צעיר ירושלמי מחפש עיר
הצעירים החילונים שגדלו בירושלים עוזבים בהמוניהם את העיר. את התחושה הזו בשטח מגבים גם נתונים שמציגים תמונה עגומה מבחינת עתידה של בירת ישראל. בכתבה השלישית והאחרונה בפרויקט ynet ליום ירושלים 2006, מסבירים הצעירים הירושלמים למה החליטו לעזוב, איך בכל זאת הם מקימים "מובלעות" ירושלמיות בתל אביב - ומה יהיה עתידה של העיר שהם כל כך אוהבים, אבל העדיפו להשאיר מאחור
עברו כמה שנים טובות מאז ואת האווירה התוססת ברחובות הבירה החליפה התחושה שהעיר עם הטמפרמנט האסלי והצעיר הולכת ודועכת ושלא נשארו בה מספיק צעירים שישמרו על הגחלת. "כששאלתי את הלקוחות הטובים שלי", משחזר מיכה, "כאלה שהפסיקו לבוא, מה קרה, איפה אתם, לאן נעלמתם? אמרו לי שהם עברו לתל אביב. שאלתי מה הסיבה? אין פה חומוס טוב בירושלים?" עבור הלקוחות הצעירים זו עדיין לא הייתה סיבה מספיק טובה כדי להישאר והם היו עונים למיכה: "נגיד לך את האמת, תל אביב זה עולם אחר".
מאיר מיכה ב"פינתי". צילום: דודי ועקנין
יש בסיס לתחושה שירושלים הולכת וננטשת לטובת העיר שבקצה כביש מספר 1. על פי מחקר של מכון ירושלים לחקר ישראל, בשנים 2000- 2004 עזבו את ירושלים על פי מאזן ההגירה יותר מ-32 אלף תושבים. האוכלוסייה שנגרעת יותר מאוכלוסיות אחרות היא זו של הצעירים, "מגיל של אחרי צבא ועד גיל 40", אומרת ד"ר מאיה חושן, מבצעת המחקר. "אפשר לומר", היא מוסיפה, "שירושלים מפסידה את הצעירים. אם המגמה תישאר כמו היום, חלקו של המעמד הבינוני ילך ויקטן כי ירושלים מפסידה בעיקר אוכלוסייה צעירה וחזקה". בעיריית ירושלים טוענים מנגד שרק בשנה האחרונה נוספו לישראל 14 אלף תושבים, ושאם כבר, ההגירה השלילית במגזר החרדי גדולה יותר. אבל בשטח, יש לציין, זה ממש לא מורגש.
איך מזהים ירושלמי? לפי האצבעות
בחזרה לחומוס "פינתי". לפני שנתיים, לבקשת הילדים של סלע, הוחלט לפתוח סניף בתל אביב. כשהסניף נפתח בבוגרשוב, שני הבנים נטשו את קן ההורים, עברו לעיר הגדולה והותירו את העיר על ההר מאחור. ביום רביעי, בסביבות
השעה 8 בערב, כשבסניף הירושלמי כבר נמצאים בשלבי סגירה מתקדמים, שלומי חן, הבן של סלע עדיין משטח בתל אביב במרץ חומוס לצלחות. את זה שחן הצעיר ירושלמי בדם אפשר לזהות מקילומטרים. זה ממש כאילו כתוב לו על המצח 'יאללה בית"ר". ששואלים אותו אם הוא ירושלמי או תל אביבי, עונה בגאווה חן ג'וניור "אני תמיד אהיה ירושלמי" והוא גם טוען שהוא יוצא רק עם ירושלמיות. הוא מרוצה מהשינוי שעשה וגם מסביר בדיוק למה: "תל אביב זה ראש אחר, ראש יותר פתוח, הכל חופשי. לא מה אתה עושה, לא איפה אתה הולך. תעשה רק מה אתה רוצה. חייה ותן לחיות- זה הקטע התל אביבי. אין עליך לחץ, זאת עיר בלי לחץ".
ב"ירושלים הקטנה" שבתל אביב מנסים לייבא לא רק את החומוס, מרק הקובה הצהוב וקציצות הבשר ברוטב אדום, אלא גם את ההווי החמים של סניף הבית. "הלם תרבות", זו ההגדרה שחן מוצא לנכון כדי לתאר את החוויה שעוברת על התל אביבים כשהם נכנסים לראשונה בחייהם ל'פינתי' בעירם. "כי כולם פה ירושלמים", הוא מסביר, "ואז מתגלגל דיבור, על בית"ר, על פוליטיקה קצת, מה קורה בירושלים? מסיבות, עניינים, חברים. יודעים שפה זה מוסד ירושלמי".
הם לא הירושלמים היחידים שירדו תל אביבה. יאיר קינדלר, איתי פישגודה הידוע בכינויו 'פיש', רועי נימר וגיא אוסדון יסדו ברחוב בן יהודה בתל אביב את הבר 'אליעזר'. שלושה מתוכם הם ירושלמים לשעבר, מה שגרם למקום להתבסס כמעוז ירושלמי מובהק בעיר הברים והאורות. במשך שנים, בערך מתקופת הצבא, הם היו מייחצנים מקומות בילוי כמו 'האומן 17' ו'הלילה בר' ולפני 4 שנים בערך עברה החבורה לתל אביב. בשנתיים הראשונות אחרי הצבא, קינדלר עוד גר בירושלים, גם כשעבר ללמוד בבינתחומי בהרצליה והמשיך לעשות מסיבות בירושלים "ואז זה פשוט עבר לתל אביב. ממסיבה למסיבה הגיעו הרבה ירושלמים שכבר גרו בתל אביב". קינדלר מפרגן לחברים שנשארו לעבוד בירושלים כי "ירושלים היא קשה יותר מתל אביב בתחום חיי הלילה ומי שמצליח שם באמת מגיע לו כל הכבוד". "לפעמים", הוא מתוודה, "אני מפנטז על הבר הזה אבל בירושלים, איך הוא היה יכול להיות שם".
פעם כולם שרו 'ירושלים של זהב' ונורא התרגשו. היום, ברדיו לא מפסיקים להשמיע את ה'דג נחש' עם השיר שכל כך הרבה אנשים בתל אביב מזדהים אתו. ב'אליעזר' אין כמעט ערב ש'הנה אני בא' לא פורץ לאוויר וגורם לכמעט חצי מהפאב לחייך. ו"יש אפילו דרך לזהות מי ירושלמי ומי לא וזה ממש בדוק", מגלים 'פיש' וקינדלר על שיטת זיהוי חדשה שגילו במהלך שהותם בתל אביב. "ירושלמים מסמנים שלושה משקאות עם הזרת, ולא עם הבוהן כמו כל השאר. גילינו את זה עם הזמן ותמיד זה היה אחד לאחד", מדגים קינדלר ומבקש גם משתי ירושלמיות שעוברות ליד השולחן לעשות שלוש.
הצעירים עוזבים כי לא משקיעים בהם
אז למה בעצם הצעירים עוזבים? ירושלים, יש לזכור, היא העיר העניה בארץ, כש-38 אחוזים מתושביה חיים מתחת לקו העוני. השכר הממוצע נמוך ב-25% מזה שמשולם במרכז הארץ, וההשקעה בחינוך, ספורט או בצעירים נמוכה לעומת ערים גדולות אחרות. המציאות הזו לא מותירה הרבה ברירות לצעירים. גם סטודנטים המגיעים מחוץ לעיר כדי ללמוד באחד ממוסדות הלימוד האקדמאים בעיר, מהמובילים בארץ, אורזים את החפצים בתום הלימודים - ועוזבים.
חבר מועצת העיר, ניר ברקת, טוען שמעל הכל, "ירושלים לא תחרותית מספיק, אם משווים אותה למה שערים אחרות מספקות ומציעות". וכשמשווים את ירושלים לערים אחרות בארץ, ניתן אכן לראות שהיא נופלת בהרבה
בהשקעה שלה בתחומים שאמורים למשוך צעירים. בחינוך למשל, ירושלים משקיעה בתושביה כמעט חצי מערים אחרות על פי נתוני משרד הפנים. בהרצליה למשל, משקיעה העירייה קרוב ל-1,600 שקלים בשנה לתושב. בירושלים לעומת זאת, ההשקעה לתושב עומדת על 900 שקלים בסך הכל. את עיר הבירה עוקפות בקלות ערים כמו באר שבע, אשדוד או פתח תקווה. מנגד, טוענים בעיריית ירושלים כי בתי ספר רבים, בעיקר במגזרים הערבי והחרדי, אינם זוכים לתיקצוב מהמדינה ולכן המספרים נראים נמוכים. בנוסף, אומרים בעירייה כי השנה נוספו 10 אחוזים לתקציב החינוך העירוני.
כמה משקיעה ירושלים בתרבות? גם כאן יש מחלוקת. לפי הנתונים שהגיעו לידי ynet, בעיר הגדולה בארץ, המונה קצת יותר מ-719 אלף תושבים, תקציב התרבות נאמד ב-4 מיליון שקלים בלבד. בתל אביב תקציב התרבות לשנה עומד על 65 מיליון שקלים. ברוב הערים בישראל תקצוב עמותות הספורט ופעילויות שונות בתחום לפי תושב עומד על 20-80 שקלים. בירושלים, בתקציב לשנת 2003 ההשקעה בספורט הייתה 5 שקלים בלבד לכל תושב. גם כאן יש מחלוקת לגבי הנתונים, כאשר העירייה מציגה סכומים שונים, לפיהם כלל ההשקעות בתחומי התרבות עמדו ב-2005 על 28.5 מיליון שקלים, ובספורט הושקעו 10 מיליון.
ברקת מספר כי כשהקים את העמותה "רוח חדשה" לשיפור הקשר בין הצעירים לעיר, הוא ביקש ממכון הסקרים של רפי סמית לערוך מחקר בקרב הצעירים בירושלים. הסטודנטים נשאלו מה הסיכוי שיישארו לגור בירושלים בתום תקופת הלימודים. 53 אחוזים השיבו שיש סיכוי גבוה שיישארו. 47 אחוזים לעומתם השיבו בין "אין כמעט כל סיכוי", ל- "סיכוי מסוים אבל לא גבוה". למה לא? הם נשאלו והסיבות היו: חוסר התאמה ל"מנטליות" או בגלל שאין מקומות בילוי וגם כי העיר לא מעניינת. ברקת טוען שהמסקנות ברורות: "העיר הזאת חייבת להפוך למקום מועדף על סטודנטים וצעירים. עד שזה לא יקרה - אין תקומה לירושלים".
מנסים להשאיר את הצעירים ב"אינקובטור"
יום ראשון בערב, בסביבות השעה עשר בלילה, עשרות צעירים מתחילים למלא את החלל מסביב לבר ב"צוללת הצהובה", מוסד ירושלמי ותיק ומועדון הופעות הממוקם באזור התעשייה בתלפיות. אחרי 20 דקות של בירה ודיבורים כולם נכנסים לאולם המופעים הלא גדול במיוחד, המכיל במת עץ, מערכת סאונד סבירה וכמה עשרות כיסאות פלסטיק שחורים. לפני שנה וחצי החליט אריק עשת, מייסד בית הספר למשחק 'ניסן נתיב' בירושלים, להריץ מופע בשם "אינקובטור" בו יוכלו תלמידיו הצעירים ליישם ולפתח את מה שלמדו. את פרויקט האינקובטור מגדיר עשת כניסיון לזרוע את הזרע לתעשייה.
שחקנים ב"אינקובטור". צילום: חיים צח
בזה אחר זה, בקטעים לא ארוכים במיוחד אבל משעשעים מאוד מציגים השחקנים המתחילים אפיזודות של שיחת עבריינים באידיש, צעירים חרמנים, דוס מתפלפל בהגזמה בשיחה על פרשת השבוע וגם בדיחות על הומואים אתיופים. כשהנר כמעט וכבה והעיר כבר כמעט והתרוקנה מתרבות תוססת ויוצרת, נשמת אפה של החילוניות, החליט עשת שחייבים לעשות מעשה ויצא לקרב מתיש כנגד הדעיכה התרבותית המתמשכת במטרה להשאיר את הצעירים בעיר.
"צעירים עוזבים את העיר", מנתח עשת את המציאות העגומה, "כי אין תעשייה שמפרנסת אותם. זה בגלל מדיניות מתמשכת של עיר שהשקיעה יותר בבניינים ופחות באנשים". גם התעשייה הקיימת נשענת רובה ככולה על עיר החוף התוססת. "אפילו תיאטרון החאן, מוסד ירושלמי מובהק", מגלה עשת, "עושה את החזרות בתל אביב כי כל התעשייה היא שם וככה כל הבוגרים שסיימו ללמוד עוזבים. הרי ירושלים היא מעצמה של בתי ספר לתרבות אבל פרנסי העיר לא השכילו לבנות את השלב הבא. לא בנו גלריות, לא בנו תיאטרון גדול כמו שצריך וכשאין גרעין מוסדי אז גם לא מתפתח מסביבו פרינג' שבו צעירים יכולים לפעול. יש הרבה שאוהבים את העיר אבל לשרוד בה קשה מאוד". החלום של עשת הוא לראות תל אביבים מגיעים לירושלים "כדי לראות כאן תרבות וגם שיום אחד ירושלים תהיה יבואנית של תרבות ולא רק יצואנית. שתלמיד שלי יוכל ליצור פה ולשווק את עצמו מתוך העיר הזאת".
דני זהבי, שהגיע להופיע בערב, עזב לתל אביב אחרי הלימודים בגיל 26. מה שגרם לו לעבור היא העובדה שבתל אביב האפשרויות זמינות ונפוצות כמעט כמו החול שלשפת ים התיכון. "עזבתי לתל אביב כי הכל שם", מסביר זהבי, "מאודישנים, דרך פרסומות ועד סרטי קולנוע. אז במקום לנסוע לתל אביב הלוך חזור כל הזמן, פשוט אפשר לנסוע באופניים". אחרי שנתיים, הוא חזר הביתה וכיום, חוץ מההופעות ב'אינקובטור' הוא גם מלמד משחק בבית הספר התיכון 'לידה' ובתיכון לאומנויות. בתור מורה הוא התוודע לעובדה ש"בתי הספר החילוניים מתרוקנים מתלמידים". והוא מזהיר: "לאוכלוסייה החילונית יש צרכים משלה. בקרוב, עם כל מה שקורה, לא נוכל לצאת לתיאטרון או ללכת לראות סרט. אם לא נעשה משהו אנחנו פשוט נפסיד את העיר, היא לא תישאר שלנו יותר".
לפנייה לכתב/ת 
