אשליה ושמה בית-משפט לחוקה
גם נגדו תהיה התמרמרות ותעלה שוב דרישה למוסד שיפוטי חדש. הבעיה כאן עמוקה הרבה יותר
ושוב בג"ץ מייצר כותרות, גם כשהוא נוקט במדיניות שיפוטית שאינה מתערבת. הוא לא התערב בכל הקשור לחוקתיותו של התיקון לחוק האזרחות, המונע "איחוד משפחות" של פלסטינים עם ערבים אזרחי ישראל; גם לא בסוגיית חוקתיותו של חוק טל, שבא להסדיר את גיוס בחורי הישיבות, ומאז חקיקתו אינו מיושם. אך למרות הריסון השיפוטי, שוב נשמעות קריאות חוזרות ונשנות להצר את כוחו. אולי היה זה מכתבו של נשיא בית-המשפט העליון לעמית מאוניברסיטת ייל, בו כינה את הפסיקה טעות טכנית שלבטח תשתנה בעתיד; אולי הרוב הדחוק, שמנע התערבות וביטול חוק. על כל פנים, שוב נשמעות הקריאות - בעיקר ממחנה הימין והמפלגות הדתיות - להצר את כוחו של בג"ץ. ובין שלל ההצעות עלתה שוב לסדר היום הדרישה להקמת בית-משפט לחוקה, עם הרכב משקף יותר, כזה שיבטא את מגוון הדעות בציבור. מן הראוי לעשות אחת ולתמיד סדר, ולהבהיר מדוע אסור לעשות כדבר הזה.
הטיעון הרווח נגד בית-משפט מיוחד לחוקה - בו דוגל למשל אהרון ברק - הוא החשש מפוליטיזציה של מערכת השפיטה, ועקב כך סיכון רמתה המקצועית ופגיעה באמון הציבור בה. הטיעון הנגדי משכנע לא פחות: אלו המצדדים במהלך מדגישים את סוגיית האמון הציבורי במוסד הביקורת השיפוטית על חוקתיותם של חוקים, וסבורים כי אם יישאר מוסד זה בידי בית-המשפט העליון במתכונתו הנוכחית, ייחלש מעמדו של האחרון כפותר מחלוקות ערכיות. בית-משפט חוקתי, אשר ישלב בין ייצוגיות ובחירה על-ידי נציגי העם לבין מינוי מקצועי הנסמך על כישורים מקצועיים, הוא לדידם הפתרון. אז מה נכון?
נדמה כי יש הטיה מסוימת של הוויכוח למחוזות טכניים, פורמאליים ומשפטיים מדי. הבעיה עמוקה יותר, ואם מביטים בפרספקטיבה שכזו, בנקל ניתן להבין כי בית-משפט לחוקה לא יפתור את הבעיה החברתית שבגינה מוקם כיום בית-המשפט העליון כמושל אלטרנטיבי לכנסת. הבעיה היא השסעים העמוקים שקיימים בחברה הישראלית, וקיומה של תרבות פוליטית אלטרנטיבית. אלה, בשילוב המבנה המוסדי הקיים, מקשים על המערכת הפוליטית להתמודד עם בעיות המחייבות עיצוב מדיניות ציבורית - בעיה המכונה בספרות "אי-משילות המערכת הפוליטית". לנוכח המחסור ב"משילות", התפתח בארץ דפוס פעולה של פנייה מוגברת לבית-המשפט העליון, כדי שיעזור בהתנעת תהליכי קבלת החלטות ציבוריות או על מנת שיאלץ את הפוליטיקאים לשנות את המבנה המוסדי.
ובכן, האם בית-משפט לחוקה יפתור את הבעיה? התשובה כנראה שלילית. כפי שהסביר ח"כ שאול יהלום מהמפד"ל: "מה שלא מקובל עלינו זה השארת הסמכות בידי בית-המשפט העליון - שהוא גוף ממונה ולא מייצג - לפסוק, לאחר סיום תהליך החקיקה, בעניין חוקתיות חוק. המועצה החוקתית אמנם תצמצם בהרבה את הפניות לבג"ץ, אבל זה לא ימנע דווקא בדברים של השקפת עולם, שכל-כך חשובים לנו". כך שגם בית-המשפט לחוקה החדש, חדיש ומחודש שיקום, לא יוכל להתמודד עם הבעיות, וכל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם רצונותיהן ומאווייהן של הקבוצות השונות - הדתיות והימניות בעיקר - תביא לביקורת רבתי ומן הסתם לקריאות חוזרות ונשנות להצר את כוחו. ומה אז? נקים מוסד נוסף?
במצב המבני התרבותי הקיים בישראל, בית-משפט לחוקה לא יהווה פתרון לבעיית אי-משילותה של המערכת הפוליטית. הוא יהווה לכל היותר מנגנון, אשר ייתקל כנראה במידה משתנה של התנגדות מצד קבוצות אינטרס שונות, שלא יהיו מרוצות מכמות ואיכות המדיניות. אין מנוס מלפעול לאיתור פתרונות אחרים שיקדמו את יכולת המערכת הפוליטית למשול, באופן שתוכל לנסח מדיניות ציבורית גם בעניינים הנחשבים לעקרוניים לחברה הישראלית.
ד"ר אסף מידני, מרצה לממשל ומשפט ציבורי במכללה האקדמית תל-אביב - יפו, פירסם לאחרונה את ספרו "מדיניות ציבורית בין חברה למשפט"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
