המהפכה הפמיניסטית של הנינג'ות באדיס אבבה

האתיופים קוראים לנשים המנקות את רחובותיה של אדיס אבבה "נינג'ות", אך לועגים להן בסתר לבם. אנשי המערב בעיר זוקפים גבה למראה הנשים שלגופן שמלה בצבע כתום-אש ועל פניהן כרוך צעיף הדוק. אבל באתיופיה הצורך בפרנסה חוצה גבולות של מגדר, וכאן הנשים מבצעות עבודות ניקיון, תחזוקה ובניין. מור פרנס על הקשר בין חופש כלכלי, פמיניזם וטיאטוא מדרכות

מור פרנס פורסם: 05.06.06, 11:06

אנחנו, נשות המערב הגאות, יודעות לספר איך הולכת ומשתנה לה לאטה חלוקת העבודה המסורתית בקרב בני המשפחה: לא עוד נשים מאחורי סינר, לא עוד גברים פשוטי איברים בבטן משתפלת ועיתון, לא עוד חלוקה ברורה בין שמן בישול לשמן מנוע. אנו שמחות לבשר שאצלנו בבית הכל שוויוני, שבעצם "כולם עושים הכל".

אלא שהמודרנה מבוששת להגיע לאתיופיה. חלוקת העבודה במשפחה כפרית ממוצעת נעשית כך: האישה אחראית להולדת ילדים וגידולם, לבישול, לניקיון הבית וסביבותיו, לאחזקת הדיר, להבאת מים מהנהר בכדי חרס או במיכלי פלסטיק גדולים, לאיסוף עצי הסקה והובלתם, להטלאת הבגדים, לסיעוד החולים, למכירת מוצרים בשוק ולקניית מוצרים נחוצים תמורתם, לאספקת שירותי מין בכל עת, ובאופן כללי לכל עבודה שילדיה ובעלה ידרשו ממנה לבצע.

ומה עושים הגברים? בפועל, פחות. אלו שיש להם עדרים אחראים על הבקר. בעלי החוות עובדים את השדות, עבודה קשה המתבצעת בעיקר בתקופות החריש והקציר, וקשה פחות כשמדובר בשאר חודשי השנה. הגברים הם גם אלה שאחראים על בניית הבית וגידורו. אולם אלה פרויקטים חד-פעמיים שמצריכים אחזקה מועטה, עבודות שאמנם כרוכות בעמל אך לא ניתן כלל להשוותן לעבודת הנשים - הן מבחינת המאמץ הכרוך בהן והכישורים

הנדרשים לביצוען, והן מבחינת משכן והזמן הפנוי שהן מותירות לעוסקות בהן.

ומה עושים אלו שאין להם עדרים או חוות? הם משוטטים ברחובות, הולכים יד ביד, משחקים פינג פונג או כדורגל שולחן, דנים בפוליטיקה על כוס קפה, מתבטלים עד שתגיע סיבה טובה לזוז ממקום מושבם. ומהי אותה סיבה? כל זר שאי פעם ביקר באתיופיה יודע לספר שבכל עיירה קטנה בה הוא עצר מיד שעטו לעברו עשרות גברים צעירים, כולם בריאים ובגיל העבודה, שמיהרו להסביר באנגלית קלוקלת ("מי האנגרי!") מדוע הוא חייב, פשוט חייב, לתת להם "וואן ביר".

זו הסיבה לכך שמעט מאד מהבנות הצעירות נשלחות לבתי הספר. עם שליחתן לשם מאבד משק הבית כוח עבודה משמעותי, בעוד שעם שליחת הבנים לבית הספר יורד עול מצווארה של האם, נפש אחת פחות לדאוג לה במהלך היום. כך גדל לו דור של נשים שמנציח את חלוקת העבודה המסורתית הנהוגה באתיופיה כבר אלפי שנים, דור שמקבע את נורמות ההתנהגות שבסופו של יום מותירות את האישה במטבח ואת הגבר בפאב המקומי.

הנשים האתיופיות לא זוכות כמעט לעולם לרכוש השכלה של ממש. גם אם הורים מגלים נטייה קלה לחדשנות, ורושמים את בנותיהם לבית הספר, הן מקבלות לעתים רחוקות בלבד השכלה רציפה. בכל פעם שמשק הבית זקוק להן (תקופת הקציר, הולדת ילד), הן תידרשנה לשוב ולמלא את תפקידן המסורתי, להיכנס שוב לתבנית עשויה תבן, מים, אדמה קשה וזיעה, שאלפי שנים עיצבוה.

"עבודה קשה בתנאי חום, אבק וזיהום אוויר כבד". נינג'ה (צילום: מור פרנס)

להשתחרר ממוסרות המוסר הכפול של הקהילה

אתיופיה היא אחת המדינות היחידות בעולם, שבהן ההגירה מהפרובינציות לערים מורכבת ברובה מנשים. אלו נשים שגורלן בכפר הכריח אותן להימלט ממנו, אם בגלל נישואים כפויים, אונס, קשיים כלכליים או אלימות. אך מהו גורלה של אישה מהכפר בעיר גדולה, בת שלושה עד שישה מיליון איש (איש לא יודע בוודאות) כאדיס אבבה? איך בדיוק תצליח אישה, שעליה מונח עול הפרנסה, לכלכל את עצמה ואת ילדיה? ואיך יעלה בידה של אישה להשתחרר מתפיסות ששושלת אימהותיה הקפידה להטמיע בה?

נדהמתי לשמוע נתון מזעזע על תפיסתן של נשים אתיופיות את גילויי האלימות כלפיהן. 90 אחוז מהן מאמינות שהכאת אישה בידי בעלה לגיטימית לחלוטין אם האישה שרפה את האוכל שהכינה (גם בזבוז, גם רשלנות, ובסוף אין אוכל על השולחן), אם התרשלה בטיפול בילדים, יצאה החוצה ללא רשות בעלה, התנגדה לדעתו, או אם סירבה לקיים איתו יחסי מין. 90 אחוז מהנשים! כאשר אלה הם פני הדברים, האם הגיוני לסבור שלאותן נשים המהגרות לעיר הגדולה יש סיכוי של ממש להשתחרר ממוסרות המוסר הכפול של הקהילה? האם יוכלו אי פעם לנער את כובד משקלו מעל כתפיהן ולפתוח בחיים חדשים? וגם אם יאזרו אומץ לעשות כן, היכן יימצאו המשאבים החומריים הנדרשים לכך?

שעתן הגדולה של הנשים הגיעה לפני כשלוש שנים, אז הכפיל ראש עיריית אדיס אבבה את מספר מנקי הרחובות באדיס מכ-500 לכ-1,000 איש. השמועה עברה מפה לאוזן, מפיה של אישה בעיר לאוזנה של אחותה שבכפר. באופן מסורתי, נשים מבצעות כאן עבודות ניקיון רחובות, עבודות בניין, גינון וביוב, כבר משנות השלושים. אולם עם ההגדלה המלאכותית של משרות הניקיון והאחזקה, תפסו הנשים את מרביתן והפכו לרוב ניכר. כך הגיעונו עד הלום, למצב שבו בתשעה מתוך 11 המחוזות שבאדיס קיים רוב מוחלט של נשים, המתקרב ל-90% מכלל העובדים. בשני המחוזות האחרים, הגברים והנשים מתחלקים שווה בשווה במשרות הניקיון והאחזקה.

"חופש כלכלי המאפשר למרוד בכללים חברתיים". נינג'ות (צילום: מור פרנס)

הברירות התעסוקתיות של נשים חסרות השכלה וכישורים

מדוע ניקיון רחובות נחשב לעבודה כה אטרקטיבית בעיני הנשים הללו, שהאתיופים מכנים "נינג'ות"? את השאלה הזו הצגתי לקורין קוונזלי, בימאית סרטים שוויצרית שהחליטה לעשות סרט דוקומנטרי על הנינג'ות של אדיס. הסיפור האישי של קורין, שהלכה אחרי בעלה הדיפלומט לאתיופיה למרות קריירה ענפה בשוויץ, מתקשר בראשי לסיפורן של כל הנשים בעולם: מוצלחות, חכמות, יצירתיות, להטוטניות של ממש - ובכל זאת מוכנות להקריב הרבה מאד בשביל לשמור על שלום בית, לדאוג למשפחה. האם למרות הקדמה, לא למדנו לשים את השאיפות שלנו בראש? או שאולי, וזו מסקנה עגומה למדי, אלו הן השאיפות האמיתיות שלנו?

מתברר ששאלתי את השאלה הזו בקול רם, כי קורין כבר ממהרת לענות: זה לא שאנחנו לא יודעות לעמוד על שלנו. אנחנו פשוט משנות את האובייקט שעליו אנחנו נלחמות בהתאם לנסיבות, כי כאלה אנחנו - סתגלניות. צודקת, אני חושבת לעצמי. עובדה שהיא כאן, עם המשפחה והילדים, ממלאת את כל תפקידיה הדיפלומטים ובמקביל יוצרת סרט תיעודי יפהפה ועמוק על נושא לא מתייפף וחשוב. הוא שאמרתי: להטוטנות.

"שכר גבוה", משיבה קורין על שאלתי הראשונה. כמה גבוה הוא כבר יכול להיות, תהיתי לעצמי, במדינה שבה השכר הממוצע ליום עבודה עומד על שבעה ביר (כשלושה וחצי שקל). מסתבר ששכרן, העומד על 350 ביר לחודש (כ-180 שקל), גבוה בכ-50% מהשכר החודשי הממוצע במשק האתיופי. עם 20 שנות וותק, השכר יכול להגיע אפילו ל-470 ביר לחודש. באמת מתחיל להישמע לא רע. מכיוון שמדובר במשרה ממשלתית, לשכר הגבוה יש להוסיף גם

ימי חופשה, ימי מחלה, תשלום נוסף עבור עבודה בימי ראשון, חופשת לידה ואפילו זכויות בסיסיות לפנסיה.

ובכל זאת, מדובר בעבודה פיזית קשה בתנאים של חום, אבק וזיהום אוויר כבד. האם השכר וההטבות הנלוות מאפשרים לשכוח את התנאים הקשים הללו, מצדיקים את הסיכון הבריאותי? הרי קורין סיימה הרגע לספר איך בזמן שצילמה את הסרט, אשת הסאונד היתה חייבת לעצור מדי פעם כי אדי הדלק והזיהום ברחובות הכריעו אותה.

מסתבר שכן. לנשים חסרות השכלה וכישורים, דהיינו לרוב המכריע של הנשים באתיופיה, אין הרבה ברירות תעסוקתיות. הן יכולות לשמש כעוזרות בית, כמלצריות, כזבניות פשוטות וכברירת מחדל אף כזונות. בכל התפקידים האלה שעות העבודה ארוכות יותר והשכר נמוך יותר. במקרה האחרון, מדובר גם בעבודה הגוררת עמה דחייה חברתית גורפת. דווקא כמנקות רחובות הן משיגות לא אחת את החופש הכלכלי שמאפשר להם להתקיים, חופש הנותן בידן אמצעים למרוד בכללים החברתיים הרגילים (בסוגיות של גירושין למשל), ולשרוד כדי לספר על זה.

בנוסף, קבוצות תמיכה מסוגים שונים (אחת מהן היא "איקב" - קבוצת חיסכון; אחרת "מהבר" - קבוצה דתית; והשלישית "עדר" - קבוצת ביטחון סוציאלי קהילתית) מקנות להן רשת ביטחון ומסייעות בידן למצוא את מקומן בחברה. הנשים הללו גאות ביכולתן לכלכל את המשפחה בצורה שאינה מביישת את כבודן.

אם זו עבודה שווה כל-כך, שאלתי את קורין, למה הגברים לא ממהרים לאייש אותה? למה, בסופו של דבר, רואים רק נשים ברחובות? לדעתה של קורין המגמה תלך ותשתנה. עכשיו, כששכר עבודת הניקיון עלה, ואף ניתנו לעובדות מדי עבודה רשמיים, היא הולכת ומקבלת צביון רשמי וממשלתי יותר. הסטיגמה הכרוכה בעבודות האלה, שנחשבות למלאכות בזויות שרק חסרי הכישורים והקשרים עובדים בהן, עתידה לדעתה להשתנות. זאת ולו רק בגלל שהגברים יבינו שזו הדרך שלהם להיכנס למאגר המשרות הממשלתי, שטומן בחובו גם משרות מאתגרות ומתגמלות יותר. לטענתה, היום גם נשים מבינות שעבודות הניקיון הן תחנת מעבר מצוינת: אפשר ללמוד במהלכן, ועם סיום הלימודים להשתלב במערך הממשלתי בתפקיד משמעותי. נו, המהמתי לעצמי, נחייה ונראה. חבל שלא אהיה כאן בעוד מיליון שנה כדי לראות את הנס הזה קורה.

נעלי סירה עדינות במערבולת של אבק ואדים

הלכתי לעשות סיבוב ברחובות כדי להביט מקרוב, ולא מחלון מכונית נוסעת, באותן נינג'ות. מרחוק הן נראות כמו להבה אדומה, לבושות שמלה עשויה בד ברזנט בצבע כתום-אש, לראשן כובע רחב תיתורת ועל פניהן כרוך צעיף הדוק, למניעת שאיפת אדים ואבק. מקרוב הן נראות קצת אחרת, עיניהן עייפות ומלאות קמטוטי אבק, ידיהן גסו ושעתן קצרה. אין להם זמן לשוחח איתי, רחוב שלם עוד עומד לפניהן והמלאכה מרובה. ואז נודד המבט אל רגליהן, וקשה שלא לחייך. גם בתוך מערבולת האבק והאדים הקרויה אדיס עדיין נותר מקום, על רגליהן של נשים חסונות וקשות יום, לנעלי סירה עדינות.

הן מזכירות לי את הצד היפה של הפמיניזם, זה שלא דוחק לקרן זווית את הנטיות האנושיות שלנו ליופי ואסטתיקה, זה שיודע להיות קשה ורך גם יחד. ביני לבין עצמי אני נאלצת להודות שאין לי כלים לשפוט אותן, אולי אפילו צריך להצדיע להן. הן מחליטות לצאת נגד הכוח החברתי הכביר, שקובר אותן בתפקיד מגדרי מסוים, על-מנת להקנות לעצמן את חופש הבחירה. כמה מאיתנו, המערביות, באמת נתקלות בצורך לעשות את זה? וכמה מאיתנו באמת הולכות איתו עד הסוף?

סרטה של קורין קוונזלי "Sweeping Addis", עתיד לצאת לאקרנים בקרוב. הוא מביא ארבעה סיפורים אנושיים, ומאיר בכך את הסיפור הגדול של נשים באתיופיה. תודתי שלוחה לה, על שפתחה בפניי לא רק את ביתה - אלא גם את סגור לבה.