נשים רגישות יותר ואמפתיות מגברים? מיתוס!

מחקר חדש קורא תיגר על הדעה הרווחת ולפיה נשים הן רגישות ואמפתיות, ולעומתן הגברים הם טיפוסים מנותקים, אטומים למצבי הרוח ולצרכים הרגשיים של בנות זוגם. המחקר נערך על ידי צוות מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת טולדו שבאוהיו, ארה"ב, וממצאיו התפרסמו בגליון 'סייקולוג'י טודיי' מחודש אוקטובר.

המחקר, שבראשו עמדה ד"ר ליסה נף, פסיכולוגית בכירה, מראה שמדובר במיתוס; נשים לא באמת רגישות יותר לצער ולתסכול של בני זוגן, ופסיכולוגים מייחסים להן רגישות כזו ואמפתיה לא תמיד בצדק.

ד"ר נף וצוותה בחנו בתנאי מעבדה עשרות זוגות נשואים במצבים שונים. הם גילו שהבעלים היו רגישים, או לפחות הבינו את המצב לאשורו, בדיוק כמו בנות זוגם. לדוגמה, כשאישה אמרה לבעלה שהיא נאבקת כבר חודש להוריד משקל, הוא עודד אותה, הציע שלא תכניס הביתה אוכל משמין וויתר על משקאות ממותקים – אבל היא פירשה את תמיכתו כהסכמה עם זה שהיא שמנה מדי וציפתה שיאמר "את חמודה ומושכת גם ככה".

"נשים הן מתוחכמות", קובעת ד"ר נף, "והגברים פשוט ישירים יותר". מדוע בכל זאת מייחסים לנשים רגישות רבה יותר מאשר לגברים? "בגלל כושר התזמון שלהן", היא פוסקת. "נשים מגיבות מהר יותר למצוקה של בן הזוג ועושות את זה ביתר תחכום. הן יודעות לעודד בצורה אימהית, כמו לומר לילד 'מי אמר לך שאתה לא נחמד?! הרי אתה הכי נחמד בעולם!'".

גבר לא מזנק מיד לעזרת אשתו כשהיא מאותתת על מצוקה, קובע המחקר. זה לא שגברים לא מסוגלים להיות תומכים. הם פשוט עושים את זה בפחות תחכום ובתזמון לא תמיד מתאים. הם מחכים לראות אם האישה באמת נמצאת במצוקה רבה, אם היא כועסת עליהם ושומרת את הסיבה בבטן. הם תוהים איך לגשת אליה, איך לרכך את העצבנות שלה.

"הסיבה שמייחסים לגברים אטימות או ריחוף מסוים מקורה בדרך כלל בחוסר הניסיון בהבנת מורכבותה של העזר שכנגד, בעיקר כשמדובר בבעלים טריים", מניחה ד"ר נף. "נשים מבטאות כעס, קנאה או עלבון באגרסיביות פסיבית. גברים צריכים לנחש את הסיבה, לפענח את מצוקתן האילמת. גבר לא מנוסה פשוט לא מבין בזה".

במחקר התגלתה עובדה מעניינת: הנשים דיווחו שכששורר בבית מתח רב, ברגע שהגבר מנסה לבדוק מה קרה להן הוא מעצבן אותן עוד יותר ב'גישתו הגמלונית, חסרת החן'. "לגברים יש נטייה להגביר את המתח, העצבנות והכעס של נשותיהם דווקא כשהן ממורמרות", אומרת החוקרת. "יכול להיות שדווקא הניסיון לומר לאישה באופן ישיר 'מה יש לך? למה את מרוגזת? מה עשיתי לך?' מתפרש בעיניה כשלילי. ברגע זה היא מתרגזת כפליים ומבקשת שיניח לה.

"ייתכן ששיעור הגירושים הגבוה בארה"ב נובע מסדר היום העמוס והמעצבן של האישה המודרנית, וגם מהתגובות הלא הולמות, לא מתוזמנות ולא מתוחכמת של בעלה. "אבל", מעודדת ד"ר נף, "עם הגיל גוברות האמפתיות של הגברים ויכולתם לתמוך בבת זוגם. הבשורה הגדולה שלי היא שגברים כן יודעים לתמוך וכן יודעים לעודד את האישה שאיתם. הם רחוקים מלהיות אטומים למה שקורה לה, הם קולטים שרע לה, שחסר לה משהו, שהיא מתגעגעת למשהו – אלא שמהירות התגובה שלהם טעונה שיפור, ועל זה צריך לעבוד".

מדריך לתקשורת זוגית

מדריך חדש שחיבר ד"ר פול קולמן, 'כיצד לומר זאת לבן הזוג' (הוצאת פוקוס), עשוי לשמש ערכת עזרה לגברים שיכולת העידוד שלהם טעונה שיפור. לדברי ד"ר קולמן, פסיכולוג משפחתי שמרבה להופיע בתוכניות טלוויזיה בארה"ב, הטעות העיקרית של גברים היא שהם מרבים להתגונן ('מה עשיתי לך?'), מה שמקשה לנהל ויכוח אפקטיבי. הוא מציע לעשות הפסקות של 10-30 דקות במהלך ויכוח; הוא לא מדבר על נסיגה מהעימות, אלא על הפסקה זמנית שמאפשרת לשוב לשיחת הבירור רגועים יותר.

אחרי ההפסקה הוא מציע לפנות לבת הזוג ולומר לה: "אני רוצה להתחיל שוב בשיחה, אני חושב שפניתי אלייך בתזמון לא מתאים. אני יודע שזה נשמע כאילו אני מאשים אותך, אבל את מבינה שבעצם שנינו תורמים לבעיה. אני רוצה לשמוע מה שיש לך להגיד".

ד"ר קולמן טוען שקשה להרגיע ויכוח כשאחד הצדדים כועס מאוד. לדבריו, "כעס הוא מעין נקודת חיבור רוטטת בין עצבים, שגורמת ממש לכאב פיזי. אי אפשר להפחית את הכעס בן רגע, אבל אפשר כאמור לקחת הפסקה ולומר: 'את רוצה שנפסיק לשוחח לזמן קצר, או שאת מעדיפה שאני אמשיך לדבר עוד קצת ואנסה להבין למה את מתוסכלת?'".

המדריך של ד"ר קולמן גם מציע לגעת בעדינות בידה או בכתפה של בת הזוג כדי להעביר לה את המסר 'אני אוהב אותך', 'אני יודע שקשה לך'. לעומת זאת, הוא מזהיר משפת גוף הרסנית, כמו גלגול העיניים אל התקרה או אנחה קולנית, שרומזים על כך שאתם חושבים שבת זוגכם חסרת תקנה.

חוסר התאמה בחשק המיני הוא מקור נכבד למתחים בינזוגיים ולשתיקות ארוכות. ד"ר קולמן מציע לבני הזוג להיות כנים ולקיים שיחה פתוחה. במקום לעסוק בפתרון החידה מדוע אשתך כועסת, הוא מציע לבן זוג מבולבל לקבל את העובדה שתמיד יהיו ביניהם הבדלי מזג ואישיות. זוגות רבים מדווחים שהם לא מתואמים בתשוקתם המינית. עייפות ונרגנות הן הגורם מספר אחת לחוסר הרצון לקיים יחסי מין. "אם בת זוג מעדיפה לנוח או להירגע, אל תיקח את זה אוטומטית כעלבון", מציע ד"ר קולמן. "אמור לה: 'אני אוהב אותך כל כך, הייתי רוצה לשכב איתך עכשיו, אבל אם אין לך מצב רוח כרגע, מה דעתך על מחר בערב?'".

שיחה רצינית ופורמלית מדי בענייני מין עלולה להפוך את הנושא למסובך וטעון, אומר ד"ר קולמן. "אם האישה אומרת 'בא לי משהו קצת שונה' או 'בוא ננסה לא לקיים יחסי מין מלאים הפעם ונראה לאן זה יוביל אותנו', אתה לא צריך לזנק מיד ולומר 'אני משעמם אותך!?' או 'אז את בעצם רוצה להגיד לי שעשיתי את זה לא נכון כל הזמן?'".

ד"ר קולמן מציע גישה בונה לגבר שאין לו מספיק 'שעות נישואים' כדי לדעת בעצמו מה לענות לבת זוג שמתלוננת על שגרה בחיי המין: "אל תדאגי, פשוט התרגלתי ליהנות איתך ככה. את תמיד נהדרת, אבל אולי באמת נכנסנו לשגרה מינית... בואי נתכנן לעשות משהו שונה בפעם הבאה. מתישהו בסוף השבוע הזה אני רוצה שנשכב מחוץ לבית. אני אחשוב על עוד רעיון או שניים ונראה מה יהיה".

"מערכות יחסים", מסכם ד"ר קולמן, "נכשלות יותר בגלל חוסר יכולת לספק את הצרכים הרגשיים, ולא הפיזיים. בני אדם זקוקים למגע, אחרת הם מרגישים בודדים. בעיקרון, גברים שמפגינים פחות אהבה – לא מינית – מקבלים פחות מין. וגברים שמפגינים יותר אהבה מינית כדי לקבל יותר מין נתפסים מיד כאינטרסנטים".

זהו, נשים הן כנראה באמת יותר מתוחכמות מגברים. דבר אחד – על פי משנת ד"ר קולמן – תשתדלו לא לומר לנשים: "אני לא יכול להשתנות, תצטרכי לקבל אותי כמו שאני. זה מה יש".