מארגן החתונות: הקונץ עם הגליציינר

אמא ענתה במילים יבשות, נטולות רגש - "רציתי להתחתן עם אבא שלך, כי לא הסכמתי לגור בחדר אחד עם עוד כמה בחורות ולא רציתי ללכת למקלחת משותפת". אבא הסתפק בתשובה קצרה יותר - "אמא שלך היתה אשה מאוד יפה".למחרת, הוא חיכה לי עם רצון טוב: "אני רוצה לספר לך משהו שתהיה שבע רצון שיהיה לך מה לכתוב. הייתי בחוץ לארץ מסדר חתונות".

"פעם, למשל, באו אליי לעבודה ואמרו שלוי מחכה לי. רצתי מיד, לוי אמר, 'ישראל, יש לי משימה, מאוד דחוף והכרחי ואין ברירה. מוכרחים לסדר. יש עניין כזה שאנחנו אישרנו לעלייה חבר אחד מגליציה וחברה מוויסוץ, על יד דובוביצה. אתה מוכרח לסדר שהם יתחתנו. בארץ כבר נסדר להם גט. אבל, הגליציינר הוא קבצן גדול. הוא לא יכול להגיע, ואתה מוכרח למצוא איזה פתרון'.

אמא: רציתי להתחתן, כי לא הסכמתי לגור עם עוד בחורות. חיה וישראל בן זאב

"העיקר, זה עבד כמו מכונה. לא לקח הרבה זמן. קבענו איזה יום ואני ניגשתי אל חבר אחד בהכשרה, בחור נחמד מוורשה, ככה נאיבי קצת, ואמרתי לו, 'תראה אני רוצה לחתן אותך בשם של מישהו מגליציה'. הוא לא הבין. 'מה זה אומר? מה, אתה מותח אותי, ישראל?' הסברתי לבחור שאני לא רוצה שום דבר, רק שלא ידבר. יגידו שם 'הרי את מקודשת', ושהוא לא יגיד את זה. הרב לא שומע אם חוזרים אחריו או לא חוזרים. וקבעתי עם הרב על ערב אחד. לקחתי את הבחורה והבחור הזה ונסענו לדובוביצה. באנו לרב, שלא העמיד הרבה שאלות. 'מר ישראל, כל האמון אליך', ככה הוא היה אומר. הם היו אנשים נחמדים. נתנו לי יחס יוצא מהכלל. אמרתי שהם צריכים לסדר את זה באופן דחוף מאוד, והם אמרו - 'בן זאב, אנחנו נסדר'. הם עמדו וסידרו. 

"אבל זה לא היה בדיוק ככה. בבוקר, יצאתי לעבודה, אני עובד ככה את המשמרת, ובא חבר'מן אחד ואמר, 'ישראל, באו שלושה אנשים מדובוביצה ורוצים אותך'. אני נכנס לצריף ונעשה לי חושך בעיניים. החתן של הרב, עם השוחט והגבאי. באים ויושבים. אני ניגש אליהם ונותן שולם עליכם ולא מספיק להגיד מה שלומכם ומה פתאום ומיד החתן של הרב פותח את הפה ומתחיל לדבר, 'מר ישראל, איך יכולת לעשות את זה? אתה יודע איזה אמון יש לנו אליך ואנחנו לא שואלים אותך שום דבר והכל מאמינים, ועכשיו הרב מרגיש לא טוב. אנחנו מפחדים שהוא יכול לקבל איזה התקפה. אתה יודע איזו עבירה זאת? הם יעלו ארצה ולא יסדרו את הגט ולא יעשו שום דבר וזה יישאר ויתחתנו עם אחרים'. בקיצור, הם גילו את הקונץ שלי עם הגליציינר. לא יודע מי אמר ומה אמר, אבל הם ידעו.

פה בהכשרה עוד לא אנשים גמורים. ילדים! 

"מה יכולתי לעשות? פיקציה, על פיקציה על פיקציה ועוד פיקציה. ובכן, נסענו אל הרב, והחתן התחיל שוב פעם עם אותו פזמון והאמון וכל זה. אז אני אמרתי, 'אני לא צריך לספר לך. פה בהכשרה עוד לא אנשים גמורים. ילדים! הם יודעים מה זה גט? מה זה חתונה? הם לא יודעים. אני גם חשבתי שזה כלום. נבוא ארצה נסדר גט וזהו זה. יש לנו ועדות והכל. אבל, כרגע, אני צריך בשביל הממשלה שהם יתנו לנו את התעודות לגליציינר ולבחורה מוויסוץ. והוא אמר, 'לא, ישראל, אני לא יכול להבין ולא יכול לסמוך על זה. מה עושים, ישראל?'  

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט "החתונות של ההורים שלנו"