והזרות מעולם קר ומנוכר. האדם כישות בעלת מכלול ערכים, רצונות וחלומות שואף תמיד להתרומם ממקומו ולעלות במעלה ההר עד לפסגה. לעיתים הוא נמצא שקוע עד צוואר בהתעסקות בטפל ולא בעיקר ולכן יימצא בתחושת תקיעות. אך בל נשכח כי האש הפנימית הבוערת בקרבו מבטאת את רצונו לפרוץ, לעלות ולהצליח ,ממש כמו להבות האש.

ראוי לציין כי ביהדות האש נקשרת עם קדושה רבה ומהווה אמצעי מובהק דרכו ניתן להביע תחושות ורגשות מעבר למילים. לכן אין זה מקרי כי הפסוק: "נר ה' נשמת אדם" מקבל ביטוי ותוקף דווקא ברגעים בהם מתרחשים אירועים כואבים כאשר המוני אדם מתאגדים בספונטאניות ומדליקים נרות, הואיל ולהבת הנר מסמלת את נשמת האדם - אנרגטית, מלאה חיוניות ושואפת תמיד להתעלות ולהתאחד עם בוראה.

דוגמה לכך ניתן לראות אף בזמן התפילה. המתפלל מתנודד קדימה ואחור באופן לא רצוני וחסר שליטה ומזכיר את להבת הנר בתנועתה השואפת מעלה.

ל"ג בעומר מייצג את המדורה שבלב ומבטא את התקווה שלנו לתקומה, לעתיד, ולשלום. האמונה כי שפע רוחני רב יורד לעולם ביום זה גוררת אחריה שובל של המוני אדם המתרחקים ולו ליום אחד מטרדות היום ומביטים כולם אל ההצגה הטובה ביותר: "האש - ריקוד החיים".