שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    העולם בשחור ולבן
    45 שנה אחרי שהרגיז את הצרפתים על רקע מלחמת אלג'יר, תורגם לעברית "מקוללים עלי אדמות" של פרנץ פאנון. פרופסור אלה שוחט מקווה שגם פה הוא יזכה לרעש שמגיע לו

    בשנת 1961 יצא לאור בצרפת הספר "מקוללים עלי אדמות" מאת הפסיכיאטר והתיאורטיקן פרנץ פאנון. הספר, צוואתו הרוחנית של המחבר שמת מלוקמיה שבועות ספורים לאחר צאתו, נכתב כתגובה לשהותו של המחבר באלג'יר הכבושה והמפגש שלו עם המציאות הקולוניאליסטית. הספר נאסר להפצה בצרפת, הודפס בחשאי והפך תוך שנים ספורות לאחד הטקסטים המכוננים שהיוו השראה וחיזוק עבור אומות הסובלות מדיכוי קולוניאליסטי.

    "אירופים, פתחו את הספר, בואו בשעריו", כתב הפילוסוף ז'אן פול סארטר במבוא למהדורה הראשונה, "אחרי כמה צעדים בחשיכה תגלו אנשים זרים מקובצים סביב מדורה. התקרבו, הקשיבו: הם מדברים על הגורל שהם מייעדים לדוכנים שלכם, לשכירי החרב והמגוננים עליהם. הם יבחינו בכם אולי, אך ימשיכו לשוחח בינם לבינם, מבלי להנמיך את קולם אפילו".

     

    בספרו מסיק פאנון כי אירופה הקולוניאליסטית מובילה את עצמה לאבדון. "שתתפגר או שתשרוד, אחת היא לו ומסיבה זו ספר זה שערורייתי", כותב סארטר ומדגיש כי החדשנות החתרנית בכתיבתו של פאנון היא בדחיקת הקולוניאליסט אל מחוץ לשיח הפנימי של ילידי המדינות הכבושות. "עבור האבות היינו בני השיח היחידים. הבנים כבר אינם רואים בנו אפילו בני שיח תקפים. העולם השלישי מגלה את עצמו ומדבר אל עצמו באמצעות קול זה... הקורבנות שלנו מכירים אותנו דרך הפצעים והשלשלאות, זה מה שהופך את עדותם לבלתי ניתנת להכחשה. די שיראו לנו מה עשינו להם, כדי שנכיר במה שעשינו לעצמנו".

     

    שחור מול לבן

     

    כמעט חמישה עשורים לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הספר בצרפת, רואה אור בישראל תרגום ראשון שלו לעברית בהוצאת "בבל". הזמן הרב שלקח לספר להגיע למדף הספרים הישראלי, קשור אולי לאותה הסיבה שבגינה לימודים פוסט קולוניאליים נמצאים גם כיום בשולי האקדמיה בארץ. "האפרטהייד שפאנון מדבר עליו מציג מצד אחד כפי שהוא כותב את העיר השבעה, העצלה, זו הבנויה ברזל ואבן ובה תושבים שבטניהם מלאות כל טוב דרך קבע, ומהצד השני את עירו של המיושב הרעבה ללחם, לבשר, לנעליים, לפחם, לאור. זוהי עיר כורעת על ברכיה, עיר של כושים וערבושים", אומרת פרופסור אלה שוחט מהחוג ללימודי תרבות באוניברסיטת ניו יורק ומי שכתבה את אחרית הדבר למהדורה החדשה, "הפחד לא לתרגם, לא לפרסם, להדחיק את הדיבור הזה עד כמה שאפשר מהדיון הציבורי קשור בקריאתו של פאנון לטרנספורמציה של המצב ומהפחד של הקוראים בו מפני הפתרון שחייב לבוא".

     

    שוחט רואה בהדחקת השיח הפוסט קולוניאליסטי מחוץ להיסטוריה האינטלקטואלית הישראלית סטייה מן המצב הנורמאלי. "אחרי ששת הימים ואופורית הניצחון, בקמפוסים ברחבי העולם פאנון הוא חלק מהדיבור הביקורתי, בעוד שבאקדמיה הישראלית ואפילו בין שורות השמאל, הוא נעלם. בשנות השבעים הדגש היה על התפישה האקזיסטנציאליסטית. לא היה שום ניסיון לנקוט עמדה או ליצור דיאלוג אינטלקטואלי עם הביקורת האנטי-קולוניאלית שהציפה את הקמפוסים ברחבי העולם".

     

    עבודתה האקדמית רבת השנים של שוחט קשורה בדיאלוג מתמיד עם כתיבתם ומורשתם של פאנון והפרופסור אדוארד סעיד, שספרו "אוריינטליזם" נחשב מאבני היסוד של הלימודים הפוסט קולוניאליים. "כבר בשנות השמונים כשהייתי חברה בבמה השמאלנית-מזרחית בשכונת התקווה, התייחסתי לתיאוריות של פאנון וסעיד", היא אומרת, "הדיבור על רעיונות אלה היה קשה לעיכול אז וגם כיום נשאר ברובו מחוץ לתחומי האקדמיה בישראל".

    בפאנון היא רואה מבשר של מגמות אינטלקטואליות ומנביט רעיונות שהפכו מאוחר יותר לתיאוריות מקובלות, לפיהן העושר והשגשוג של אירופה השבעה להתפקע הופקו מהאומללות ומההתרוששות של העולם השלישי. "זהו ספר על שינויים פוליטיים וחברתיים, על הבנה חדשה של מעשה הקולוניאליזם והגדרתו מחדש ומכאן חשיבותו בקונטקסט הישראלי. האקדמיה הישראלית מעדיפה לא לדבר על אנטי קולוניאליזם ולכן במשך שנים גם העבודה שלי הותקפה, הוצאה מהקשרה ועד היום יש ניסיון להתייחס אליה כאל לא מורכבת ממש כשם שיש כאלה שמנסים להציג את עבודתם של פאנון וסעיד כמלאת סתירות ולעתים גם כשקרית, דיכוטומית ופשטנית".

     

    כשם שפאנון, יליד מרטיניק, בחר לחיות כמהגר נע ונד, כך גם שוחט מחלקת את חייה בין ארה"ב, ברזיל וישראל. "העבודה שלי מחייבת לחיות בין מקומות, להיות בפנים ובחוץ בו זמנית על מנת להכיר את המקום אבל גם להתבונן בו מבחוץ", היא אומרת, "גם פאנון הוא בו זמנית בפנים ובחוץ. הוא גדל במרטיניק וככזה הוא בן קולוניה - צרפתי ולא צרפתי. הוא בפנים ובחוץ במולדת, בצרפת, באלג'יר או בתוניס. זו החלטה אידיאולוגית שיש בה נקיטת עמדה".

     

    למרות שספרו של פאנון נולד מתוך המצוקה של בני הקולוניות הצרפתיות תוך ואחרי מלחמת אלג'יר, תכניו האוניברסליים רלוונטיים מעבר לנקודות הזמן והמקום בהם נכתב. כמו בישראל, כך גם בצרפת, הושתק קולו של פאנון לאורך שנים אולי בכדי למנוע התמודדות עם נסיבות ותוצרי המלחמה.

       

    יכול להיות שההשתקה נובעת מאמונה שאם לא נוגעים בנושא הוא לא קיים?

     

    "חלק מהצנזורה החריפה על נושא מלחמת אלג'יר בצרפת היה ניסיון להכחיש ולהתכחש בדומה ליחס של אמריקה לעיראק וביחס הישראלי לפלסטינים. יש מנגנון הדחקה, אבל הדברים סופם לזלוג החוצה ולפרוץ. הצנזורה המוסדית אלימה, ולראייה, כשסימון דה בובואר וז'אן פול סארטר פרסמו קטעים מספרו של פאנון, הם שילמו על כך מחיר כבד. מנגנוני ההתכחשות עובדים וכמו שפאנון כתב בפרק 'על האלימות', התקווה היחידה לשיתוף פעולה עתידי בין הכובש לנכבש היא שההמון האירופי יתעורר, ינער את ראשו ויפסיק לשחק במשחק הלא אחראי של היפהפייה הנרדמת. זה משפט רלוונטי כיום גם לארה"ב, שמצד אחד מדברת בשם הדמוקרטיה ומנגד ממשיכה לכבוש. גם האימפריות הבריטית והצרפתית דיברו בשם הנאורות, הפצת הדמוקרטיה והקדמה, אבל עשו את זה על גבם של הנכבשים. הקריאה שלי בפאנון מנסה לפצח את היחס שלו לנאורות. אני שואלת כל הזמן אם הוא מגנה אותה או האם הוא חלק ממנה".

     

    מעסיק אותך גם היחס של פאנון ליהדות.

     

    "נכון, ניסיתי לאורך שנים לבדוק את מקומה של האנטישמיות בעבודתו ודרכה לענות על השאלה האם היהודי הוא חלק מהעולם השלישי השחור או חלק מהלובן הקולוניאלי. כשפאנון נפטר, האינטליגנציה המערבית עדיין נטתה לחבק את הרעיון הציוני. אחרי 1967 השמאל העולמי החל לפתח יחס ביקורתי כלפי ישראל בשל נושא הכיבוש. פאנון כתב בתקופה שבה מדינת ישראל נתפשה כמעשה משחרר ובעיני זה מעניין. ניסיתי לחשוף בכתבים שלו, בביוגרפיות שנכתבו עליו ובקטעי עיתונות שפורסמו בתקופתו, רעיונות שמתייחסים לנושא הציונות ולישראל. באופן מפתיע הוא לא דיבר ולא נקט עמדה בעד או נגד הציונות או בעד או נגד פלסטין".

     

    זה מעניין כיוון שהפלסטינים מנהלים איתו דיאלוג מתמיד.

     

    "כל הלאומיות הערבית ניהלה איתו דיאלוג ובכללו גם ביקורת שספג בעיקר מהמרקסיסטים. הוא אינטר דיסציפלינארי מובהק, אי אפשר לשייך אותו לתחום אחד או לראות אותו רק כפסיכיאטר, כפילוסוף, כאיש ספרות, כסוציולוג או כאנתרופולוג. הוא כל הדברים האלה בו זמנית. גם אידיאולוגית הוא לא טהור, הוא היבריד במובן זה שרגע אחד הוא אקזיסטנציאליסטי ובאחר הוא מרקסיסטי, רגע אחד הוא פרוידיאני ובאחר הוא הגליאני או לקאני. אי אפשר להעביר אותו דרך פריזמה אחת ספציפית. הוא גם לא לאומי וזה הכי מעניין. יש הרבה אינטרפרטציות שרואות בו ככזה, למרות שהוא כלל לא לאומני. אני תופשת אותו כאינטר נציונליסט שרואה חשיבות במאבק לשחרור מהקולוניאליזם. הוא מדבר על ההרס והאלימות שהקולוניאליזם הביא על תרבויות וזהויות ומה שמעניין אותו באמת זה השינוי ודרכי המוצא העתידיים".

     

    אחת הביקורות המובהקות על כתיבתו של פאנון מתייחסת לרומנטיזציה של האלימות, ביקורת ששוחט אינה מקבלת. "תרומתו בדיבור על האלימות חשובה כיוון שהוא מזהה אותה בכל מקום. הדיבור ההגמוני טען ש'הם' - כלומר האלג'יראים - הטרוריסטים. פאנון, כפסיכיאטר, דיבר על האלימות הנפשית שהקולוניאליזם הביא ועל הפתולוגיות שנוצרו בעקבות הגזענות. אני חושבת שניסו לבטל אותו באופן לא הוגן, שהפכו אותו לסטריאוטיפי כחלק ממסע פרופגנדה נגדו. יותר קל היה לייתר אותו באמצעות הכפשה מאשר להתייחס לדברים הקשים שהוא מעלה. אינטלקטואלים שלא מחוברים לממסד ומבקרים אותו, סופגים סוג דיבור שכזה ורצח אופי. פאנון מנסח את האלימות בסיטואציה הקולוניאליסטית. הוא לא פציפיסט אלא מאמין במאבק לשחרור מהאלימות שמופנית כלפי הנכבש וגורמת לו לראות את עצמו נחות מול עליונותו של האדם הלבן והמדינה הכובשת. אפשר להתווכח איתו אם זו אכן הדרך, אבל אי אפשר לראות בו מטורף שמדבר בשם החוויה המשחררת של האלימות".

     

    את רואה בו מודל?

     

    "אני חושבת שאינטלקטואלים מהסוג שלו הם חלק מהקשר היסטורי שמדבר נגד גזענות. הוא חלק חשוב בשרשרת, למרות שאינו הראשון או האחרון שעסק בזה. הוא מודל של אינטלקטואל במובן זה שהוא יוצא מהמקום שממנו הוא בא ומבקר אותו. הוא לא לוקח את הדברים כמובנים מאליהם. הממסד אוהב לפרגן לאינטלקטואלים שמחבקים אותו ואת אלה שיוצאים נגדו קשה לו לעכל. בניגוד לסארטר אני חושבת שפאנון כן התעניין בדעתו של הכובש הצרפתי, הוא רצה שהצרפתים יתעוררו, הוא רצה שהם יקראו אותו. פאנון ראה את הפתולוגיות של הקולוניאליזם וידע שהכיבוש משחית, אבל לא עניין אותו רק להתנקות - הוא רצה טרנספורמציה חברתית ופתרון ללקסיקון של כובש-נכבש".

     

    מדוע נושא הקולוניאליזם מרתק אותך כל כך?

     

    "להיות מעורב אינטלקטואלית ופוליטית מחייב אותך להקשיב לביקורת עליך ולא מתוך מערכת דפנסיבית. הקולוניאליזם הוא לא רק עניין אישי שלי. אי אפשר לחיות בעולם הזה בלי לנקוט עמדה בנושא. גם התכחשות והדחקה הן סוג של נקיטת עמדה. הקולוניאליזם מיפה את העולם מחדש, הוא קיים בכל מקום. האנומליה הישראלית היא שהאינטליגנציה לאורך שנים הזדהתה עם המודל הדומיננטי ובחרה שלא להעביר ביקורת, ולכן פאנון הפך לגורם מאיים. החרדה האמיתית של הממסד היא שישראלים יתחילו לראות את הצדדים השליליים שבציונות. במובן זה אני חוגגת את התרגום של פאנון, גם אם יש בו מיסוד של הדיבור הביקורתי. התרגום של 'בבל' הוא חלק מעבודה חשובה שנעשית בישראל כמו התארגנויות נגד החומה או הקמת הוצאת אנדלוס. אלה דברים שמתערבים בדיבור ולא משנה כמה שיקראו להם שוליים".

     

    אליס שרקי כתבה בהקדמה: "הנחנו לעצמנו לשקוע באלימות מבלי להבחין שהיא משנה אותנו. המיושב הולך ומתאחה ואנו, האולטרה ליברלים, המתיישבים, תושבי מדינת האם, הולכים ומתפוררים". את מזדהה?

     

    "כן, אבל אסור להבין את זה רק כמובן של הכיבוש משחית. התקווה שלי שפאנון, דווקא מכיוון שאינו פלסטיני, יאפשר גם לקורא הישראלי שלא מזדהה להקשיב ולהתייחס אליו לא רק כתרגיל אינטלקטואלי, אלא כצעד רגשי מעורר ספק. פאנון מבחינתי הוא גשר מחבר להבנת המזרחי. המזרח הוא המקום המשחרר ביחס לאנטישמיות האירופית ובו בזמן מקום מפגר ונכשל, כפי שהרצל מתייחס אליו ב'אלטנוילנד' שלו. הרצל דיבר על הבאת הקדמה למזרח, ומבחינתי כל מורכבות הקומפלקס של מזרח-מערב נמצאת כבר שם". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "די שיראו לנו מה עשינו להם, כדי שנכיר במה שעשינו לעצמנו"
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים