שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    ניר קיפניס נגד ניר קיפניס
    הנחות יסוד: 1. ניר קיפניס שוקל 140 קילו. 2. ניר קיפניס מעולם לא נחשב לאובייקט מיני. 3. ניר קיפניס הוא אחלה בנאדם. יעדים: 1. ניר קיפניס ישיל כ-40 קילו ממשקלו תוך שנה. 2. ניר קיפניס יעטה שרירים. 3. ניר קיפניס ישודרג במכוני יופי לגבר. מטרת הניסוי: במקביל לצמצום ממדיו החיצוניים, יבדוק ניר קיפניס - באמת! - איך מושפעים מכך חייו הפנימיים

     

    אין אחד שלא מכיר את הסיפור על הברווזון ההוא, שחוץ מאמא שלו לא היה אחד שאהב אותו, עד שיום אחד התברר שהוא ברבור - והיתר שייך להיסטוריה. הרבה פרשנויות נכתבו על הסיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן, ככל הנראה על עצמו, ילד מכוער שאף אחד לא אוהב. אנדרסן מותח קו ישיר בין יופי לאהבה: אם אתה לא יפה, אין סיכוי שיאהבו אותך באמת.

     

    שיהיה ברור, אני לא ברווז (לא שיש משהו רע בזה) ואף פעם לא הייתי, לפחות לא במובן המקובל של המלה: היו לי כמה מערכות יחסים ועוד אי אלה סטוצים לפני שנישאתי, בגיל צעיר יחסית, לאישה שאני אוהב. יש לי שני ילדים, יפים וחמודים (טוב, זה לא שאני חשוד באובייקטיביות יתר בנושא הזה, אבל גם לו הייתי מסוגל להיות אובייקטיבי, ספק אם הייתי כותב משהו אחר), ומבחינת ההכנסה החודשית אני נמצא במקום טוב בעשירון התשיעי, אחד לפני זה המושמץ. זה לא אומר כמובן שהחיים שלי מושלמים, אבל אלמלא הייתי אוהב אותם ובעיקר שלם איתם, כנראה שלא הייתי נכנס להרפתקאות מהסוג שמציע ירחון גברים מפוקפק.

     

    על תסביכים ודוגמניות

     

    אין אחד שלא רוצה להיות הנרקיס מלך הביצה. אני מעז להסתכן ולומר שגם מי שהחיים שלו לקחו אותו (או שהוא לקח אותם) לקיצוניות השנייה, תמיד חלם ואולי אפילו חולם לדפוק לפחות פעם אחת את ההופעה של החיים שלו, כזו שמוציאה לכל גבר אחר את העיניים.

     

    אני כותב את זה מפני שלפני כמה ימים ישבתי בבר אחד בתל אביב והשיחה נסבה על דוגמנית/ שחקנית ידועה אחת ובעלה שיחיה. "אין בו כלום", פסקה אחת המשתתפות על הבעל, "יש לו אולי כריזמה, אבל חוץ מזה יש לו תסביך דוגמניות".

     

    הפכתי קצת במשפט הזה וגיליתי שניתן ללמוד ממנו שני דברים: אחד זה שנשים מאוד אוהבות לפרגן, והשני הוא שגם לי בעצם יש תסביך דוגמניות. מה זאת אומרת תסביך: אני חולה על דוגמניות, הרוס עליהן, אלא שאף פעם לא יצאתי עם אף אחת מהן.

     

    ובמלים אחרות: יש המון קיפניסים עם תסביך דוגמניות, אבל עד כה לא אותרה ולו דוגמנית אחת שיש לה תסביך קיפניס. אפילו לתופעה המכונה "תסמונת קינג קונג" - תופעה ברוכה שבמסגרתה חוברות נשים יפהפיות בעליל לגברים מכוערים בעליל - אני לא מתאים. למה בעצם?

     

    מאגיסט בחודש שמיני

     

    יופי הוא דבר יחסי כמובן, אבל אפילו מי שאני ממש לא הטעם שלה לא היתה ממהרת לסווג אותי כ"מכוער". להפך, יש אפילו כאלה (אמא שלי, למשל) שטוענות שאני יפה. בכוונה אני משתמש כאן בלשון נקבה, כי בינינו, מה אכפת לי מה חושבים גברים אחרים על המראה שלי.

     

    אלא מה, שכבר בתור ילד קטן אהבתי לאכול כל מה שהיה על הצלחת. גדודי פסיכולוגים כבר התרסקו על המתרס הזה שנקרא "הפרעות אכילה", שהן בעצם הפרעה נפשית שמוצאת את ביטויה באכילה (או באי-אכילה), אבל אני ממש לא רואה את עצמי שייך לכל אלה. אני פשוט אוהב לאכול, ובמשך השנים פיתחתי גם קיבולת כזאת שתאפשר לי לאכול כמעט בלי סוף: סלטים, בשרים, תוספות, בצקים. כמעט הכל - חוץ ממתוקים, שמשום מה לא מהווים אצלי כזאת אטרקציה.

     


    קיפניס, שלב א' (צילום: זיו קורן)

     

    מאז שהייתי בן שבע אני זוכר את עצמי עם עודף משקל בדרגות שונות. השיא היה בגיל 16: שקלתי כ-110 קילוגרמים, מתוכם בערך 30 מיותרים. התערבתי עם חבר שאצליח להוריד 30 קילו. נכשלתי, הורדתי רק 20. אבל גם עם 90 קילו שפרושים על פני 190 סנטימטר, הפכתי פתאום לדי-אטרקטיבי מבחינת הבנות: זה לא שהייתי חתיך מהסוג ההורס, זה עם הקוביות בבטן, אבל לפחות הייתי בלי הצמיגים שהיו שם קודם לכן, ובעזרת יכולת ורבאלית הולכת ומשתפרת, סימנתי "וי" כמעט על כל המטרות הנשיות שקלטתי בחלק הראשון של השירות הצבאי, והייתי - או כך לפחות חשבתי אז - אולי עם ארבעה-חמישה קילוגרמים מיותרים, אבל הרבה מחוץ להגדרה של "שמן".

     

    אבל קיפניס השמן ההוא, זה שהתחבא בפנים כל הזמן, לא נעלם. הוא רק חיכה להזדמנות לצאת החוצה. בזמן שהייתי עסוק בדיכוי האינתיפאדה זה קרה: חצי מקורס המ"כים שלי עבר על גג בניין אחד בין מחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסיראת ברצועה עזה. השעמום היה כמעט בלתי נסבל, 16 שעות ביום של תצפית בלתי פוסקת על גג בניין בטון חשוף, קפוא ומכוער. אז נכון שכמעט כל דבר היה עדיף מהמאבק בסימטאות, זה שבו השתתפנו בחודש הראשון של האינתיפאדה, אבל מצד שני התפריט הבסיסי על הגג כלל בעיקר לחם, שוקולד למריחה, קפה צבאי ושק של תפוחי אדמה.

     

    בחודש ההוא הוספתי למשקלי בערך עשרה קילוגרמים: לא משהו שאי אפשר להוריד עם קצת השקעה במד"סים, אבל כן משהו שהעביר אותי עוד פעם לצד השני של הקו הדק המתוח בין "מלא" ו"בריא" לשמן. מאז נסדקה ההגדרה הזאת רק פעם אחת: גרתי בסידני, אוסטרליה, וגיליתי שאפילו האוסטרליות הכי שיכורות בפאבים של בונדי-ביץ' או ב"רוקס" מעדיפות ללכת הביתה לבד מאשר לסגור את הלילה בחברתי.

     

    התפריט הבא הולך להישמע מוזר, לפחות בכל מה שקשור לדיאטה, אבל בשבילי הוא עבד כמו גדול: במשך חודשיים אכלתי רק בשר ונוזלים, או מרקים או בירה. אז נכון שבירה בדרך כלל לא הולכת עם דיאטה (במיוחד כשהגעתי לארגז ביום), אבל איכשהו הצלחתי לצאת מאוסטרליה עם 15 קילו פחות ממה שנכנסתי אליה. שוב, לא ממש דוגמן, אבל לפחות מספיק נורמלי בשביל להיות חלק מהפנטזיה של שבדיות, הולנדיות ואנגליות שלקחו פטריות הזיה.

     

    מאז הספקתי להתחתן, להוליד שני ילדים, לעשות כמה דברים אחרים בחיי, ובעיקר לעלות במשקל. המשקל שלי היום הוא בערך 140 קילו, שזה לפחות 40 יותר מהרצוי. כדי שהמספר הזה יקבל ביטוי מוחשי יותר, נאמר שזה כמו ללכת עם מא"ג פלוס כל התחמושת שלו, ולהיות במקביל בחודש שמיני (בלי הידיעה המרגיעה שבעוד חודש לפחות הבטן תרד).

     

    שעיר לעזאזל

     

    לסיכום הפרק הדן במראה החיצוני שלי (לנוחיותכם מצורפות מספר תמונות בפוזה מגרה), כדאי להזכיר את נושא השיער: עוד מסוף התיכון, הרבה לפני שהיה זה כורח המציאות ועוד יותר לפני שהיה זה צו האופנה, הקפדתי על מראה ה"סקין-הד": אני פשוט אדם של קיצוניות, הכל או לא כלום. ומכיוון שעם שיער ארוך נראיתי כמו יזהר כהן ביום רע, החלטתי ללכת לאדון ויסמן, הספר השכונתי בעל אלף שיני הזהב, ולבקש ממנו שיעביר על פדחתי את המכונה.

     

    בכמעט 20 השנים שעברו מאז חרגתי מהתספורת הזו רק פעם אחת, במהלך החיים באוסטרליה והטיול במזרח. הייתי מביא לכם תמונה לראות, אבל אם נתקלתם מימיכם באותה בהמת תשבצים טיבטית בשתי אותיות המכונה יק, תוכלו להשלים מדמיונכם את המראה (עם יתרון קל לבהמה. אצלה לפחות זה טבעי).

     

    בעיית השיער לא נגמרת בקרקפת: מאז עברתי את גיל 30 גיליתי לחרדתי שעם כל שערה שנושרת לי מהראש, גדלות לי ארבע: שתיים על הגב, אחת על הכתף ואחת באוזן. עם אלה שעל הגב כבר השלמתי, את הבודדות שהצליחו לשרוד על הכתף אני מנכש מדי פעם בהתקפי טיפוח, ולגבי אלה שמפריעות לי לשמוע, גיליתי את המכשיר הנקבי שנקרא "פינצטה". כואב מאוד, אך יעיל - גם בטיפול בגלישה של השערות שבאף לכיוון השפה העליונה. כולי תקווה שהצלחתם פחות או יותר להבין את מצבי הגופני: אני לא בדיוק קוף, אבל עדיין מסביר את הקשר בינו לבין האדם בצורה ברורה הרבה יותר מבראד פיט או ג'ובאני רוסו. ומה בקשר למצב הנפשי?

     

    אני והחבר'ה

     

    אני מודה שתיאור מעלותי הגופניות היה מעט מביך. הרי כולנו מעדיפים לחשוב על עצמנו במונחים שמעט חוטאים למציאות, אבל האי-נעימות הזו מתגמדת לעומת הקושי לדון במצבי הנפשי.

     

    תראו, בגרוש אחד ניתן להגדיר את החיים שלנו כחיפוש אינסופי אחרי אהבה. זה מתחיל מהיום הראשון שלנו מחוץ לרחם: אנחנו מתמודדים על כל חיוך מההורים, וזה נמשך גם אחר כך. בגן הילדים, בבית הספר, בצבא, בעבודה - בקיצור, בכל מקום. לילדים יפים שהיו גם תינוקות יפים ויגדלו להיות אנשים יפים, המשימה הזו פשוטה יחסית: הם מקבלים המון נקודות מראש ומבלי להתאמץ. "מלכת הכיתה" תהיה תמיד הילדה הכי יפה, היא אפילו לא צריכה להתאמץ בשביל זה.

     

    מכאן נולדה אולי הסטיגמה של יפה וטיפשה, אבל בינינו, בשביל מה אשה צריכה בכלל שכל אם היא נראית טוב מספיק בשביל להשיג את כל מה שהיא רוצה גם בלי לחשוב?

     

    אבל מה עושים אלה שמוכרחים להתאמץ כדי למצוא חן? מפתחים כל מיני כישורים אחרים: הומור, למשל, הוא התכונה הכי בולטת אצל אנשים שמנסים לגמד את הפער בין האהבה שהם צריכים למה שהם מסוגלים להשיג. אז נכון שלא תמיד זה שצוחקים ממך אומר בהכרח שאוהבים אותך, אבל עדיין, זו דרך טובה מאוד לעמוד במרכז העניינים.

     

    במקביל, מומלץ לפתח גם מיומנות שתכניס לך בבוא הימים הרבה כסף (סוג של תחליף ליופי גברי, במיוחד אחרי גיל 30) או כזאת שתביא לך הרבה תהילה. שוב במקביל, מומלץ להיות כמה שיותר ידידותי לסביבה.

     

    אחרי ההקדמה ההכרחית הזאת הייתי רוצה להגיד שאני בנאדם מעולה. לא מושלם כמובן, אבל מנסה בכל כוחי להיות שם. אם תשאלו חברים, מכאלה שמכירים אותי מגיל אפס ועד מכרים של שלום-שלום ושני משפטים, תשמעו רק דברים טובים. אחת הסיבות לכך היא שאני פשוט אוהב אנשים, ובמיוחד את החברים שלי: אף שעה היא לא מאוחרת מדי כדי להרים אלי טלפון, לעתים קרובות אני מוצא את עצמי נגרר מהבית בעיניים עצומות להיפגש עם מישהו רק מפני שבטלפון הוא נשמע לי מדוכדך. אם הייתי מפרסם כאן רשימה של כל החברים שהלוויתי להם כסף בימי חיי היו לי כנראה קצת פחות חברים, אבל אולי עוד דירה על שמי בתל אביב. לפחות שניים-שלושה חברים חייבים לי, על פי טענתם, שינוי גדול לטובה בחייהם.

     

    שלא ייווצר הרושם שאני רק נותן, אני בטוח גם שאני מקבל המון מכל החברים הטובים יותר ופחות, אבל עדיין, אם יש אנשים שבשבילם עצם הנתינה מהווה כבר את התמורה, אני כנראה אחד מהם.

     

    סולו למוצצי הדם

     

    איך זה קשור למראה החיצוני? הכל קשור, אבל לפני זה, לא דיברנו עוד על אהבה. שתיים-שלוש אהבות גדולות ידעתי בחיי, הראשונה היתה גם האחרונה. בסוף הסבב חזרתי לאהבת ילדותי, אהבת חיי שאיתה אני חי עד היום באושר ובעושר, לא כמו זה שבאגדות, אלא כזה שהוא מהחיים: האושר סובל פה ושם מעליות וירידות, והעושר תלוי בעיקר בנכונותו של מנהל הבנק להרשות לנו למתוח את מסגרת האשראי שלנו.

     

    אני נחשב רומנטיקן, אחד שלעולם לא יחמיץ תאריך חשוב כמו יום נישואים או יום הולדת, ידאג בכל ערב שישי לארוחה משפחתית, ישתדל תמיד להפתיע, ובתחום הפרחים, בואו נאמר שהיה לי כבר יותר משתלם כלכלית להיכנס כשותף זוטר באחת החנויות.

     

    בבית שלי אני מבשל, אני רוחץ את הכלים, אני יורד עם הכלב וב-50 אחוז מהמקרים אני הוא זה שמוליך את הילדים בבוקר לבית הספר ולגן, שלא לדבר על כך שז' שתחיה נוהגת לנסוע לחו"ל לעתים קרובות לרגל עבודתה, מה שמותיר אותי "סולו" עם שני מוצצי הדם הקטנים.

     

    לפני שמערכת "בלייזר" תוצף בפניות נרגשות מקוראות שחולמות על בעל כמוני, אני רוצה לציין שיש לי גם כמה מגרעות: בכל שבת בין החודשים אוגוסט למאי אני נוטה להיעלם מהבית בשליחות הפועל חיפה, האהבה היחידה בחיי שהיא ותיקה יותר מאשתי. אני גם נוהג, כמו כל גבר, להתרשל במילוי חובות כמו לכבות את הבוילר בזמן, ארון שהבטחתי לסדר, מנורה שהבטחתי לתקן, מדף לתלות וכיו"ב מטלות שמטילה עלי הגברת קיפניס מעת לעת. אני גם חולה טלוויזיה, במיוחד על שידורי ספורט, ומסוגל להעביר ערב שלם בכורסה כשהאשה שתזכה ממני למלוא תשומת הלב היא מירי נבו.

     

    או.קיי, יאמר לעצמו הקורא הנבון, הבנתי כבר שאתה בחור טוב, איש רעים להתרועע, חבר לעת צרה, אבל מה הקשר בין כל אלה למראה חיצוני? הרי כל התכונות האלה מתאימות גם לגולדן-רטריבר, אז מה מותר הקיפניס מהכלב - העובדה שאתה בוגד באשתך רק עם מנצ'סטר יונייטד?

     

    כדי להתחיל ולהתמודד בכלל עם הטענה הזו, אני רוצה לרגע לצאת מאור הזרקורים ולהכניס תחתיו את ז' שתחיה, האשה שאיתי. קודם כל אני רוצה להגיד שבעיני היא אשה יפה מאוד. אני לא כותב את זה רק בגלל שהגברת קיפניס נוהגת לקרוא בעיון את כל מה שכותב בעלה בעיתון ולהתייעץ עם עורכי דין, אלא מפני שאני באמת אוהב את המראה החיצוני שלה (שלא לדבר על היופי הפנימי, כמובן).

     

    אבל למרות היותה אשה יפה, היא חולמת מגיל 12 בערך להיות דוגמנית, תשוקה שבינה לבין המציאות מבדילים בערך 20 סנטימטרים (מה שמזכיר לי דווקא את הפנטזיה שלי). "נגיד שהיית דוגמנית-על, כמו שתמיד חלמת, את חושבת שהחיים שלך היו נראים אחרת?", חקרתי אותה לאחר שתבעה ממני גט לאלתר כששמעה על הפרויקט המשותף לבעלה השמן ולירחון גברים מסוים.

     

    "חחח...", נחרה האשה בבוז, "הייתי שוחה בכסף, לא עושה כלום כל היום, קונה בגדים יפים וישנה מתי שבא לי". מהדו-שיח המרתק דלעיל ניתן להסיק קודם כל שהסטריאוטיפ הנשי על דוגמניות זהה לגמרי לגברי, וחוץ מזה - שכנראה יש קשר הדוק בין איך שאנחנו נראים למה שקורה לנו בחיים.

     

    אני לא חמוווווווווווווד!

     

    למשל בחיים שלי: כבר ציינתי שהגברת שאיתה עמדתי מתחת לחופה, הולדתי שני ילדים ולקחתי משכנתה, היתה אהבתי הראשונה והאחרונה. העניין הוא שבאמצע לא קרה יותר מדי. זה לא שהגעתי לחתונה בבתולי, אבל אם סקר הסקס האחרון של "לאישה" דיווח על שישה פרטנרים בממוצע לאישה עברית מן המניין, הרי שניתן לומר בוודאות שאלמלא כמה חודשים רזים בחיי ואלמלא היו האוסטרליות שיכורות כל כך והבנות במזרח מסטוליות כל כך, לא הייתי זוכה להכפיל את המספר הזה בטרם הפעלתי את כל כובד משקלי על כוס זכוכית אומללה, כזכר לחורבן הבית.

     

    מה שמצחיק הוא שנשים תמיד היו בסביבה: חברות טובות לא חסרו לי, זכיתי להכיר את נפש הנשים טוב יותר מכל גבר אחר בהיסטוריה של האנושות, אלא שאני הייתי מוכן להסתפק במעט גוף תמורת הרבה נפש, ואת זה כמעט ולא יצא לי להשיג - אם בכלל.

     

    תמיד הייתי החמוד, החבר הטוב, האח הגדול (לא בקונוטציה האורוולית של המושג), בקיצור - הייתי הכל חוץ מאובייקט מיני. לא אחת יצא לי לשבת עם חברה קרובה שמתארת לי לפרוטרוט את האורגזמה הנפלאה האחרונה שלה עם הבן זונה שלא מחזיר לה טלפון כבר שלושה ימים. אח, כמה הייתי רוצה להיות פעם אחת לפחות הבן זונה הזה.

     

    אבל זהו, שגם זה לא בטוח: בפנטזיות שלי טחנתי כבר כל אשה שווה על פני הפלנטה, אבל לכולן התקשרתי למחרת בבוקר. מה שמחזיר אותנו לשאלת הביצה והתרנגולת: האם הבן זונה היה בן זונה לפני שהיה נפץ? או שמא היתה זו הנפיצות שהפכה אותו לבן זונה? ובמקרה שלי: האם נהייתי חמודי (בפעם האלף, תכניסו לכן לראש, אני לא חמוווווד!) בגלל שזו היתה הדרך היחידה בשבילי להישאר בסביבה נשית (גם אם לא באופן שעליו חלמתי), או שאולי באמת אני כזה, בלי קשר לסיכויים שהיו לי להשיג קצת מין מזדמן.

     

    חיזוק השלדה

     

    בואו ננסה לרגע להיות מדעיים ולנסח את השאלה המחקרית שבשמה יצאנו לפרויקט: מהי מידת השפעת המראה החיצוני על האופי הפנימי? ואם נפרוט אותה לפרוטות, איך מתייחסת החברה אל אדם יפה לעומת אדם לא יפה בעסקים, באהבה, ובעצם בכל מקום. ויותר מכך, איך מתייחס אדם שנראה טוב אל עצמו.

     

    כדי לחקור את השאלה הזאת צריך לבודד את המשתנה העיקרי שלה, ובמקרה שלי זה עודף המשקל. אם נאמין לאמא שלי ונקבל את ההנחה שמבחינת תווי פנים אני בחור די אסתטי, נשאר "רק" להעיף ממני משהו כמו 40 קילו, לחזק את השלדה המכווצת במאסה של שרירים, ואם כבר הגענו עד הלום, אז להרחיק שיער מיותר ולהתלבש כמו שצריך.

     

    לצורך כך, החלטתי לתרום את גופי למדע, ובמלים אחרות, לבצע את "המהפך - גרסת האיי-קיו": במשך השנה הקרובה אני הולך להזיע את כל הקילוגרמים המיותרים שלי החוצה כשהיעד הוא להגיע למשקל דו-ספרתי (שזה אומר להוריד, בדיאטה מבוקרת, בין 40 ל-50 קילו ממשקלי), ובמקביל לפתח גם טעם טוב יותר בלבוש, להכיר את מכוני הקוסמטיקה לגבר ועוד כהנה וכהנה דברים שאמורים להוציא אותי בסוף ה"טיפול" גבר מושך.

     

    אני ברבור?

     

    נחזור לשנייה לברווזון של אנדרסן: את הסוף כולם מכירים - הברווזון המכוער מתגלה כברבור יפהפה, וכולם מרוצים. אבל מה בעצם רצה אנדרסן להגיד? שבכל ברווזון מכוער מתחבא ברבור שרק מחכה להזדמנות לצאת? ואולי שבשתי חברות שונות יכול אותו יצור להיחשב באחת לברווז ובשנייה לברבור? ואולי יש כאלה שכל החיים יישארו ברווזים שחיים בין ברבורים ולהפך?

     

    מכיוון שאת תגובתו של האנס כריסטיאן לא היה ניתן להשיג עד לסגירת הגיליון, לא נותר לי אלא לצאת ולברר כמה פרטים בעצמי: האם קיפניס הנחמד, החבר הטוב, הבעל הנאמן וכיו"ב תכונות חיוביות בסך הכל היה הופך להיות כזה אלמלא היה בחור שמן? האם יש קשר בין מידותיו הטובות של אדם למידותיו בכלל? והאם זה לא כיף לדבר על עצמך בגוף שלישי כאילו היית אלון מזרחי?

     

    את כל אלה, למעט השאלה האחרונה, אנסה לבדוק בשנה הקרובה. לפני שנצא אל הדרך אני רוצה להוסיף עוד משפט אחד: אני לא דואג מה יקרה לי אם חלילה הניסוי הזה ייכשל, אבל אני מת מפחד מה יקרה אם לעזאזל הוא יצליח.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    קיפניס. "אני מת מפחד מה יקרה אם לעזאזל הניסוי יצליח"
    צילום: זיו קורן
    מומלצים