"קרוב לבית" - צבא כי ימלוך
צפיתי אתמול בסרט של דליה הגר ווידי בילו. אני ועוד בערך שמונה אנשים (היו עשרה, אבל שניים יצאו די בהתחלה). די עצוב, אבל גם די בנאלי שזהו מספר האנשים שהולך לראות קולנוע ישראלי עכשווי. בכל מקרה, הסרט טוב בעיני. זה לא סרט גדול, או סרט פתור בכל המובנים. יש בעייתיות בעיני באיפיון הדמויות שהן לא מספיק "עגולות" או "עמוקות" - אבל יש בו המון רגעים יפים, ויותר מהכל אני חושבת שהוא גם הולך עם איזושהי אמירה יותר רחבה, חברתית-ישראלית, מאשר אותו סיטואציה פרטית של יחסי שתי הבנות שעומדות במרכז הסרט.
החברה הישראלית כפי שמשתקפת בסרט הזה היא חברה אלימה. חברה עצבנית, של קצוות חשופים, של חוסר סבלנות וסובלנות - של פחד (מוצדק) מהאחר והמאיים, ומצד שני גם אותו "אחר" - למשל הנשים הערביות שעוברות ב"גשר" את הבדיקות שבנות מג"ב מבצעות, או אותם גברים ערביים שהבנות עוצרות בשביל לבקש תעודת זהות ברחוב הירושלמי, גם אותו "אחר" מושפל, אומלל, נתון באותה צבת מציאותית קשה שכולנו פה כרוכים בה. או כמו העצבים והאלימות שמתגלים כאשר שתי הבנות חייבות בגלל הלחץ של המפקדת "לעשות את העבודה" ולהביא כמה שיותר מספרי תעודות זהות של ערבים, ובאוטובוס מתפרץ עליהם קודם כל בחור רוסי, שכפי הנראה יותר מידי אנשים טועים בו וחושבים שהוא ערבי (תחתית המדרגה, הוא מדרגה אחת לפני) והאדם המבוגר שצועק על הבנות ונענה בעצבים מצידן.
המשחק היה מצויין בעיני, ברוב הסרט. לא היו פה תפקידים "גדולים" מהחיים - אבל כל אחת ואחד עשה את מלאכתו נאמנה. המפקדת והסגנית שלה היו מדויוקות ומעולות. הצבא מתגלה פה בכל עליבותו - מקום שבו "עבד כי ימלוך" - מפלס האמפטיה האנושית הוא בתחתית המדרגה - כל אחד ואחת די חושבים אך ורק איך לשמור על התחת של עצמם, והאמת, לי זה מאוד מאוד הזכיר את השירות האישי שלי בצבא. הזדהיתי. ולא בשמחה בכלל.
גם ירושלים נראית מצויין בסרט. כמו עיר אירופאית - עם בתי האבן, והקור האפרורי הזה - והציפורים שמתעופפות שם - ולכן דווקא הבום הגדול של הפיגוע תופס אותך לא מוכן, עם המכנסיים למטה, מכניס לאלם ומשתק. יפה בעיני מאוד שהסרט לא התעכב על הפיגוע עצמו. כמו בחיים שלנו עצמנו, ובתקשורת שסובבות אותנו - יש בנליזציה מוחלטת של המציאות האיומה שכולנו חיים בה - רגע אחד אנשים נהרגים ונפצעים והעולם עומד מלכת, ותוך שניות הכל חוזר "כאילו" לקדמותו, ומחר כבר מכים מכות רצח בחור ערבי שסירב לתת את תעודת הזהות שלו (ולא ברור למה, כמו בחיים - האם יש לו מה להסתיר או שסתם הוא מתמרד נגד השלטון שלוחץ אותו בתור אזרח סוג ז'?) . בקיצר, אהבתי. יצאתי עם מועקה שחבל"ז. ממליצה מאוד.
