שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    אטומיק קיטן

    "ארוחת בוקר על פלוטו" מספר על נער בשם פטריק, שהופך לנערה בשם קיטן, היוצאת למסע מופלא בחיפוש אחר אהבה ומשפחה. סרטו החדש של ניל ג'ורדן ("משחק הדמעות") הוא כמו קרוסלה מסחררת בלונה פארק נוצץ. וגם: "מצוץ מהאצבע" הוא סרט התבגרות פצפון אבל חינני לחלוטין

    לפעמים תזמון הוא הכל. לא מעט עמיתים שעימם שוחחתי באחרונה ציינו בפניי ש"ארוחת בוקר על פלוטו" היה בעיניהם סרט פחות טוב מ"קרייזי", המציג גם הוא בימים אלה בקולנוע ועוסק בבסיסו בנושאים דומים. יש בהם אפילו סצינה זהה: נער נותר לבד בבית, מתלבש בבגדי אמו, מעמיד פני אשה, נתפס (על ידי אביו ב"קרייזי", על ידי אמו האומנת ב"ארוחת בוקר על פלוטו") ומשם מתחיל מסע כמי שמחפש תמידית את מקומו ואת זהותו. לא רק המבנה העלילתי דומה, גם מסגרת הזמן: שניהם מתרחשים בשנות ה-60 וה-70, שנים שבהן התחוללה מהפכת המין, שבה תרבות המוזיקה והפופ טשטשה את ההבדלים בין גבר ואשה, סטרייט וגיי. אבל לקהילות הקתוליות השמרניות והפטריאכליות של גיבורי הסרטים האלה (קוויבק, קנדה ב"קרייזי", צפון אירלנד ב"פלוטו") המהפכה הזאת לא הגיעה. המוזיקה משחקת תפקיד חשוב בשני הסרטים: דייוויד בואי ב"קרייזי" ועולם הגלאם-רוק המאופר, הדראג קוויני כמעט, של טי רקס, גארי גליטר ורוקסי מיוזיק ב"פלוטו". ואכן, שני הסרטים נושאים שמות של להיטים נושנים, אולדיז באט גולדיז.

     


    שישי נשי. "ארוחת בוקר על פלוטו"

     

    אך בעוד "קרייזי" הוא קליידוסקופ צבעוני, "ארוחת בוקר על פלוטו" הוא קרוסלה מרובת נורות, היוצרת שצף אדרנלין בתחילה ותחושת סחרחורת בהמשך. הסרט, המבוסס על ספרו של פטריק מק'קייב, בנוי פרקים פרקים, עלילתו מקוטעת, ובמרכזה מסעה של קיטן (בגילומו של קיליאן מרפי, שהאנפוף שלו די מוציא מהדעת) מאירלנד ללונדון בחיפוש אחר אם ודמות אב. קיטן היא דמות ניל-ג'ורדנית טיפוסית: מאוד קשה לחבב אותה. מעשיה מרתיחים, בחירותיה נטולות היגיון. היא נעה בעולם מוכה מלחמה וטרור, בשיא הקרבות בין המחתרת האירית לצבא הכיבוש הבריטי, והיא מסרבת לתת למציאות להידבק אליה. היא לא מוכנה לשמוע שיחות רציניות, היא חיה בהדחקה כזאת שבלתי נמנע שתתפוצץ לה בפרצוף יום אחד. מצד שני, אולי זו משאלת מוות שדוחפת אותה ללכת, כפי ששר לו ריד, על הצד הפראי. וכמו תמיד אצל ניל ג'ורדן, החיים הקולנועיים נראים ממש כמו אגדות האחים גרים. קיטן היא כיפה אדומה, היפהפייה הנמה, שלגייה, דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" וכל דמות אחרת שהלכה לאיבוד ביער סבוך ולא מוצאת את דרכה הביתה. ובמסעה היא פוגשת ציפורים מדברות (בסצינת הפתיחה הנפלאה בעיניי), יצורים מפרווה (באפיזודה המקסימה עם ברנדן גליסן), מכשפים וקוסמים (עוד אפיזודה יפה ונוגעת ללב עם סטיבן ריי, שמזכירה קצת את "הנערה על הגשר" של פטריס לקונט).

     

    למרות וירטואוזיות נפלאה של בימוי ועיצוב סצינות, סרטו של ג'ורדן סובל מגודש מעיק בחציו השני. קיטן מותחת את יכולת ההזדהות שלנו איתה עד הקצה. אבל רגע לפני שמיתר ההזדהות פוקע מגיעה סצינה יפה, ציטוט מפורש מ"פריז, טקסס" של וים ונדרס, שמפיחה בקיטן סוף סוף רוח חיים. הסוף, ממש כמו הפתיחה, מקסים.

     

    אצבעוני

     

    "כולם מכורים למשהו", אומרת טילדה סווינטון ב"מצוץ מהאצבע". הבן שלה, ג'סטין, מכור למציצת אצבע. הוא כבר בן 17, אבל כשהוא לחוץ - והוא לחוץ הרבה - הוא מוצץ. וזה מטריף את אבא שלו (וינסנט דונופריו), שחלם להיות שחקן פוטבול והפך לבעל חנות למוצרי ספורט. ואיך אפשר שלא להיות לחוץ בבית כזה, שבו האבא מאוכזב מבנו העדין, שנושא את אישיותה החולמנית של האם (והדמיון בין לו פוצ'י, המגלם את הנער, לסווינטון מפתיע). ובגלל שכולם מכורים למשהו, כל גמילה מהתמכרות אחת היא כניעה להתמכרות חלופית. זה חוק שימור האנרגיה של ההתמכרות. וכך ממיר ג'סטין את האצבע בריטלין, את הריטלין בזעם, את הזעם בסמים. עד שלבסוף נפקחות עיניו. ככל שהוא מתבגר, ככל שהוא מצליח לקחת אחריות על מעשיו, הוא מגיע לנקודת שיווי המשקל של הנוירוזה הקונבנציונלית, שבה התמכרויות ופנטזיות חיות לצד, ולא במקום, חיים תפקודיים.

     

    "מצוץ מהאצבע", אחד הסרטים המדוברים מפסטיבל סאנדאנס לפני שנה וחצי, הוא סרט הבכורה של מייק מילס*, שעושה כאן עבודת בימוי כל כך רגישה ומדויקת שקשה שלא להיכנע לה. הפריים הסינמסקופי העירום והנזירי מעניק לסרט גוון צרפתי - ויש גם כמה סצינות שהזכירו לי את אנדריי טשינה או את קלוד סוטה, שלא לדבר על קלוד מילר - אבל עלילת ההתבגרות התיכוניסטית נשמעת אמריקאית, רוויית תסכולם של חלומות שהתנפצו עוד לפני שנחלמו. אבל מה שמרשים בסרט, וכה מפתיע לסרט בכורה, הוא הטיפול הכל כך עדין במשחק. סווינטון ודונופריו מושלמים, אין אצלם פיפס שגוי. הם מנגנים את התווים שלהם בשקט - זה לא איפוק או ריסון, אלא עכבות והדחקה - עם תנועות זעירות בשרירי הפנים שאומרות יותר מכל פסקה של טקסט. אבל מי שמרשים במיוחד הוא לו פוצ'י, שזכה על משחקו בפרסים גם בסאנדאנס וגם בפסטיבל ברלין. סרטו של מילס קצת מסתובב סביב הזנב של עצמו במערכה האחרונה. הוא כל כך רוצה להוציא את כולם מסופקים שהוא צריך להתפתל כדי לאסוף את שברי החיים. הסרט נחלש מזה. עוצמתה הקרירה של המחצית הראשונה באה מתחושת החיסכון והצמצום. הסוף, המטופח מדי, שכמעט הופך את הסרט לתשדיר שירות למען הססמה "פשוט, האמן בעצמך" נוטל משהו מעוקצו המריר של הסרט. ובכל זאת, מדובר בהפתעה מינורית, שקטה ועדינה.

     

    עוד ב"סינמסקופ" בגיליון "פנאי פלוס": על "ההצעה", מערבון אלים אך מושלם על פי תסריט של ניק קייב בפסטיבל הקולנוע האוסטרלי, "הכל מואר", שיוצא בדי.וי.די ועוד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים