מי בנה ומי נטע?

סטודיו 164 זורק מבט אל הבנייה בישראל אחרי 1967, ברצף דימויים מתוך ארכיון בהתהוות של אדריכלות ישראלית. הגליון הוא סקיצה ויזואלית, חלקית, כמעט שרירותית, למחקר על המקורות הגלויים והסמויים של האדריכלות הישראלית העכשווית דרך התקופה הפוסטמודרנית שלה, שנות השבעים והשמונים – גוף ידע לא ממופה, שעדיין לא קיבל תוקף אקדמי או ציבורי בהיסטוריה הקנונית של האדריכלות הישראלית.

ביתן משרד השיכון בתערוכה הכ"ה לישראל, 1973, ישראל גודוביץ

את המיתון של אמצע שנות השישים החליפה אחרי 1967 אופוריה של בנייה חדשה, אינטנסיבית לא פחות ממפעל הבנייה שלאחר 1948. רם כרמי, אז מורה בכיר ומשפיע בטכניון, תפס עמדת מפתח כאדריכל הראשי של משרד השיכון וקידם את מימושם של כמה מהאקספרימנטים הברוטליסטיים של שנות השישים (הפורמליזם האוונגרדי של שנות השישים הפך לקונקרטי בכוורות של צבי הקר בשכונת רמות בירושלים, למשל), קבוצה של אדריכלים שבנו בשנות השישים בעיקר בתל אביב, (יסקי, רכטר, שרון, איתן, זולוטוב, הרשמן, נדלר ואחרים) גילתה מחדש את ירושלים ועבתה אותה במגדלים, בתי מלון וטבעות טבעות של מבננים בשכונות החדשות.

במקביל, הם היו מעורבים בתכנון ובמימוש של קומפלקסים מולטי פונקציונליים בלב הערים הגדולות, גרסה מקומית למגה סטרוקטורליזם הבינלאומי של שנות השישים – ביניהם ה"סיטי" של מנשיה, דיזינגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מרכז כלל ומגדלי וולפסון בירושלים, מתחם האודיטוריום, מרכז פנורמה והתחנה המרכזית בחיפה.

הטרמינל הבינלאומי לנוסעים, נתב"ג שנות ה-80. אדריכל מרדכי בן חורין.

שנות השבעים הן העשור של ירושלים, תוך דה לגיטימציה ציבורית אובססיבית למרכז ההיסטורי של תל אביב, העיר המודרנית השוקעת, ה"לא מקומית" – עד לגילוי המחודש של לב תל אביב בשנות השמונים והתשעים.

שנות השבעים הן השנים של התפתחות הבנייה המתועשת. משה ספדיה תכנן גרסאות של "הביטאט" בירושלים ועיצב בהזמנת אלוף (מיל.) ישראל טל את טנק המרכבה. אלה השנים של בניני התאגידים ומגדלי המשרדים, של המשך פרויקט שיקום חלקי ערים היסטוריים, של תחילת ההתנחלות ממזרח לקו הירוק – בעזה, בסיני וברמת הגולן, של המשך פרויקט פיזור האוכלוסיה ביישובים קהילתיים חצי כפריים, של המהפך הפוליטי של 1977 ובעקבותיו מפעלי "בנה ביתך" ושיקום השכונות המנוחשלות של המודרניזם, של הסכם השלום עם מצרים וסיפור בנייתה ב-1975 של ימית, תרגיל אורבני בתכנון התנחלות פיתוח פוסט מודרנית לאלפיים תושבים בפתחת רפיח, ומחיקתה ב- 1982, של עלייה ברמת החיים ושכלול אינטנסיבי של בניני הקבלנים הטיפוסיים, של שינויים בסביבת הצריכה ותחילת מותו של הרחוב לטובת מרכזי קניות וקניונים, של עיצוב פנים טוטלי טפטי מקיר לקיר ועיצוב חוץ בחומרי גמר חדשים, פסיפס קרמי, גרנוליט או קירות מסך מזכוכית ומתכת, של עיבוד הטיח לשפריץ, בדרך לגילוי המחודש של האבן.

• מתוך הגליון החדש של סטודיו, מגזין לאמנות. גליון מיוחד: ארכיטקטורה ישראלית – שנות השבעים, שנות השמונים.