פייר, אני מה זה מאוכזב
אלי שאולי פגש לראשונה בגרסה המודרנית לשת"פ בין פיאט פיז'ו וסיטרואן. והוא לא בדיוק התרשם לטובה מהדגמים המעודכנים - בגלל הזהות
אז נכון, תערוכת מדריד אינה המקום האידיאלי להשקת רכב חדש ונוצץ, אבל דגמים מסחריים? הזדמנות מצוינת. כמו שחשבו גם חברי השלישייה המוכרת לעולם המסחרי - משתפי הפעולה הסדרתיים פיאט פיז'ו וסיטרואן. אלה שכבר לפני שנים הציגו לנו את הטריו דוקאטו-בוקסר-ג'אמפר. ובכן, במדריד ראינו לראשונה את הגרסאות המעודכנות. ותנחשו מה - הם דומים...
אבל עוד לפני, ברור לחלוטין כי שני הקונצרנים, האיטלקי והצרפתי, החליטו לאמץ את גישת רנו הגורסת כי גם כאשר מדובר ברכב "ענייני" ואפור בהגדרה, עדיין כדאי להעניק לו אשיות בולטת וייחודית משלו. ואיך עושים את זה? נכון מאד, בעיקר בעזרת מראה מודרני, מושך, מעוצב.
וזה עובד. הפנים המצועצעות של שלוש המסחריות נחמדות מאד, מעלות חיוך ומסקרנות במידה. מה שמעט מאכזב לעומת זאת, היא הציניות המודגשת של היצרנים, זו שמתבטאת כאן בחוסר ניסיון - אפילו הקל ביותר - להעניק אישיות נפרדת לכל דגם. בימים בהם כל יצרן מדבר על יחוד והדגשת אופי המותג, מאכזב לגלות שמדובר בשלושה כלים זהים כמעט מכל זווית, הן בפנים, הן בחוץ.
זה מתבטא בעובדה שטיפוס לקבינה - גם זו של סיטרואן ה"מקורית" - מזכיר מיד שפיאט אחראית לקומבינה. כמעט כל הרכיבים מוכרים היטב ממכוניות פרטיות של הקונצרן, החל בפונטו ואידאה, כלה בסטילו. התוצאה היא שסביבת הנהג מוכרת מדי והחלק המיוחד בעיצוב, לפחות במבט ראשון, הוא דווקא דפנות דלתות מוגבהות בניסיון להפוך אותן שימושיות יותר. זהו.
