שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הוא גאון!

    הבולרו המאתגר, "דפניס וכלואה" המענג, הניצוח המושלם. יון פדר על ערב הגאלה הנפלא מיצירותיו של מוריס ראוול בפתיחת פסטיבל ישראל

    בשביל ערב מענג, יוצא דופן שכזה, יש פסטיבל! שהרי איזו הצדקה יש לקונצרטים בפסטיבל אם לא כדי להפיק קונצרט ייחודי, לא-מצוי, שבבמות-כל-השנה לא נשמע-נראה כמותו?

     

    אז נכון שאת הבולרו של ראוול שמענו בשפע ביצועים. אבל בולרו עם מופע מחול שהוא כמעט אנטי-בולרו – עוד לא ראינו. ואשר ליצירה המרכזית בקונצרט - "דפניס וכלואה" - היא לבדה סיבה למסיבה פסטיבלית: יצירה וירטואוזית, מאתגרת לביצוע; יצירה מדהימה שכמעט שאין מבצעים אותה במלואה בקונצרטים.

     

    סיפור נוגה עם סוף טראגי

     

    מוריס ראוול (1875–1937) היה גאון, ששנים לקח עד שעולם המוסיקה למד להכיר ולהעריך את חדשנותו. הוא וקלוד דביסי מכונים מלחינים אימפרסיוניסטים, תואר מפוקפק משהו שמתייחס להתנגדותם לפאתוס של המוסיקה הרומנטית, ולניסיונות שלהם להתבטא באמצעים חדשים: הרמוניות חושניות ודומיננטיות של הכלים הרכים – חליל, ויולה, נבל ואבוב. הצורות המוזיקליות שבהן נקט ראוול הן קלאסיות למשעי (הוא אגב החשיב את עצמו כמלחין קלאסי שמרן), אך הוא שילב בהן באופן פורץ דרך, הרמוניות חדשות ומרכיבים של צורות מוזיקליות פופולריות ועממיות - מג'אז, ועד שירי עם, ממוזיקה ספרדית (אמו הייתה בסקית) ועד מוזיקה ממזרח-אסיה. וכל אלו בתיזמור מושלם.

     

    סיפור חייו של ראוול נוגה משהו, וסופו היה טראגי. ראוול, טיפוס מסוגף ובודד, פדנט קפדן שלקח שנים עד שעולם המוזיקה הצרפתי למד להכיר בחדשונותו ולהעריכה. במלחמת העולם שימש נהג אמבולנס ושב תשוש נפשית מהמלחמה. הוא מעולם לא התחתן וחי בבדידות עם קומץ חתולים. ב-1932 הוא נפגע בראשו בתאונת דרכים ובמהלך חמש השנים אחר-כך הוא הלך ואיבד את כושר התנועה ויכולת הדיבור, סבל מתסמונות דמויות אלצהיימר ואיבד למעשה את יכולתו ליצור. הוא מת לאחר כשלון ניתוח מוח.

     

    ללכת נגד המוזיקה

     

     

    "בולרו" - יצירה סימפונית לבלט שכתב ראוול ב-1928, היא הלהיט הגדול ביותר של ראוול (שגם העשירה אותו בממון רב). ה"בולרו" המרהיב זכה למגוון חיקויים וגרסאות כיסוי בכל תחומי המוזיקה הפופולרית - מג'אז ועד רוק ועד פופ ועד רינגטונים לסלולר. ועוד לא נולד מחליק על הקרח שלא "יעשה בולרו" בשלב זה או אחר בקריירה שלו. השפע הזה חולל זילות-מה של היצירה הזאת, שמפגינה ארוטיות ותשוקה מתעצמת באופן מרהיב. הבולרו בנוי למעשה מקרשנדו (קטע מוזיקלי הולך ומתעצם) אחד ארוך, בן רבע שעה. הקרשנדו מתחיל לאט, בכלים בודדים, והולך וצומח בהדרגה עד שנשמע את כל התזמורת במלוא עוזה.

     

    עלילת הבלט מתרחשת בפונדק ספרדי שבו רוקדת אישה חושנית על השולחן כשבידיה קסטנייטות. ודווקא על הרקע הזה הכוריאוגרפיה שיצר הרקדן עמנואל גת לערב הזה, הייתה כל-כך בלתי-צפויה. הבולרו כל-כך סוחף וקיצבי שאין כוריאוגרף שלא יילך עם המוזיקה. אז גת הלך... נגדה! או לכל הפחות – לידה. זהו מהלך אמנותי אמיץ ומקורי. שכן הוא פועל נגד הקונבנציות של הצופים. יש לנו זיכרון קולקטיבי של בולרו שכבר ראינו – בוודאי את מחול הענק רב-המשתתפים של מוריס בז'אר. אז עמנואל גת (שבעבר כבר עשה את "פולחן האביב" של סטרווינסקי בקצב הסלסה), בנה בולרו (לשלושה רקדנים בלבד) איטי, מופנם, מפורק, כשכל רקדן רוקד רוב הזמן לעצמו עם עצמו. כשהבולרו מתעצם, גת משתפל; כשהבולרו חותך, גת מתעגל. ולהפך. רבים בקהל חשו שהריקוד מפריע להם לשמוע את המוזיקה "כי הוא לא הולך איתה". אני חשבתי שזה היה מעניין, מקורי, מאתגר לצפייה.

     

    יצירה שלא מפסיקה להפתיע

     

    אך שיאו של הערב היה בחלקו השני. את "דפניס וכלואה" יצר ראוול עבור להקת הבלט-רוס של סרגי דיאגלב. ראוול, שהתייגע על היצירה שלוש שנים (סיים להלחינה ב-1909), כינה אותה "סימפוניה כוריאוגרפית". מקצת רקדניו של דיאגילב טענו שהמוזיקה מקשה מאוד על ביצוע הבלט, ולקח שלוש שנים ללהקה להעלותה לבמה.

     

    "דפניס וכלואה" הוא סיפור התבגרותם המינית של רועי הצאן הצעירים דפניס וכלואה. דפניס - הזוכה כפרס על נצחונו בתחרות ריקוד, בנשיקה מפיה של כלואה - מתעורר לשפע רגשות ותחושות גופניות שלא ידע עד כה. הלום תחושותיו הוא מבקש לממש את ערגתו לנערה, אך זו נחטפת בידי כנופיית פיראטים, שמנהיגה חושק אף הוא בחמודותיה. דפניס מבקש את עזרתו של אל הרועים, האל פאן, וזה מטיל, בעזרת מופע אורות והבזקים, אימה במחנה הפיראטים (מכאן אגב המונח פאניקה). הפיראטים נמלטים, כלואה זוכה שוב בחירותה ונופלת לזרועותיו של דפניס. לאות תודה לאל פאן מציגים השניים, במחול ובפנטומימה, ולצליליו הנפלאים של חליל סולו נוגה, את סיפורם של האל ואהובתו האבודה. ולבסוף, לצלילי תזמורת הולכת ומתעצמת, הם מכריזים על אהבתם לעין-כל.

     

    גם בהעדר המחול, המוזיקה לבדה מוחשית וחושנית מעין כמותה. היצירה הזו מפתיעה כל הזמן. לרגע מלודיה רומנטית, והנה כלי נשיפה מתפרצים ושוברים אותה. לרגע מזמרים כלי הקשת שירת אהבה והנה באים הטרומבונים ומנתצים את השלווה והתזמורת תחולל לפתע משבי רוח. למקהלה יש ביצירה הזו יש תפקיד נפלא במיוחד. היא שרה, ללא מילים, את הקטעים הדרמטיים ביותר, במין המיה מסתורית, נרגשת אך מרוסנת. והיה מענג מאוד לשמוע את מקהלת זמרי הפילהרמוניה. וכמה נפלא להיות חלילן בסימפוניה הזאת, ולחולל כמה מהנפלאים בלחנים שנכתבו אי-פעם לכלי הזה.

     

    ניצוחו של יואל לוי, מגדולי מנצחי היצוא של ישראל, מושלם. נקי, לא מוגזם, קפדן. והתזמורת מגיבה בגמישות רגישה. באמת שעה של תענוג גדול.

     

    ולבסוף הערת גנאי (שהרי בלא קיטור אחד אי-אפשר): באמת שכבר נמאס מהאקוסטיקה ההפוכה של בנייני האומה. אקוסטיקת השיעולים אני קורא לה. את הניואנסים של התזמורת והמקהלה האולם הזה אינו מצליח להעביר, אך לעומת זאת הוא לא יחסוך מאיתנו אף לא כיחכוח אחד, אף לא שיעול או נחרה אחת, של הקהל הלום אלרגיות האביב. מרגיז.

     

    אבל בכל זאת היה ערב נפלא. וראוול... כבר אמרתי? גאון!

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים