היכונו לביאת הזוגיות

השבוע התחיל בשיחת טלפון מוזרה של אסף, האקס ששומר על מעמדו כמיתולוגי, שהתקשר אלי יחד עם דני, חברי הטוב ביותר (דאז) שעבר ל"מחנה" של אסף כשנפרדתי ממנו. הם היו מסטולים משהו, והעבירו איתי דאחקות על דברים שקרו לפני כמעט חמש שנים. מעין נוסטלגיה שכזאת.

כשאני נפגש עם דני, אני מוצא אצלי המון האשמה עצמית. אני מאשים את עצמי במצב שלי ושל דני היום, מכיוון שכשאסף ואני נפרדנו, אני זה שגדע את מערכת היחסים עם דני. העובדה שהוא נשאר עם אסף בקשר כל כך הדוק הפריעה לי להחלים מהפרידה הכואבת. דני נפגע מכך מאוד, מה שחיזק את הקשר שלו עם אסף - ואיבדתי עוד חבר טוב.

מצד שני, כשאני מסתכל על זה בצורה ישירה, אני מבין שאני לא יכול לשאת בכל האחריות למצב הזה ואני חייב קצת להקל על עצמי: למערכת יחסים דרושים שניים, ולמרות שהתנצלתי, ואפילו היתה תקופה שדיברנו פה ושם, דני מעולם לא עשה מאמצים אמיתיים להכניס אותי שוב לחיים שלו.

סגרתי את הטלפון והרגשתי איך הקנאה שלי מחלחלת: איזה חברים טובים הם. כיף להם. למרות הקנאה, התחלתי להעלות בדמיוני פרצופים של אנשים שנמצאים כרגע בחיים שלי, וזה הוביל אותי לתגלית מרעישה. ניסיתי להגדיר אותה ביני לבין עצמי, ואז פלטתי אל תוך החדר את המשפט: "אני לא ממש לבד!"

Did I forget to mention that I found a new direction and it leads back to me

("האם שכחתי לציין שמצאתי כיוון חדש, והוא מוביל בחזרה אלי"). השורה הזאת מתארת את האינטראקציה שלי עם אנשים באחרונה, ובמיוחד בחיפוש אחרי בני זוג. למדתי שעל מנת למצוא בן זוג צריך לעבוד על עצמנו ולא לחפש אותו "בחוץ". כי כשאנחנו מכינים את עצמנו לבואה של האהבה - היא מגיעה. זיהוי ההבדל בין הריקנות שבתוכי בכל מה שקשור לאהבה רומנטית, להבדיל מאהבה של חברים, הוא חלק מעבודת ההכנה שלי עם עצמי. עבודה שנראית לי יותר אפקטיבית מאשר לשבת כל היום באתרי היכרויות ולפלוט לעולם "אני מחפש קשר רציני", ואז לפסול כל אחד שפונה אלי בגלל שהוא מכוער מדי/ נמוך מדי/ כותב פעלים בגוף ראשון עתיד עם האות י' בהתחלה וכולי.

כל החלטה איננה רק הזדמנות לבחירה במשהו, אלא גם הכרח לאבד משהו