"איך אתה לא מתבייש לשכב עם ערביה?"
אייבנהו הוא אביר סקסוני, ואהובתו היא רבקה היהודיה. אנחנו רואים ברבקה דמות נערצת, ואייבנהו הוא אביר שובר מוסכמות, שזוכה אצלנו לאהדה גדולה. כשהייתי ילד רציתי להיות אייבנהו וחיפשתי לשווא את רבקה בכל הבנות של הכיתה. אבל נניח לרגע שאייבנהו הוא יהודי ושרבקה היא ערביה. האם דעתנו על בני הזוג תשתנה? בעקבות התגובות לסיפור של סבסטיאן פטרוס
מה אפשר להגיד עליהם? היא בת מיעוט בארץ מולדתה, והוא לוחם שחירף נפשו למען המדינה והמסורת הדתית של בני עמו. הוא מאוהב בה, והיא מחזירה לו אהבה אפלטונית, אבל מסרבת להמיר את דתה כדי להינשא לו. היא מכנה את השירות הצבאי שלו "העלאת קורבן לאל היהירות". העם שלך, היא אומרת, "הוא גזע פראי, השרוי תמיד בריב עם שכניו או בינו לבין עצמו, ונכון בכל עת להניף את חרבו. אין זה מקום בטוח לבני עמי... ארץ של קרבות ושל דם, מוקפת שכנים עוינים ומפולגת בתוך עצמה""
האם אשה המקריבה את היקר לה מכל, אהוב לב, למען המסורת של אבות אבותיה, ראויה להערצה? האם יש לגנות את הלוחם אמיץ הלב שאוהב אותה יותר מאשר את בת עמו, ממשפחה טובה, המאוהבת בו אף היא?
זה הסיפור של אייבנהו, שנכתב בידי סר וולטר סקוט בתחילת המאה ה-19. הציטוטים הם מתוך הספר. אייבנהו הוא אביר סקסוני, מקורב למלך אנגליה, והאשה היא רבקה היהודיה. אנחנו רואים ברבקה דמות נערצת, ואייבנהו הוא אביר שובר מוסכמות, שזוכה אצלנו לאהדה גדולה. כשהייתי ילד רציתי להיות אייבנהו וחיפשתי לשווא את רבקה בכל הבנות של הכיתה. אבל נניח לרגע שאייבנהו הוא יהודי ושרבקה היא ערביה. האם דעתנו על בני הזוג תשתנה?
סבסטיאן מספר על אהבה בין חייל קרבי ישראלי לערביה
תשובה אפשרית אפשר למצוא בתגובות לסיפורו האחרון של סבסטיאן פטרוס, בעל טור קבוע בערוץ זה. סבסטיאן מספר סיפור אהבה ("האורגזמות שלה היו הטחות אשמה") בין חייל ישראלי המשרת ביחידה קרבית, לבין אמריקאית שמגדירה עצמה כערביה. הוא שם בפיה של האשה דעות שיכולות להזכיר את דעותיה של רבקה.
התגובות לא איחרו לבוא. לצד תגובות נלהבות, הופיעו גם תגובות נזעמות. להלן דוגמאות:
"כמה אתה שפוט וסמרטוט בידי הקטן שלך", כותב טוקבקיסט בלתי מזוהה.
"איך אתה יכול לשכב עם ערבייה?!?!? היא ע-ר-ב-י-י-ה!!!!! איך למען השם? אתה לא מתבייש?" נוזפת אביטל.
"איך לא פחדת להירדם לידה, עם כל השנאה שהיא הפגינה,היא היתה מסוגלת לרצוח אותך!! ערבייה? למה? מה, אין מספיק בנות יהודיות? דווקא ללכת לקיצוניות כזו? לפי דעתי זה חוסר אחריות מצידך. לא היתה פה שום אהבה, אלא סתם תאוות יצרים", מזהירה אורית, אמא של חייל.
"חלק גדול מהדת המוסלמית מוכיחה פעם אחר פעם את הפאשיזם שלה...וזאת היתה פעם נוספת", כותב דניאל.
"מי שמעוניין למצוא את עצמו בתחתית הבאר.... יתחיל עם בחורה ערביה", מכריז כותב שהזדהה בשם יוסוף.
"שוכב עם ערבים! דינו כדין ערבי! איך אתה יכול בכלל!!!!! תורידו את הכתבה!" דורש שלומי.
בסיפור של סבסטיאן אין אפילו עובדות
יש כאן דעות קדומות, זה ברור. אבל, נשים לב לעומקן. הן עמוקות במיוחד. דעה קדומה היא הכללה שאינה מתבססת על בחינה של עובדות. היא מתבססת על עובדות, אבל לא על בחינתן. הדעה שהישראלים הם חסרי נימוס מתבססת על העובדה שבהשוואה לאירופים, למשל, יותר ישראלים מתנהגים בחוסר נימוס. אבל הדעה הזו אינה מתבססת על בחינה של עובדות, משום שאם נבחן את העובדות נראה שיש הרבה מאוד ישראליים נימוסיים. ובסיפור של סבסטיאן אין אפילו עובדות.
כפי שהוא מופיע בדף שלו בערוץ הזה, עם הטור "דמות בדויה", סבסטיאן פטרוס "בדה את עצמו, עם אמא ואבא ומשלח יד אקזוטי וארכאי במיוחד, ומצליח לשמור על דמותו הבדויה כמעט שלוש שנים, בעקביות שהרבה אנשים אמיתיים היו מייחלים לה". הוא "בורא כל הזמן סיפורים. עולמות שלמים בזעיר אנפין, מאוכלסים דמויות מתחומים שונים ורחוקים זה מזה". זאת ועוד - מתחת לכל סיפור של סבסטיאן מופיע לינק המוביל אל הבלוג שלו, בו רשום בגדול, בראש הדף, שהוא דמות בדויה. אי אפשר לטעות.
מעבר לכך, ספק עד כמה יש בסיפור הזה ערביה. האשה בסיפור היא אמריקאית יותר מכל דבר אחר. אמנם היא מציגה עצמה כערביה, אבל היא ילידת ארצות הברית, דוברת אנגלית בלבד, הוריה נוצריים, אביה הוא מהגר מאירלנד ואמא מלבנון, והיא לא התחנכה על ברכיה של המסורת הערבית. המפגש עם אהובה הישראלי שולח אותה ללמוד משהו על המסורת הערבית, וגם זאת בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית.
ספק גם אם יש כאן דמות עוינת. חצי מוצאה הביולוגי הוא מהנוצרים בלבנון, עדה ששיתפה פעולה עם ישראל עשרות שנים, ואשר גם כיום יש המגדירים את העדה הלבנונית הזו כמשתפת פעולה עם ישראל. והגיבורה עצמה גרה בישראל בתור נציגה של סוכנות סעד בינלאומית, כלומר - סביר להניח שקיבלה אישור בטחוני. זאת ועוד: הביקורת שלה נגד הישראלים היא ביקורת מקובלת בעולם המערבי היום. אני נתקל בביקורת הזו בכל ביקוריי בחו"ל ובכל הארצות.
סבסטיאן יצר לנו אדם פלאסיבו (דֶמה). הוא הכניס לתוך הסיפור שלו את המילה "ערביה", וכבר נוצר רושם של איום על חלק מאיתנו. ערביה בדויה שמקיימת יחסי אהבה עם יהודי בדוי, במסגרת של עלילה בדויה, מעוררת יצרים קמאיים כאילו אין בדיה בעולם.
הסיפור הזה מופרך מעיקרו. כך אני מבין אותו. יש לו סגנון לשוני של מופרכות, ועלילה מופרכת לא פחות. למרות זאת, חלק מקוראיו מבינים אותו כסיפור ריאליסטי, אמיתי. איך להסביר זאת? האם הקרע בין ערבים ליהודים הוא עמוק עד כדי כך שהכל הולך לגביו, אפילו בדותות מושלמות?
מומלצים
